יבול שיא
הרפת והחלב
קרן פרחן מדמוני במושב כוכב

לא לשכוח את התקווה

11 דק' קריאה

שיתוף:

משפחת פרחן כבר חוותה שני פינויים – מחבל ימית ומגוש קטיף * קרן פרחן מדמוני, מכוכב מיכאל, מעלה את זיכרונותיה כילדה בימית וכנערה באלי סיני * היא מספרת איך הצליחה להתגבר על קשיי חייה ולהיות אופטימית * בתקופה הנוכחית, למרות הלחץ כרעייה וכאֵם לחיילים, היא ממשיכה להעביר סדנאות על זוגיות, שמחה ותקווה

קרן פרחן מדמוני נולדה בשנת 1973 בתל-אביב. אביה, אבי פרחן לחם אז בסיני במלחמת יום הכיפורים, ואימה לורה ילדה אותה לבדה בבית החולים תל-השומר. על הלידה  נודע לאביה רק מספר ימים אחר-כך.  

כשקרן הייתה בת שלוש עברה משפחתה לעיר ימית שבפתחת רפיח: "אבי הכיר היטב את סיני מזמן שירותו הצבאי שם, והוא נמשך למקום," מספרת קרן. "החיים שלנו בחבל ימית היו טובים, חיינו בשלום עם תושבי הסביבה. אחד הזיכרונות שלי הוא שהיינו נוסעים בג'יפ להתארח אצל בדואים ואכלנו שם דגים עם אורז, ובכלל, זמן האיכות עם ההורים שלי היה הטיולים בטבע."  

החיים השלווים באזור המדברי נמשכו עד שהוחלט בממשלה, אז בראשותו של מנחם בגין, על פינוי חבל ימית. אבי פרחן, אביה של קרן, היה מראשי המתנגדים לפינוי. 

מספרת קרן: "זמן האיכות עם ההורים שלי השתנה אז. אבא היה בצעדות המחאה מהעיר ימית לירושלים. ואני זוכרת גם 'פיקניק' משפחתי באוהל בירושלים. רק בבגרותי הבנתי, שזה היה אוהל מחאה מול בית ראש הממשלה. כדי להעביר מסר לאומה." מסתבר שהמחאות וההפגנות היו פעילוּת יצירתית עבור הילדה קרן, שעמלה על כתיבת שלטים באותיות גדולות, קישטה אותם וכך למדה איך להעביר מסרים. היצירתיות הזו המשיכה להתפתח אצלה ומוצאת ביטוי עד היום בפעילותה המקיפה.   

כאשר היא נשאלת, מה היא זוכרת מפינוי העיר ימית מנקודת מבטה כילדה, היא מספרת: "לאט לאט עזבו את העיר כל החברים שלי עם בני משפחותיהם. בתים התרוקנו והרחוב שלי נשאר ריק. אנחנו היינו המשפחה האחרונה שנשארנו בו. כילדה לא היה קל לראות טרקטורים הורסים את הבתים תוך כדי רעש מחריד. ההורים שלנו היו עסוקים בהתנגדות לפינוי ולא באמת נוכחים להכיל, לדבר איתי, עם אחיותיי מיכל וגנית ועם אחי הצעיר עופר.   

"בעצם ראינו את החדשות בטלוויזיה בלי הגבלה ונחשפנו לקונפליקטים ולעימותים מטורפים. באחד הימים עצרו את אבא שלי יחד עם הרב ישראל הראל. לראות את אבא שלך נעצר, זה באמת לא נעים," היא מוסיפה. "נחשפתי לדברים מאוד כואבים. שר המשטרה יוסף בורג ז"ל הגיע אז לימית. פילסו לי דרך בין העיתונאים הרבים ואמרו לו: 'הבת של אבי פרחן רוצה להגיד לך משהו'. ואני עמדתי מולו ושאלתי אותו: 'למה אבא שלי בבית הסוהר? הוא לא עבריין'. למחרת שחררו אותו, ואני הייתי בטוחה שזה בזכותי… 

"אבל כילדה אני זוכרת בעיקר סיטואציות לא פשוטות, בסוף ימיה של ימית: הלכנו לראות את הגן והוא היה סגור ומוזנח, כמו בשיר של יהונתן גפן: 'זה לא כל כך נעים לראות גן סגור'. וכך גם הבריכה, שתמיד היתה שוקקת חיים, היתה עכשיו עם מעט מים עכורים. העיר היתה כמו בית קברות." 

הפינוי מימית והזיכרון 

קרן, אחיותיה ואחיה הקטן היו בבית עם סבתא, כאשר פלוגת חיילים נשלחה לפנות את המשפחה מהבית: "אני זוכרת המון חיילים יושבים מול הבית שלנו, מחכים לפקודה להיכנס פנימה. ואני, שלא הייתי ביישנית, יצאתי החוצה, עליתי על גדר האבן של הבית והתחלתי לשיר להם את השיר 'אני פרחה' של עפרה חזה. כל החיילים מחאו לי כפיים ואני הייתי בעננים, כי יש לי קהל.  

"ואז הגיע אבא שלי וצעק אלי: 'קרן, היכנסי הביתה'. ואז הסתכלתי עליו ונדמה היה לי שהוא בוכה. הוא נראה לי כמו אריה פצוע. כילדה קטנה לראות את אבא שלך בוכה, זה מרגיש כאילו האדמה מתערערת לך מתחת לרגליים, כי אבא שלי הוא הגיבור, החזק, הכול יכול. אני רציתי לעשות לו נחת ואמרתי לו: 'אבא, הכול יהיה בסדר. החיילים עכשיו שמחים, אז הם לא יפנו לנו את הבית'. חשבתי שאם שימחתי אותם, הם יוותרו לנו… 

"לאחר האובדן של חבל ימית, הרגישו המפונים אבל של ממש," אומרת קרן. "המשפחה שלי היתה אז כמו משפחה שכולה. מאז ועד היום, פעמיים בשנה, ביום הקמת ימית וביום הפינוי, אנחנו מגיעים אל אתר הזיכרון בחבל שלום."  

באתר הזיכרון ניצבת אנדרטת "אוגדת הפלדה", כמו זו שהיתה בכיכר המרכזית של העיר ימית. זוהי האנדרטה לזכר הלוחמים שהיו תחת פיקודו של האלוף ישראל טל, ונפלו בצפון סיני בעת מלחמת ששת הימים. ליד אנדרטה זו יש מונומנט של "קירות ימית". קירות שהובאו מימית ההרוסה סודרו שם בצורה של דפי ספר זה על זה. "לאחר פינוי ימית," מספרת קרן, "לקח אבי את הדגל שהתנוסס על ביתנו  ויחד עם אמי ואחותי מיכל, הם צעדו ברגל ימית עד ירושלים. בדרך ליוו אותם מאות אנשים. והדגל הובא למשמרת בירושלים אצל רב הכותל. לפני כל עצרת זיכרון הוא נוסע לירושלים ומביא את הדגל לעצרת." 

הסתגלות בתל-אביב 

באותו זמן הופרדה המשפחה. קרן היתה לבדה אצל דודתה בתל-אביב, והקשר היחיד להוריה היה באמצעות החדשות בטלוויזיה בשחור-לבן, בה עקבו אחרי הצעדה ההמונית: "בתל-אביב אני הייתי צריכה להסתגל לתרבות חדשה לחלוטין. הכניסו אותי לבית ספר עירוני. עברתי מעיר קטנה בה המורה היתה כמו חברה, ופתאום הייתי צריכה לעמוד כשהיא נכנסה לכיתה ולומר 'בוקר טוב, המורה', 'שלום, המורה'. נורמות שונות לחלוטין. ואני צריכה להסתגל לתלמידים רבים בכיתה, לתלבושת אחידה, לטקסים אחרים.  

"הייתי אז בכיתה ב', וגם שם היתה לי חשיבה, שאם אני אשמֵחַ את החברים החדשים שלי, אני אשמח בעצמי ובאמת הסתגלתי. אבל הייתי שם רק כמה חודשים, ואז עברנו לגור בצפון תל-אביב. שוב נכנסתי לכיתה חדשה, הפעם כיתה ג', ושוב צריך להסתגל לחברים חדשים. וגם שם המשכתי לחשוב, שאם אני אשמח את החברים החדשים, אשמח בעצמי ואשתלב."

Screenshot 2024 02 21 112347
קרן הילדה ואחיה עופר בשער ביתם בימית – עם חולצות  נגד הנסיגה מסיני. אלבום פרטי

אלי סיני 

קרן בקושי הספיקה להשתלב בצפון תל-אביב, וכעבור כשנה, כשהיתה בכיתה ד', עברה המשפחה לגוש קטיף, ליישוב אלי סיני.  

מדמוני: "באלי סיני הקמנו ממש קהילה חדשה בהתיישבות החדשה. בהתחלה גרנו באוטובוס ואחר כך בקרוואנים. בתקופה הראשונה התפצלה המשפחה לשני קרוואנים – באחד התגוררנו אנו, הילדים ובשני – ההורים שלנו. עד שאיחדו את שני הקרוואנים לאחד, ואז הרגשתי שיש לי עוגן, בית של ממש ומקום קבוע.  

"שנים רבות גרנו בקרוואן," היא מספרת. "אני זוכרת שבחודשים הראשונים לא היו לנו חשמל ומים והיינו הולכים להתקלח במושב נתיב העשרה או בבסיס חיל הים. במשך הזמן היה לנו גנרטור. אבא שלי היה 'תעשייה מטורפת' של פעילות התיישבותית. אריק שרון, גאולה כהן ועוד רבים אחרים תמכו ועודדו את היישוב. בשנת 1988 עברה המשפחה שלנו לבית קבע, לווילה גדולה בת שלוש קומות. ביתנו היה תמיד פתוח לחיילים מהאזור, לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת." 

גם בגוש קטיף היו חיכוכים פוליטיים: "בכל יום שישי ירדנו מאלי סיני ומניסנית אל מחסום ארז. היו מגיעים לשם אנשי 'שלום עכשיו' ומחלקים אוכל לערבים. ואנחנו היינו אומרים להם: 'תשאירו את האוכל הזה עבור החיילים שלנו'.  מובן שהיו במקום כתבים רבים מהארץ ומחו"ל."  

והיא מוסיפה: "אגב, בעניין העיתונאים, החברות שלי ואני היינו כל כך רגילות לדבר איתם ולהצטלם. אני זוכרת שאני סידרתי את השיער שלי, כדי שאראה יפה בתמונות שיופיעו בעיתון," היא צוחקת. 

קרן למדה מכיתה ד' עד ח' בבית ספר "אילנות" באשקלון. ומובן שגם שם היתה חברותית והשתדלה לשמח אחרים, במחשבה שהיא תשמח בעצמה. בכיתה ט' היא עברה ללמוד בבית הספר החקלאי כפר סילבר, שהוא בית ספר אזורי של היישובים הכפריים במועצה חוף אשקלון, ופה כבר לא הרגישה זרה כלל.  

כל התלמידים הגיעו בהסעה מאורגנת מהבית לבית הספר. האוטובוס יצא בשש וחצי בבוקר מאלי סיני, וחזר אחר הצהריים, בתוך שיירות של פועלים שנסעו לעזה דרך מחסום ארז. "באוטובוס היה לנו הווי – בדיחות, הכנת שיעורים משותפת, וגם נהנינו מהטבע שנשקף מהחלונות. תקופת לימודי התיכון בכפר סילבר," מציינת קרן, "היתה התקופה היציבה ביותר בחיי. אז הרגשתי שאני כמו כולם. לא צריכה להוכיח דבר. יחד עם זאת, הייתי במועצת תלמידים והייתי מאוד פעילה, חברותית. למדתי במגמת ארץ ישראל, יצאנו לטיולים ואגרנו חוויות. שם גם הכרתי את בן הזוג שלי, לימים בעלי. 

"כאשר גרנו באלי סיני היתה לנו מסעדת דגים על חוף הים. היו לנו סירות דייג ובמסעדה הוגשו דגים שהגיעו ישירות מן הדגה של הבוקר. אחיותיי ואני היינו יוצאות לפנות בוקר, כל אחת בסירת דיג אחרת, עם שני דייגים עזתים בלי כל חשש. היתה לנו עוזרת בית מעזה. אבא שלי היה לוקח אותנו לשוק בעזה, משאיר אותנו המון זמן באוטו וחוזר. לא היה בכלל פחד. הפעם הראשונה בה נתקפתי פחד היה כשנסענו בהסעה לאיזה שהוא אירוע תרבות בנווה דקלים (גם הוא בגוש קטיף), ואז נזרק כדור ברזל  אל תוך האוטובוס, חלף על פני אחותי שנכנסה להיסטריה, ואנחנו כולנו נשכבנו מתחת לכיסאות עד שהגיעו חיילים."

קרן והוריה לורה ואבי פרחן
קרן עם הוריה לורה ואבי פרחן. אלבום פרטי

חיילת ולֵיצנית 

קרן התגייסה לצבא ובשל פרופיל נמוך שובצה לתפקיד פקידת לשכה במודיעין מרא"ם: "התאכזבתי. הרגשתי אז שהפוטנציאל שלי לא ממומש. לא היה לי אתגר, לא היה לי עניין.  יחד עם זה מצאתי תחום לפעילות היצירתית שלי. כמה חודשים לפני השחרור התחלתי לעבוד בשבתות כליצנית וכמפעילת ילדים בימי הולדת – ושוב הרגשתי שאני משמחת, זה תמיד המקום הבטוח שלי, לשמח. 

"כליצנית הרווחתי באירוע אחד סכום שווה לחצי משכורת חודשית צבאית. ואז מצאתי את עצמי עובדת בכל שבת בשלושה עד חמישה אירועים! להפתעתי, הסתבר לי שאני יכולה להביא תועלת לאנשים ולהרוויח הרבה כסף מהשמחה." 

קרן מספרת כיצד הסתבכה פעם עם חיילים במחסום ארז בגלל המקצוע שלה: "פעם יצאתי מהבית באלי סיני מחופשת לליצנית בדרך אל אירוע יום הולדת בשדרות. בדרך לשם עברתי במחסום בלי בעיה. אבל כשחזרתי ממש התנפלו עלי חיילים במחסום ארז, כי הם חשדו שאני מחבלת מחופשת לליצנית. אז 'הרימו' שם את כל הגזרה ולקחו אותי למשטרה. זה היה קצת לא נעים וקצת מפחיד. כעסתי על הצבא. אבל זכיתי לכותרת ולכתבה בעיתון, מה שהביא לי אחר כך הזמנות נוספות לעבודה…"  

מובן שהיא לא הסתפקה בלהיות ליצנית, ואחרי השחרור התרחב העסק שלה וקרן התחילה להפיק אירועים גדולים עבור ילדים: "אחרי השחרור קניתי מכונות סוכר ופופקורן וגם מתקנים מתנפחים. קניתי גם בובות ענק, התחלתי להעסיק עובדת ולעבוד בשיתופי פעולה עם אמנים כמו קוסמים, להטוטנים ורקדנים. כך למדתי להפיק אירועים."  

מאשקלון לכוכב מיכאל  

"בכפר סילבר הכרתי את בעלי לעתיד – ברק מדמוני ממושב הודיה," מספרת קרן. "בכל שנות התיכון היינו ידידים ממש טובים. הוא היה התלמיד הכי חכם בכיתה ולמדנו יחד לבחינות. בהיסטוריה, למשל, אני נסחפתי לפרטים שוליים ולפן הסיפורי והוא היה ממוקד ותכליתי."  

ברק החל את שירותו הצבאי בקורס טיס ואחר כך עבר להיות מסתערב: "רק אחרי הצבא הידידות בינינו התלקחה לאהבה," מגלה קרן. "וכמו בסרט 'כשהארי שפגש את סאלי' התחתנתי עם החבר הכי טוב שלי, עם החבר שאיתו הצלחתי להיות אני. התחתנו בשנת 1999. זכיתי בשותף לחיים ובזוגיות בריאה." 

אחרי החתונה עבר הזוג להתגורר באשקלון, שם נולד בנם הבכור עוז. כאשר מלאה לו שנה החליטה קרן להפיק לו מסיבת יום הולדת מפוארת כהרגלה. את האירוע חגגו בבית הוריה באלי סיני והגיעו חברים רבים – מבוגרים וילדיהם.  

"לקראת סיום האירוע שמענו יריות," מספרת קרן. "ביום הזה חדרו בפעם הראשונה מחבלים לאלי סיני ורצחו את לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל. למזלנו זה היה אחרי שרוב האורחים שלנו כבר עזבו. זו היתה פעם ראשונה שהבנתי שגם הילד שלי בסכנה," היא מעידה.  

"לא ידענו כמה מחבלים נכנסו. אבי הביא כלי נשק וחילק לגברים. החשכנו את הבית ונכנסנו לחד השינה של ההורים. היתה אתי חברתי אושרת קלרמן עם התינוקת אורי, ושתינו  התחלנו לחשב את כמות המטרנה שיש לנו עבור שני הפעוטות, כי לא היה ברור כמה זמן נצטרך להיות פה. היינו שם כל הלילה. בבוקר כבר יצאנו. אינני יודעת כמה זה השפיע על הילד שלי, אבל עלי זה מאוד השפיע.  

"באותו שבוע חזרתי לאלי סיני כדי לנחם את המשפחה של לירון ז"ל. אחר כך נכנסתי אל הבית של הוריי. הייתי צריכה להביא משהו מחדר אחר. אז לקחתי בידי מקל, נכנסתי לאט לאט לחדר, כשאני בחרדה גדולה ובקושי נושמת, ובדקתי בזהירות, כמו בסרטים, אם מישהו לא מסתתר מאחורי הקיר ואפילו בתוך ארון הבגדים. עכשיו אני  צוחקת על זה, אבל יש כמה שריטות ממסע החיים שלי, אבל התמודדתי וצמחתי מהן." 

בני הזוג פרחן-מדמוני התגוררו באשקלון, אבל קרן לא הרגישה שייכת: "חסרה לי מאוד ההשתייכות לקהילה משמעותית. רציתי חינוך כפרי עבור בני. לכן הייתי מסיעה אותו הלוך וחזור לגן הילדים בקיבוץ שדה יואב." קרן ניסתה ליצור הווי משותף לדיירי הבניין. הציעה להם מפגשים כמו הרמת כוסית בערב ראש השנה או מפגשים אחרים, אבל אז ענו לה השכנים: "תגידי תודה שאנחנו משלמים דמי ועד…" 

ואז היא עברה עם ברק עוז ואייל, בנם השני, למושב כוכב מיכאל: "התקבלנו נפלא," היא מספרת, "שכנה אחת הביאה תפוזים ושנייה הביאה פרחים, וכולם והציעו עזרה עם הילדים. היו מאוד מאוד מחבקים. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. בכוכב ילדתי את הראל ואת ניר, ומאז אנחנו פה כבר 18 שנים."

קרן במדבר ניצחון
קרן במדבר – ניצחון. אלבום פרטי

הפקת אירועים 

קרן סיימה תואר ראשון בחינוך ומדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. אחר כך הרשתה לעצמה להשתלם ולהתמקצע בתחום שהיא אוהבת באמת – הפקה וניהול אירועים. קרן, שהתחילה כליצנית וערכה בעבר אירועים לילדים, החלה להפיק אירועים למבוגרים, הן אירועים פרטיים והן  אירועים רחבי היקף למושבים, לקיבוצים, לעובדי ארגונים ולחברות שהיא מלווה שנים רבות.  

"לכל אירוע שלי יש קונספט, קו מנחה, אותו קבעתי לאחר מחקר מעמיק של הלקוחות," היא מספרת. "לא רק התוצאה חשובה לי, אלא חשובים לי התכנון עם הלקוחות והדרך אל הקונספט יתאים לערכים, לאווירה ולתקציב של המזמינים."  

קרן חשה צורך לתרום לאחרים. "בכל חודש אני מעבירה סדנאות ועורכת בהתנדבות אירועים לאנשים מוגבלים או לאלו שאין להם אפשרות לשלם. זהו המעשר שלי."  

הסדנא הזוגית 

עד לשנת 2020 קרן הפיקה אירועים, ואז הגיעה הקורונה. כל האולמות נסגרו וכל האירועים לקהל הרחב הופסקו. אבל קרן לא נכנעת למצבים. כשהמצב משתנה, היא מפעילה ראש יצירתי ופועלת. היא שולטת בגורלה. לכן היא חיפשה ומצאה תחום עיסוק חדש. היא מספרת: "בקורונה מצאתי את עצמי בבית. פתאום היה לי המון זמן. פתחתי את מגירת ה-'חשוב ולא דחוף' שלי ובה מצאתי בה חומר מהתקופה שלמדתי ייעוץ זוגי בבר-אילן." 

ואז היא החליטה לעבוד עם זוגות כדי לתחזק ולחזק את הזוגיות הטובה, לאו דווקא בעת משבר: "בשלב ראשון התחלתי ללמד מהי זוגיות באמצעות הפייסבוק. הסברתי לאנשים בתקופה הקשה הזו, בה כולם סגורים בבתים ויש מתחים, איך לא להגיע ל'פשיטת רגל' ביחסים ביניהם ולהשקיע בזוגיות."  

בשלב שני פנתה קרן לתושבים במושב שלה, כוכב מיכאל, שיש להם אטרקציות ועסקי אירוח פרטיים, הן לבילוי והן מזון, כגון יוגה, אפיית עוגיות, ירי בחץ וקשת  ועוד. היא הציעה להם להשתלב במסע שתתכנן לזוגות, שיבואו למושב ללמוד איך לחזק את הזוגיות שלהם – מסע בטבע עם תחנות שונות.  

"אני קוראת לזה 'מתאהבים בטבע'. מגיעים אלי זוגות, ואני יוצאת איתם לבילוי בטבע עם תחנות שונות, ובכל תחנה יש כלי אפקטיבי לחיזוק הזוגיות. אנחנו משלבים במסע צפייה בזריחה או בשקיעה. הטבע יש בו אלוהות," מוסיפה קרן, "אני לא צריכה להביא מומחה לתאורה. יש פה תאורה טבעית יפה ומשתנה משעה לשעה. יש לפעמים מהמורות בדרך. ברור שלא הכול מושלם. אנחנו משוחחים על כך שגם בחיי הנישואין יש מהמורות ומכשולים, אבל ניתן להתגבר עליהם ולצאת מחוזקים יותר. אני גורמת להם לחשוב ולהבליט את הטוב והחיובי שיש ביחסים ביניהם."   

קרן מלמדת את הזוגות להפעיל מודלים שונים. לדוגמא: חשבון ההפקדות של סטיבן קובי. סטיבן קובי מציין בספריו – שאחד מהם הוא "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" – שהחשבון הזוגי הוא כמו חשבון בנק. יש צורך להפקיד בו רגשות ומחוות: "אחד הדברים הבעייתיים בזוגיות," מסבירה קרן, "הוא 'המובן מאליו'. אנשים שוכחים להעריך מה יש להם בזוגיות ובחיים בכלל."  

הזוגות שעברו סדנאות זוגיות – לפעמים זוג אחד ולפעמים כמה זוגות יחד – מפרגנים ומממליצים מפה לאוזן על הסדנאות שלה.

קרן וברק בשדות כוכב
קרן וברק מדמוני בשדות כוכב מיכאל. אלבום פרטי

סדנת השמחה  

כאמור, בילדותה הועברה קרן בין מוסדות לימוד שונים והיתה צריכה להסתגל בכל פעם לחברת ילדים חדשה. השיטה שלה היתה לשמח אחרים.  

אבל בהתבגרותה היא הגיעה למסקנה שונה קצת: "אחת התובנות שהגעתי אליהן עם השנים היא: הייתי עסוקה בלשמח אחרים ולא את עצמי. קודם כל אני צריכה לשמוח בעצמי. ואגב, כך גם באהבה. פעמים רבות אנשים רוצים שיאהבו אותם, אבל הם לא יודעים לאהוב את עצמם. לכן בניתי סדנא בשם 'להגביר את שמחת החיים'. אני מעבירה אותה בקרב מבוגרים וצעירים, כמו בני מצווה. בסדנאות החוויה האלו כולם מתבטאים ומשתפים את האחרים באופן פתוח ביותר."  

וכך ממשיכה קרן להעביר סדנאות של אהבה וסדנאות של שמחה לקהלים שונים, גם למעגלי נשים.  

בעת המלחמה 

כל המדינה חוותה משבר החל מהשבעה באוקטובר, וכמו רבים אחרים חוותה קרן אובדן של חברים ומכרים. אורן שטרן הי"ד, החבר הטוב של ברק נרצח בנתיב העשרה. גם טובה גורן, מי שהכינה קייטרינג לאירועים של קרן, נרצחה יחד עם בתה. טובה ז"ל היתה אמורה להכין קייטרינג לאירוע שקרן תכננה לכבוד עצמה, במלאת לה חמישים, תחת הכותרת "ארבעים ו-10", אבל מובן שהוא התבטל.  

ברק, בעלה של קרן, גויס מיד למילואים ביחידה מיוחדת. גויסו גם בנה עוז, צנחן ביחידה 101 והבן אייל,  שהוא חיל בשירות סדיר ומשרת בסיירת חרוב. קרן נכנסה למצב של פחד, מתח ומשבר.  

"פחדתי מהעצב," היא אומרת, "אבל נעזרתי בחברתי יעל יניב (פורטוגז), שהיא כמו מנטורית עבורי, וממנה למדתי שזה בסדר לכאוב. הייתי מתעוררת השכם בבוקר ויוצאת לראות את הזריחה, דבר שממש עזר לי. לפעמים הרשיתי לעצמי לבכות בדרך בכי משחרר. קיבלתי תמיכה של חברות שגם במשפחותיהם יש לוחמים. החברותא היא אחד הדברים שהצילו אותי באופן אישי. כך גם הנתינה, העשייה. עשיתי מה שאפשר כדי לעזור ללוחמות. בין השאר ערכתי מעגל חברות לאם שכולה, שבנה נרצח בשבעה באוקטובר. ניסינו לשמח אותה ולרגש אותה ביום הולדתה, וזה לא היה פשוט. היו שם גם דמעות וגם צחוק."  

התקווה

קרן ממליצה על ספר שמאוד עוזר בעת משבר. הספר הוא "הבחירה – אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח". כתבה אותו אדית אווה אגר. "הספר הזה היה לי כמו תרופה," היא אומרת. "הוא על רקדנית בלט בת 16 שנשלחה לאושוויץ. הוא מרגש, נוגע ללב ויש בו תובנות רבות. אחת מהן: אי אפשר לשלוט על מה שקורה לך בחיים, אבל את יכולה לשלוט על האופן בו תגיבי למה שקורה לך. בעצם, זה משהו שתמיד שמתי לנגד עיניי, עוד מילדות," היא מוסיפה. "לשמור על התקווה. אני מעבירה סדנא בשם 'לחבק את התקווה ולזמֵן את השלווה'." 

בחודש ינואר חזרה קרן לעבוד באופן מסודר, הן בהפקות והן בהרצאות ובסדנאות: "התחלתי כבר לראות את האור, נוכחתי לדעת שאני באמת יכולה לעזור גם לאנשים הכואבים.  

"אני גדלתי עם השיר של נעמי שמר 'על כל אלה', שנחשב שיר עצוב, כי יש בו שורה שאומרת 'אל נא תעקור נטוע'. אבל מיד אחרי השורה הזו נאמרות המילים 'אל תשכח את התקווה'. אני חושבת שאופטימיות היא אחד הדברים החשובים ביותר בחיינו." 

ולסיום, קרן מתייחסת אל המצב הקשה של המפונים מבתיהם, ביניהם חבריה מנתיב העשרה וממקומות אחרים: "בית הוא ערך. אף בית מלון לא יכול לתת לך את ההרגשה של החום והעוגן שנותן הבית. אבל עם השנים את יודעת לבנות את הבית בתוכך. לא משנה מה יקרה, את צריכה לשמור על הכוחות שלך בתוכך ולא לחכות למישהו אחר שיעזור בבנייתו."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רפת נסגרת ורפת משתקמת ככה יצא בגורל – רפת גלגל הודיעה בכאב רב, על סגירת הרפת ובו בזמן פרצה מלחמה בדרום, ראובן הייניק ז"ל נרצח במכון החליבה בכיסופים, שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה. הצבא
5 דק' קריאה
70  מיליון  שקלים  מפרידים  בין  המשך  פעילות   מחקרית  ובין  השבתה מוחלטת  של  מכון המחקר החקלאי   של ישראל, שרכש לעצמו  לאורך  שנים  אמון   ויכולות  ביצוע   ייחודיות בעולם. 70  מיליון  שקלים,  זה  הסכום  שמשרד האוצר  של
3 דק' קריאה
לראשונה בישראל, משרד החקלאות מוביל, בשיתוף משרדים נוספים, הצעת החלטה לממשלה לגיבוש תוכנית לאומית לביטחון המזון וזה כולל גם את שינוי שמו של המשרד משרד החקלאות יגיש בימים הקרובים, הצעת מחליטים לאישור הממשלה, לגיבוש
3 דק' קריאה
אומר ארז גוזן, אחד מהחקלאים הוותיקים במושב ישע שבעוטף עזה. החממות של ארז ניזוקו קשות לאחר ה-7.10 * מרבית הגידולים בחממות מתו כתוצאה מחוסר טיפול, בשל האיסור לצאת לשטחים * ארז לא גידל כלל,
4 דק' קריאה
חברי מזכירות ארגון מגדלי ירקות ערכו סיור חקלאי ביישובי עוטף עזה, שנפגעו ב-7 באוקטובר במתקפת המחבלים * בין היתר ביקרו בקיבוצים נחל-עוז, עלומים, בארי ובמושב מבטחים, ושמעו מחברי היישובים על קרבות הגבורה שהתחוללו ועל
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן