יבול שיא
הרפת והחלב
לוחמת למען שוויון זכויות

לוחמת אמיצה למען שוויון זכויות

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מרל ברנט, חברת מושב ינוב בשרון, תורמת רבות בעשייתה למען אחרים. כל חייה פעלה להטיב עם אנשי וילדי הקהילה ולחמה נגד עוולות ציבוריות. בריאיון היא מספרת על פעילותה במושב ועל פעולותיה המגוונות ברמה האזורית והארצית למען שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות 

מרל ברנט נולדה בקייפטאון, דרום אפריקה בשנת 1954 למשפחה שמוצאה מליטא. הוריה החליטו לעלות ארצה משתי סיבות: הראשונה הייתה עקב התנגדותם העזה למשטר האפרטהייד שהיה  שם – הם לא רצו לגדל את ילדיהם במדינה מסוג זה.

סיבה שנייה הייתה נטייתם הציונית. המשפחות המורחבות משני הצדדים, גם של אביה וגם של אימה, התנגדו מאוד למעבר למדינה כה צעירה ולא יציבה – ובכל זאת עלו השניים ארצה בשנת 1959 עם שני ילדיהם הקטנים, אך ללא כל תמיכה מורלית או כלכלית.  

המעבר לא היה קל למרל  שהייתה אז ילדה בת חמש. "מקום לא מוכר, שפה חדשה, אנשים זרים, זכורה לי היטב תחושת הזרות, אי הוודאות. הרגשתי מאוד לא בטוחה ופיתחתי אילמות סלקטיבית," היא מעידה. "רק בכיתה ד' התחלתי להרשות לעצמי להתבטא בחופשיות."  

ובכל זאת היה למרל תחום בו הצטיינה והוא המחול. היא רקדה מגיל צעיר. מבית ספר "ברנדיס" בהרצליה עברה ללמוד בבית ספר "אליאנס פרנסיז" ברמת אביב, אחר-כך עברה לבית ספר "תלמה ילין" לאומנויות. היא נשרה מהלימודים בגיל שש-עשרה וחצי אך המשיכה לרקוד ולעבוד. בצבא שירתה בנח"ל עם גרעין "נרקיס" שיועד לקיבוץ גרופית בערבה. בעת שירותה הצבאי פרצה מלחמת יום הכיפורים.  

בדרום אפריקה, קנדה וגרמניה 

לאחר שחרורה מהצבא מרל הצטרפה להוריה שחזרו לדרום-אפריקה. "המטרה שלי הייתה להכיר את המדינה בה נולדתי. טיילתי הרבה ואין ספק שדרום אפריקה מהממת מבחינת יופייה הגיאוגרפי".

"בנוסף, לימדתי מחול, עסקתי בכוראוגרפיה והופעתי הרבה. בין לבין גם סיימתי את בחינות הבגרות. מדרום-אפריקה טסתי לקנדה ללמוד באוניברסיטה בטורונטו. שם סיימתי תואר ראשון עם התמחות בטיפול בתנועה." 

בקנדה עם הקבוצה dance alive
בקנדה עם הקבוצה dance alive

אחרי חמש שנים בקנדה היא נסעה לעבוד בגרמניה בבית ספר למחול.  במקום שנקרא אוברסדורף, בהרי האלפים. מרל עזרה  לפתח ולהעביר סדנאות בשיטת Dance Alive, שיטה בה התמחתה בקנדה. סדנאות אלו הועברו לפסיכולוגים, מטפלים רגשיים ולמורים למחול. המדובר בשיטה המקשרת בין הגוף לנפש.  

בארץ  טיפול באמצעות תנועה 

"מגרמניה חזרתי ארצה," מספרת מרל, "והתחלתי ללמוד לתואר שני ב'לסלי קולג" המכשיר מטפלים באומנויות, בשילוב לימודים בארץ ובבוסטון. כיוון שכבר היה לי תואר בתחום הטיפול בתנועה, לימדתי מקצוע זה ב'לסלי קולג" בשנה השנייה ללימודיי, וכך מימנתי את המשך לימודיי עד קבלת תואר שני – A.M. 

"כשסיימתי את הלימודים," מוסיפה מרל, "עבדתי כמטפלת בתנועה במקומות שונים ובנוסף העברתי סדנאות והרצאות שבועיות בנושא 'התמודדות עם מצבי לחץ וטכניקות הרפיה' לאנשי צבא קבע בחוות בריאות שהייתה בגבעת אולגה, שנקראה 'אולגה על הים'. בתקופה הזו גרתי בדירת גג קטנה במרכז תל אביב עם נוף לים. את בן זוגי לחיים, גדעון כהן, פגשתי בעת ההיא. גדעון סיים לימודי משפטים ועבד במשרדו של עורך הדין אמנון זכרוני."   

שתי חתונות אזרחיות 

מרל וגדעון התחתנו בדצמבר 1990. השיאה אותם ח"כ שולמית אלוני ז"ל שהייתה חברת כנסת לוחמת למען שוויון זכויות לכולם. אגב, באותה שנה היא יזמה את חוק עבודת הנשים.  

וכיצד הגיעה שולמית אלוני להשיאם? על כך מספרת מרל: "כאשר למדתי ב'תלמה ילין' שולמית אלוני הגיע לביקור וסיפרה לנו על טקסי החתונה האזרחיים שהיא עורכת. החלטתי מיד שאם אתחתן ואם זה יהיה בארץ, אבקש ממנה לערוך את הטקס. ואכן, לפני הנישואין כתבתי לה ושאלתי אם תהייה מוכנה להגשים לי חלום בן 20 שנה. למרות שבשלב זה שולמית אלוני כבר לא ערכה טקסים אלה יותר, היא הסכימה והגיע לאירוע שהיה בהחלט מרגש."  

חתונה

הטקס האזרחי השני של מרל וגדעון נערך בדרום אפריקה, וזה כדי שנישואיהם יוכרו גם בארץ. פה מוסיפה מרל פרטים מעניינים על עברו של בן-זוגה גדעון: "גם גדעון מדרום אפריקה ובהיותו שם היה פעיל נגד האפרטהייד. הוא נתפס והוכנס למעצר בית. בכל חודש היה עליו להתייצב בבית-המשפט כדי להראות את נוכחותו. המעניין הוא,"

מספרת מרל, "שטקס הנישואין שלנו נערך בדיוק באותו בניין בו התייצב בעת מעצר הבית שלו. המעגל נסגר. האפרטהייד נפסק. בנוסף היה נחמד שגם שם אישה, שופטת, השיאה אותנו."  

הזוג חזר לארץ אחרי טיול, ואז פרצה מלחמת המפרץ. "באותה שנה עזבנו את תל-אביב ועברנו לגור ליד הורינו בנתניה ושם נולדו ילדינו – אלון שהוא כיום בן שלושים וליאן, שהיא בת עשרים ושבע."  

שינוי בחיים ופעילות בינוב 

"רצינו שילדינו יגדלו באווירה כפרית בטבע, עם שדות ומרחבים פתוחים. בשנת 1995 מצאנו משק במושב ינוב ושם בנינו את ביתנו. בחרנו במושב זה בזכות האופי הכפרי האווירה הטובה והנעימה וכן הקירבה לתחנת רכבת, כי משרדו של גדעון היה  בתל-אביב. אני באותה תקופה עבדתי במרכז גמילה 'צעד נוסף' בקיבוץ בחן הקרוב."  

בשלב הזה מתחילה הפעילות הקהילתית של מרל – פעילות שנמשכת כבר יותר מעשרים שנה: "אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם הגיעי למושב היה להצטרף לוועדת התרבות, וזאת מתוך הבנה שאם אהיה פעילה, ילדיי ירגישו שייכים."  

ואז החל פרק חדש ולא צפוי בחיי המשפחה. מספרת מרל: "כאשר בתי ליאן הייתה בת שנה, היא הייתה מצוננת מאוד תקופה ארוכה. ליאן קיבלה טיפול אנטיביוטי מתמשך ולכן לא חיסנתי אותה. הרופא ממש כעס עלי, טען שזו הזנחה פושעת מצדי, והתעקש שעליי לחסן אותה מיד, כי 'נזלת אינה מחלה'. זו הייתה טעות גורלית.  תוך 24 שעות עלה לה חום הגוף והחלו שלשולים. לכאורה תופעות רגילות אחרי חיסון, אבל מצבה הגרוע נמשך חודשים והדבר  גרם לכשל התפתחותי."  

מאז במשך שנים רבות התייעצה המשפחה עם רופאים שונים כדי להבין מה קורה לילדה. השנים הבאות כצפוי לא היו פשוטות כלל. "מצאתי את עצמי משקיעה יום יום בביקורים אצל רופאים, מומחים שונים ואנשי טיפול. בקיצור, הפסקתי לעבוד מחוץ לבית כדי להיות פנויה יותר לילדים שלי.  

"כיום," מעידה מרל על בתה, "ליאן היא נערה מדהימה, יצירתית, מלאה שמחת חיים, בעלת חוש הומור נפלא; אך ליקויי למידה רב-מערכתיים ובעיות בריאותיות שונות נשארו." 

מרל אינה אישה שתשקוט על שמריה, והיא המשיכה לפעול במושב: "ניהלתי את חדר הכושר במושב במשך כמה שנים וכן התחלתי להפעיל חוגים וקייטנות לילדים. בעקבות זאת פנו אלי הורים וביקשו שאפתח צהרון. הסכמתי, פתחתי צהרון וניהלתי אותו במשך שש שנים. ביקרו בו ילדים מגיל שלוש עד שש מכול האזור. זה איפשר לי להיות פנויה לטיפולים עבור ליאן בבוקר ולהסיע לחוגים אחר הצהריים." 

במקביל להפעלת הצהרון התבקשה מרל למלא תפקיד במושב: רכזת קשישים. בימים ההם הקשישים שבאו למועדון "שישים פלוס" היו כולם מייסדי המושב. הפעילויות הרבות במועדון כללו התעמלות ואמנות לנשים, ומשחקי דומינו לגברים. מרל זוכרת כיצד היו מגיעים הגברים למועדון, מתיישבים לשחק וזאת בליווי שיחות מתובלות בהומור מקומי מיוחד. בנוסף נהנו כולם, נשים וגברים יחד, מארוחות בוקר וימי הולדת חגיגיות שנערכו בכל ראש חודש. כמובן שיצאו גם לטיולים ולבילויים באזור כגון רחצה בים. "זו היתה תקופה קהילתית מְחַבֶּרֶת ומיוחדת מאוד," מסכמת מרל. 

על היתרונות בפעילויותיה במושב מספרת מרל: "זה נתן לי תחושת שייכות ושותפות. מאוד אהבתי את ילדי המושב והמושבים השכנים. כיום הם כבר בוגרים כולם. גם מהעבודה עם הקשישים הרווחתי. היו בינינו יחסים קרובים ממש."

"למדתי להכיר עולמות חדשים, שהרי כל אדם הוא עולם ומלואו. הסיפורים שלהם, עשירים בהווי ורקומים בזיכרונות ריתקו אותי. הם סיפרו על הילדות והבגרות במקומות השונים בטוניסיה. יחד עם זה היו גם זיכרונות קשים מתקופת מלחמת העולם השנייה. היו כמובן גם סיפורים על  העלייה ארצה והשנים המיוחדות כל כך של הקמת המושב."  

אחד האירועים המשמעותיים בעבודתה של מרל היה הפקת אירוע שנת ה-65 למושב ינוב. זו היתה דרמה מוסיקלית רבת משתתפים – ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים – בה סופרה ההיסטוריה של המושב בתמונות, שירים וריקודים. 

יש לציין, שבמקביל הייתה מרל חברה בהנהלת האגודה במשך כמה קדנציות, וזמן קצר גם חברה בהנהלת הוועד המקומי. 

בית הראשונים  מרכז תיעוד 

המבנים הראשונים שהונחו על הקרקע במושב ינוב היו צריפי עץ שנשלחו מנורבגיה. כאשר מרל הגיעה למושב נותרו עדיין צריפים בודדים במשקי חברים, אך הצריף הראשון שנבנה, בית הראשונים, היה במצב גרוע, נרקב ומתפורר. "כשהחלתי בתפקיד רכזת קשישים פניתי ליו"ר האגודה, מאיר חדד, וביקשתי שהמבנה ישופץ כדי לשמש מועדון קשישים ומרכז תיעוד של המושב."  

היו"ר מאוד תמך ברעיון, הדבר אושר באסיפה הכללית והחל תהליך השיפוץ: "וידאתי שמייסדי המושב יהיו שותפים מלאים. כל החלטה הקשורה לחידוש המראה של פעם עבר את אישורם, החל מגודל וסוג המרצפות, צורת השיש במטבח וכלה בצבע המבנה. הם הרי חיו בצריפים הללו וזכרו היטב כל פרט." 

היה למרל חשוב לשמר את המקור והמראה האוטנטי: "את קירות העץ החיצוניים הרקובים החלפנו בעץ המקורי של הקירות הפנימיים, שפונו על מנת לפתוח חלל שישמש למועדון. חלונות ותריסים רקובים הוחלפו במקוריים שקיבלנו מבעלי הצריפים האחרים במושב. כך שוקם בית הראשונים ונשאר נאמן למקור."  

אחר-כך עברה מרל מבית לבית ואספה תמונות מוותיקי המושב. בעזרת תושבים סרקה אותן, פיתחה ומסגרה. התמונות המקוריות הוחזרו לבעליהן, והתמונות המוגדלות הוצגו על קירות בית הראשונים. הם היוו מקור מידע על ימיו הראשונים של היישוב. בנוסף, פעמיים בחודש קיבלה מרל קבוצות מבקרים, וסיפרה להם את סיפור ייסוד המושב ועל "ילדי אסון אוסלו". 

למען בעלי מוגבלויות – שלושה פרויקטים 

"החיים האמיתיים שלי." כך מגדירה מרל את עיסוקיה בשנים האחרונות. "לפני אחת-עשרה שנה התחלתי להיות מעורבת בפעילויות ברמה האזורית וברמה הארצית. ברמה האזורית יזמתי פורום שנקרא "מיוחדים בשרון". זהו פורום המבוסס על שיתוף פעולה בין משפחות ו-8 רשויות שכנות בשרון הצפוני. הפורום שם דגש על פיתוח מענה לילדים, בוגרים ומשפחות עם צרכים מיוחדים.  

"שיתוף הפעולה מתבטא בשלושה מישורים: בין ההורים, בין הרשויות והמשפחות, ובין הרשויות לבין עצמן. פעילות הפורום  ממלאת ומעשירה את שעות הפנאי של הילדים והבוגרים עם מוגבלויות ומהווה מקור למידע ותמיכה למשפחות."

"אנחנו עורכים מסיבות בחגים ומקיימים חוגים שונים, כמו כדורסל, רכיבת אופניים, טאיקוונדו, אמנות ועוד – בהתאם לביקוש. בימים אלה אנו בסבב מפגשים עם הרשויות, כדי להחיות שוב את העשייה שפחתה עקב  הקורונה. העבודה רבה, אבל מעשייה בשיתוף פעולה – רק טוב יכול לקרות."  

צח"י – צרכני חינוך ייחודיים

ברמה הארצית משמשת מרל כמנכ"לית עמותה בשם צח"י – צרכני חינוך ייחודיים. זו העמותה הארצית של נציגי הורים בוועדות מתוקף חוק חינוך מיוחד. בנוסף מול משרד החינוך היא הרכזת ארצית של נציגי ההורים ויושבת כנציגת הורים בוועדות.  

התחום הנוסף שהיא מייחסת לו חשיבות רבה, הוא קידום "חיים בקהילה". "המטרה שלנו היא ליישם חיים בקהילה עם סל סיוע אישי המותאם לכל אדם עם מוגבלויות. 

כך כתוב באמנה הבינלאומית לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אמנה שעליה חתומה גם מדינת ישראל, ואכן כך נכון לחיות. מה שקורה עתה הוא פשוט נורא," טוענת מרל בהתרגשות. 

"אנשים עם מוגבלויות מוסללים למוסדות. כל מוסד, גם אם יש בו וילונות יפים ונקרא 'דיור בקהילה' שולל מהאדם את חופש הביטוי וחופש הבחירה בצורת חיים על פי רצון, העדפה ויכולת.  

"כל מפעיל של מוסד מקבל מהמדינה סכום כסף מכובד עבור כל 'חוסה'. מסכומים אלו," מציינת מרל "מממנים משכורות לעובדים ורווחים לבעלי המוסדות."

"אנחנו מאמינים שאותו תקציב צריך להגיע ישירות לאדם עם המוגבלות, באופן שיאפשר לו לרכוש שירותים על פי בחירתו, רצונו, צרכיו והעדפותיו. אנו, קבוצת הורים ובוגרים עם מוגבלויות, פועלים לקדם מהלך זה, שיאפשר חיים בכבוד לכל אדם."  

לסיום, מרגע שמרל הגיעה המשפחה למושב ינוב, עסקה מרל בתחומי החינוך והתרבות למען כולם – מילדי גן ועד קשישים. במשך שנים תרמה רבות למושב בו היא חיה. על ההחלטה לגדל ילדיה בסביבה כפרית היא אומרת "שני ילדיי חיים בטוב, עם הרבה אהבה לטבע. אין לי ספק שזו הייתה החלטה נכונה."  

על פעולותיה בשנים אחרונות היא אומרת: "המשותף לכל הפעילויות שלי הוא הצורך בפיתוח שירותים ושוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות."  

נראה שהפעילויות האלו לטובת אחרים ולשוויון הם פרי חינוך שקיבלה מהוריה. הוריה וגם בן זוגה של מרל לחמו כנגד האפרטהייד בדרום-אפריקה. עתה היא לוחמת אמיצה למען כל מי שלא זוכה לשוויון זכויות. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

למרגו מויאל ממושב תלמי-יחיאל יש  שליחות חברתית חשובה ביותר – היא מסייעת לאנשים ברגעים הקשים ביותר בחייהם * מויאל חברת הנהלה ב"מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן" – ומנהלת את תכנית הסיוע של משרד
8 דק' קריאה
אורי פטקין  דור שלישי לחקלאים עבד 8 שנים בתעשייה והחליט עם אשתו גלית לחזור לשורשים שלו ולמשק החקלאי במושב ישע ולגדל פרחים במשק ההורים* כיום מגדל במשק תותים במצע מנותק לשיווק ולשוק המקומי ומפעיל
8 דק' קריאה
פרופסור אסף מידני מגבעת ברנר מונה לחבר המועצה להשכלה גבוהה. מה הוא מתכוון להעלות על סדר היום? האם תהיה אוניברסיטה קיבוצית? ואיך כל זה מתחבר לכישלון שיטת בחירת המזכ"ל? שיחה מלומדת בגובה העיניים  גם
6 דק' קריאה
היקף הנזקים בחורף האחרון מוערך בכ-140 מיליון ש"ח, עלייה של כ-8 אחוזים לעומת החורף הקודם. הרוחות הערות שנשבו בסוף השבוע פגעו במטעי הנשירים השלכות ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים ממשיכים לפגוע בחקלאים ובחקלאות. מסיכום נתוני
2 דק' קריאה
מועצת מנהל מקרקעי ישראל מציעה לחברי הקיבוצים מסלול עסקת שיוך ללא תשלום אך הדבר לא מיושם  בגיליון ערב יום העצמאות של העיתון דה מרקר הופיעה כתבה על השיוך בקיבוצים שהמסר שלה "רק מי שיש
4 דק' קריאה
הקיבוץ מתכונן להנפקה של מפעל "חוליות" בבורסה בת"א לפי שווי של 900-800 מיליון שקל  קיבוץ נוסף בדרכו להנפקה בבורסה לניירות ערך בתל אביב. קיבוץ שדה נחמיה שבאצבע הגליל, והשותפה קרן טנא, מתכננים אקזיט של
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן