יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 04 02 134756

"לא בחרתי בצילום, הצילום הוא שבחר בי"

7 דק' קריאה

שיתוף:

אומרת מרינה פורמן נטלי, צלמת חקלאות ישראלית, שמזה שנים ארוכות מתעדת את החקלאות הישראלית במלוא תפארתה, ברגעים היפים וגם ברגעיה הקשים ביותר * בשנת 2014 קיבלה מנשיא המדינה אות הצטיינות על צילומיה ועל תרומתה למדינה

מה מביא אישה לצלם צילומי חקלאות, להתמקד בצילום חקלאות ולהפוך לאמנית מהמעלה הראשונה בצילומיה? ומה קורה עתה בימים אלו, היכן היא מתמקדת בצילומים שלה – ומי הוא הדמות המשפיעה כל כך לכל אורך הדרך וכמו סמן המוביל את מרינה? 

מרינה פורמן לוי, צלמת חקלאות עטורת פרסים, הפכה לצלמת שמביאה לעם ישראל מראות מופלאים של שדות מוריקים, טרקטורים המעבדים את השטחים החקלאיים ומראות מופלאים המנציחים את הקסם בגידולי חקלאות.  

סיפור חייה של מרינה מעיד שהשורשים ואהבתה לטבע החלו עוד בימי ילדותה אצל סבא וסבתא, כאשר חיו בכפר קטן ברוסיה הלבנה. מרינה, אישה בשנות  הארבעים לחייה, נשואה למתן ולבני הזוג שלושה ילדים: מיכל – חיילת בדרום הארץ ביחידת תיאום וקישור פעולות הממשלה בשטחים; כפיר, בן ה-17, תלמיד תיכון ואריאל גפן בת ה-9.  

משבר עליה 

מרינה ומתן גרים במושב נהלל כבר הרבה שנים. מתן הוא בן טבעון, איש היי טק. מרינה נולדה וגדלה בבלרוס, בת שניה להוריה. הוריה החליטו לשלוח אותה לארץ בהיותה בת אחת עשרה. מרינה היתה "כוח החלוץ" של משפחתה בארץ. מרינה הגיעה לארץ עם קבוצת ילדים הישר לכפר חב"ד. מרינה הילדה לא ידעה עברית והגיעה מבית חילוני היישר לישוב דתי.   

חצי שנה אחר כך, הוריה, אחותה וסבתא שלה עלו אחריה לארץ. הימים הראשונים בארץ היו קשים, געגועים, בדידות וכמובן זרות גדולה. כמה חודשים לפני שעלתה ארצה, סבה האהוב נפטר.  

מרינה: "מותו של סבי היה משבר קשה בעבורי. אהבתי אותו אהבה אין סופית והייתי קשורה אליו. נפער בי חור עם מותו של סבא. סבתא וסבא היו דמויות מאד משמעותיות בילדותי. אני נוצרת זיכרונות ילדות נפלאים מהם. סבא וסבתא היו דמויות מפתח בחיי היו מקור של השראה חוזק, הישרדות אהבה ותמיכה.  

"הוריי הם דור ראשון אחרי השואה, מאז הם גדלו בכפרים. בילדותי הייתי נוסעת לכפר לסבא וסבתא ומאז יש בי אהבה גדולה לסביבה כפרית ולגידולים חקלאיים. העלייה שלי לארץ בתנאים שהיו לי הותירו בי זיכרונות קשים. הוריי, אחותי וסבתא הגיעו לארץ והשתקעו באשדוד.  

"השנים הראשונות היו שנים לא קלות. ברוסיה קראו לי 'יהודייה מסריחה' ובארץ קראו לי 'רוסיה מסריחה'. לקח זמן עד שהרגשתי ישראלית. הוריי עבדו מאד קשה. אחותי היתה בת 19 כשהגיעה לישראל ופנתה מייד ללימודים. כיום אחותי גרה בארצות הברית. למרות פער השנים בינינו יש בינינו קשר מאד קרוב. לקח עוד זמן עד שהוריי מצאו עצמם בעבודה מיטיבה. אבי סמיון עבד עד הפנסיה באשטרום ואימי נלי עבדה במפעל דגים." 

ספרי לי קצת על השירות הצבאי שלך? 

"כשהגעתי לגיל הגיוס, באותה תקופה היה עודף של בנות. למרות זאת התעקשתי להתגייס ונלחמתי כדי להתגייס לצבא. הייתי חיילת בחיל אוויר במצפה רמון. אז גם הפכתי לישראלית במלוא מובן המילה. כל ההוויה שלי השתנתה. בצבא הכרתי ופגשתי את מתן והאהבה פרחה. הנעורים באשדוד, הצבא, אלו היו שנים טובות. היו לי חברים שהיו כמוני, חבר'ה שבאו מרוסיה וחברים ישראליים."

נהלל התמונה הראשונה של מרינה
שדה בנהלל. התמונה הראשונה של מרינה פורמן לוי

פרדי מרקורי והחקלאות 

יש זמר מיוחד במינו שהופך לסמן בעבור מרינה להשראה, לחן המלווה אותה בכל דרכיה: "מרגע שעליתי לארץ ונתקלתי בזמר פרדי מרקורי, סולן להקת קווין, הוא הפך לדמות מרכזית בהווייתי. אהבתי את שירתו המיוחדת, ואת כל מה שפרדי סימל. פרדי מרקורי היה בחור הומו, בשנים בהם לחברה היה עוד קשה לקבל אותם. פרדי היה נועז, אמן בחסד עליון שהפיק מוסיקה עוצמתית ומופלאה. פריידי מרקורי הלך כנגד הזרם, הערצתי אותו. דמותו מלווה אותי עד היום ובמידה רבה מי שאני היום זה בזכות ההשראה שהוא משרה בי. בגיל הנעורים חברים צחקו עליי על הערצתי אליו. גם היום הוא מהווה מקור של השראה וסמן דרך." 

מרינה מספרת על ילדותה ומסתבר שחוויות הצילום החלו ממש בילדותה . מרינה :"בילדותי ביליתי  הרבה אצל סבי וסבתי. לסבתא שלי היה חדר חושך שם היו מפתחים תמונות. בני דודים שלי היו מצלמים , ואני הייתי זו שתולה את התמונות על חבל הכביסה של סבתא  בכפר בו הם גרו. זהו הזיכרון הראשון שלי מילדותי בתחום הצילום.  מעבר לכך הרבה  שנים לא היה רמז שיום אחד אהפוך לצלמת ואפלס את דרכי ואבנה קריירה של אמנות וצילום חקלאי.  

ספרי על ההתחלה בצילום ומה בהמשך? 

"יצאנו לחופש, מתן ואני, קניתי מצלמה קטנה וצילמתי. כאילו בקטנה – הייתה לי תחושה נעימה. גרנו בנהלל מספר שנים ויום אחד נסעתי לרמת דוד דרך השדות. נסעתי בדרך הכפרית ועברתי דרך שדה בו גידלו כרוב לבן וכרוב אדום. עצרתי בספונטניות וצילמתי את השדה הזה.  

"באותם רגעים עלה בי זיכרון מאד מוחשי, בו הייתי ילדה קטנה שרצה בשדות. צילמתי שתי תמונות והמשכתי בנסיעה לרמת דוד. עברו כמה חודשים, ובעת ביקור אצל הוריי פגשתי חבר והראיתי לו את התמונות האלו שצילמתי. ואותו חבר התפעל ואמר לי שאני חייבת ללכת ללמוד צילום. תקופה קצרה אחר כך , התמונות האלו שצילמתי התפרסמו בחדשות.  

"למדתי צילום והיה לי מורה ששמו גלעד בן ארי והוא שינה לי את כל הפרספקטיבה שלי בצילום. גלעד זיהה את היכולות שבי, הוא האמין בי והיה מנטור מעולה ולימים הפך לחבר. התחושה שלי היא שלא אני בחרתי בצילום, הצילום הוא זה שבחר בי. עברתי תהליך ארוך בדרכי כצלמת. התחלתי לצלם ממקום של תחביב ובהמשך בחרתי בצילום כדרך חיי.  

"התמונה הראשונה ההיא בשדות נהלל היוותה נקודת מפנה. התחלתי לצאת לשדות נהלל ולצלם. היציאה הזו לשדות, הצילום היה מפנה גדול בעיקר בתחושה הפנימית שלי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הרגשתי שאני בבית. פעם ראשונה מאז שעליתי לארץ. היה זה מפגש פנימי עם מרינה הילדה בשדות הכפר אצל סבא וסבתא, מרינה שתולה תמונות לייבוש ומרינה האישה והאמא לילדיי. רגע של תפנית שהוביל אותי להחלטה לממש את אהבתי הגדולה לצלם חקלאות.  

"בשנת 2013 פתחתי עסק לצילום מקצועי בתחום החקלאות. שנה אחר כך, הייתי בהריון עם אריאל גפן בתי השלישית ועם לידתה יצאתי לחופשת לידה. באותם ימים יצאתי במשך שעות רבות לשדות העמק לצלם. הייתי מאושרת והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי.  

"מכאן הדרך נפתחה, התחלתי לעבוד עם המועצה האזורית עמק יזרעאל, עם גופים שונים וחברות שונות. הזמינו אותי להרצות על הצילומים שלי. התחלתי ללמד צילום גם דרך הניידים ופיתחתי קריירה מגוונת סביב הצילום. בעבורי לא רלוונטי באמצעות מה מצלמים אלא שהצופה בתמונות יחווה עניין בצילומים, ובעיקר יתבונן בצילומים ומבחינה רגשית יחווה את הצילומים."  

עם חלוף השנים מרינה פורמן לוי הפכה לצלמת הידועה בצילומים שלה ברמה הארצית. בשנת 2014 קיבלה מנשיא המדינה אות הצטיינות על צילומיה ועל התרומה שלה למדינה. מרינה, כמו פרדי מרקורי האמן הנערץ עליה, הפכה לצלמת ההולכת בדרכה, נאמנה לאמנית שבה ומתמסרת לצילום ולהוויה החקלאית בצילומים שלה.

על הטרקטור בעמק יזרעאל
על הטרקטור בעמק יזרעאל. אלבום פרטי

צילומי עוטף עזה 

בשנה האחרונה עברה תאונת עבודה, פרקה את מרפק ימין, מה שחייב אותה ללמוד לצלם מחדש: "התאונה שעברתי חייבה אותי ללמוד להפעיל מחדש את ידי. הצילום מחייב החזקה של המצלמה בדרך מסוימת והייתי חייבת ללמוד להחזיק את המצלמה בדרך שונה. הבת שלי התגייסה שבועיים לאחר מכן. הייתי נחושה להפעיל מחדש את היד שלי כדי לצלם, ובעיקר כדי לחבק את מיכל בשתי ידיי כשהתגייסה לצבא. חזרתי לצלם כשהיד רעדה וכאבה, ולאט לאט שיקמתי את היד."  

אירועי ה-7 באוקטובר פגשו את מרינה ואת בני משפחתה בכאב אישי גדול מאוד. בתה החיילת מיכל הייתה בבית באותה שבת ארורה. כל השבתות והחגים טרם המלחמה מיכל נשארה בצבא בבסיס מת"ק עזה. בסיס זה נכבש בידי המחבלים, חברים קרובים של מיכל נרצחו. התחושה שהיה זה אך כפסע בין היותה בבית או בצבא – מלווה את מרינה ואת מחשבותיה. 

מרינה: "מיכל ניצלה בשל היותה בבית אבל הטראומה היא קשה. ראינו תמונות של מה עשו המחבלים בבסיס בו שירתה, בחדר שלה, חבריה שנרצחו והוריי שגרים באשדוד וישבו  שעות רבות בממ"ד. חברים של מיכל נחטפו, חברים שלה נרצחו. כאמא, הידיעה שהיה זה כפסע בין חיים ומוות של מיכל החרידה אותי. הכאב והצער אותו מיכל חווה.  

"מסתבר שמתחת לבסיס שלה הייתה מנהרה אותה בנה החמאס. אני מתבוננת במיכל ומודה על כך שהיא חיה. קיבלתי את בתי במתנה. קיבלתי את מיכל ביתי במתנה. יום לאחר פרוץ המלחמה, מתן בן זוגי לקח את מיכל ומאז היא ממשיכה בשירות הצבאי שלה בבסיס אחר. הטראומה שעברתי הביאה אותי להחלטה לצאת ליישוביי העוטף, ממש בשבוע השני של המלחמה – לצאת לעוטף עזה על מנת לעזור בחקלאות, לצלם וכדי להרגיש ולהבין מה אנשים הרגישו וחוו שם.  

"התאהבתי בחבל ארץ זה. השיר אותו שר אריק איינשטיין 'אהבה ממבט ראשון' – זה מה שקרה לי, התאהבתי ממבט ראשון בחבל עוטף עזה. נחשפתי לזן אחר של חקלאים. מאז אני נוסעת כמעט כל שבוע לעוטף עזה. תמיד נשארת לפחות יומיים, שלושה. אני פוגשת חקלאים שעברו את הטראומה הקשה של ה-7.10, אנשים שפונו ועזבו את בתיהם והם מגיעים מידי יום כדי לעבוד בחקלאות, לקטוף לקצור, לחלוב. החוויה שם היא תמיד יוצאת דופן.  

"בצילומי חקלאות יש משמעות גדולה לעונות השנה. התחלתי בסתיו והנה החורף הולך להסתיים. בימים אלו של סוף החורף, יש אסיף של תפוחי אדמה, עונת התחמיץ הגיעה. השדות המעובדים בעוטף הם עצומים. יש מצבים בהם אני נמצאת בשדות, הנוף של השדות יפהפה, תחושה של מרחבים עצומים – ויחד עם זה לפתע נשמעים בומים המעידים על המלחמה הנמצאת כל כך קרוב משם.  

"החיים בעמק יזרעאל הם חיים רגועים ושקטים, החיים בעוטף עזה הם חיים של מלחמה ומתח גדול. שדות מעובדים בהם טנקים שעולים על האדמה המעובדת. לעיתים אני מלווה בליווי צבאי כדי לצלם באזור. בימים בהם אני נמצאת בעוטף אני חווה את הפער הגדול בין השקט המתקיים במרחבים החקלאיים ובין הסכנות האורבות, ההרס הנוראי בישובים ושיקום.  

"אני פוגשת חקלאיים חרוצים, נחושים, אמיצים ובעיקר עם חיוך רחב ולב ענק. אני מרגישה בטוחה למרות הסכנות. בעיקר תחושה שאינה עוזבת, 'הנגב קורא לי'. המפגשים עם החקלאים בנגב מרגשים. אני מגיעה מהצפון, מציגה את עצמי, מרינה פורמן לוי ומתקבלת בזרועות פתוחות. עוטף עזה הפך בעבורי לחבל ארץ שבימים אלו הפך לבית השני שלי. אדמת הנגב היא אדמה חולית, שונה מאדמת העמק – אני אוהבת לגעת באדמה הזאת, לחוש אותה. 

"כשהתחלתי לנסוע לצלם בעוטף היה דיסוננס עצום. מצד אחד שדות ירוקים מרחבים עצומים, חקלאים שעובדים ואינם עוזבים את העיבודים החקלאים – ומצד שני קולות הירי, הצבא הנמצא שם. בחרתי להתמקד ולצלם חקלאות במדינת ישראל. אני מחוברת לגידולים החקלאים, עונות השנה מעידות על הזריעה, נביטה, צמיחה וקציר. הנסיעות והשהות שלי בעוטף חשפו אותי בפני קהל חקלאים שלא הכרתי. לאחר ה-7.10 הצילום נותן בי תחושה של שלמות של חוזק ואושר גדול על שבחרתי לצלם חקלאות."

Screenshot 2024 04 02 134844
באהבה לעוטף עזה. גדודיות תפוחי אדמה. צילום: מרינה פורמן לוי

מהי התמונה הכי יפה שצילמת ואת אוהבת במיוחד?  

מרינה מחייכת ועונה: "את התמונה הזו עדיין לא צילמתי. אני כמו תינוק שעושה עדיין את הצעדים הראשונים. בעבורי הצילום הוא עולם ומלואו. הצילום הוא החמצן שלי, הכוח המניע שלי, מתרגשת  ומאושרת. האומנות בה אני עוסקת הפכה לכוח מרפא והצילה אותי לא פעם בתקופות, בשעות וברגעים לא פשוטים. פגשתי אנשים שעברו את הנורא מכל ומצד שני, הנס הזה של הגידולים החקלאיים, המפגש הזה עם 'החיטה צומחת שוב' הוא פלא מופלא. זוהי תקופה שהפגישה אותי עם שאלות מהותיות בחיים, התבוננות ואבחנה בין העיקר והתפל. שוב נוכחתי שהעיקר זה החיים, המשפחה שלי." 

היוצר והזמר הענק, פרדי מרקורי, חזר לראיון. "פריידי מרקורי ממשיך ללוות אותי," אומרת מרינה, "השיר שלו שנקרא 'רפסודה בוהמיינית' הוא תמיד הסמן שלי, של קלאסיקה, רוק ועוצמה אדירה. פרדי מרקורי ממשיך להפגיש אותי עם מרינה הילדה שהגיעה לארץ לבד, עם מרינה הנערה באשדוד, עם מרינה החיילת שסוף סוף מרגישה ישראלית, עם מרינה האישה, האם ומרינה שמצלמת ונוסעת מרחקים עצומים לצלם. פרדי מרקורי הוא סמן שלי לנאמנות ולמחויבות שלי לעצמי."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רפת נסגרת ורפת משתקמת ככה יצא בגורל – רפת גלגל הודיעה בכאב רב, על סגירת הרפת ובו בזמן פרצה מלחמה בדרום, ראובן הייניק ז"ל נרצח במכון החליבה בכיסופים, שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה. הצבא
5 דק' קריאה
70  מיליון  שקלים  מפרידים  בין  המשך  פעילות   מחקרית  ובין  השבתה מוחלטת  של  מכון המחקר החקלאי   של ישראל, שרכש לעצמו  לאורך  שנים  אמון   ויכולות  ביצוע   ייחודיות בעולם. 70  מיליון  שקלים,  זה  הסכום  שמשרד האוצר  של
3 דק' קריאה
לראשונה בישראל, משרד החקלאות מוביל, בשיתוף משרדים נוספים, הצעת החלטה לממשלה לגיבוש תוכנית לאומית לביטחון המזון וזה כולל גם את שינוי שמו של המשרד משרד החקלאות יגיש בימים הקרובים, הצעת מחליטים לאישור הממשלה, לגיבוש
3 דק' קריאה
אומר ארז גוזן, אחד מהחקלאים הוותיקים במושב ישע שבעוטף עזה. החממות של ארז ניזוקו קשות לאחר ה-7.10 * מרבית הגידולים בחממות מתו כתוצאה מחוסר טיפול, בשל האיסור לצאת לשטחים * ארז לא גידל כלל,
4 דק' קריאה
חברי מזכירות ארגון מגדלי ירקות ערכו סיור חקלאי ביישובי עוטף עזה, שנפגעו ב-7 באוקטובר במתקפת המחבלים * בין היתר ביקרו בקיבוצים נחל-עוז, עלומים, בארי ובמושב מבטחים, ושמעו מחברי היישובים על קרבות הגבורה שהתחוללו ועל
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן