יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 09 12 135350

ללכת בנעליה

9 דק' קריאה

שיתוף:

עינת קדמי אמנית ומעצבת נעליים, מייצרת נעלי עור בעבודת יד כ-30 שנים יחד עם שטפן בן זוגה השוויצרי, שותף לחיים ולעסק * בשנות ה-70 הגיעה לשוויץ בעקבות אהבה צעירה, ואחרי עבודה במלצרות ובקור השוויצי הבינה שהיא חייבת להכין לעצמה זוג נעליים מחמם * מכאן הכל התחיל 

בשנות ה-70 הגיעה עינת קדמי לשוויץ בעקבות אהבה צעירה, ואחרי עבודה במלצרות ובקור השוויצי הבינה שהיא חייבת להכין לעצמה זוג נעליים מחמם. עם אלתור שטיח מצמר כבשים, וליקוט דבק וסוליות – עינת יצרה לעצמה את זוג הנעליים הראשון שהציל את כפות רגליה הים תיכוניות מקיפאון. מאז, כול כולה הוקדש לעיצוב נעליים והצגתם ביריד אמנים וחנויות. מזה 23 שנים הסטודיו שלה בישוב הקהילתי שריגים, מקבל לקוחות ומתאים להם נעליים ייחודיות מעוצבות וחשוב מכול – נוחות.

"נולדתי כבת יחידה להורים פרסים ועדנים (תימניים מעדן), שניהם הגיעו לארץ ממשפחות מרובות ילדים, עם המון אחים. המשפחה הייתה דומיננטית בחיי. בגיל שלוש וחצי עברתי עם הוריי לבית ספר חקלאי נחלת יהודה. אבי היה מדריך נוי ואמי אחראית חדר אוכל. גדלתי שם, בתוך גם עדן פרטי שהיה מגרש המשחקים שלי. הכול היה מאד טבעי בתוך גינות, עם פרות ותרנגולות, מתקני ספורט וחברים – זה היה מרחב שגדלתי בו עד גיל 12. לאחר מכן פתחו הורי מכולת בראשון לציון, למדתי בחטיבת הביניים בבית ספר שלמון ראשל״צ והתחלתי ללמוד בתיכון. אחרי שליש משנת הלימודים, עברנו לירושלים, שם פתחו הוריי מכולת. 

"סבתי העדנית, לה קראו מזל טוב, גידלה אותי והשפיעה על העניין שלי בעבודת האומנות. ביליתי איתה בחופשים, כילדה עזרתי לה לטחון תבלינים בעלי ומכתש, עזרתי לה לבשל,  ראיתי אותה תופרת. אמא שלי תפרה מ'בורדות' (עיתון ידוע לתפירה), לימדה אותי תפירה וסריגה, שלחו אותי לחוגי ציור ואומנות, כשהעידוד לעסוק באומנות והמראות תמיד נשארו איתי וליוו אותי."  

כבר בתיכון (בירושלים למדה עינת בתיכון בוייאר) החלטתי להכין לעצמי נעלי מוקסינים. הלכתי עם אימי לקנות עור מבלי לדעת כיצד עובדים עם החומר. בחרתי עור טבעי והתחלתי להכין מוקסינים, אבל העור היה מאד קשה ולא ניתן לכיווץ. כך הבנתי שזה לא החומר הנכון. אז הכנתי ממנו זוג סנדלים – שרטטתי גזרה, גזרתי חתיכות עור וסימנתי איפה להדביק את החומר וסנדלר הכין אותם. הסנדלים היו מאד נוחות! נעלתי אותן במשך שנים, אפילו בשירותי הצבאי.  

המעבר לירושלים לא מצא חן בעיני בהתחלה, הייתי בת 14, גיל שחברה מאד חשובה, אבל זה היה לטובה, משום שבירושלים התפתחתי מאד – הלכתי לצופים, רכשתי חברים חדשים והגעתי איתם לסיני. טיילתי שם בחופשים של התיכון. בחופש הגדול התחלתי לעבוד בסיני, קיבלתי בונגלו ועבודה עם הכנסה קטנה וחוף ים שממש הרגיש כמו גן עדן."

נעליים בעבודת יד בשריגים מיושר
נעליים בעבודת יד בשריגים. צילום: אלמוג סורין

לאווירה הטבעית של סיני הייתה השפעה עלייך בעיצוב והתפתחות אומנותית? 

"אני מאד מושפעת מהטבע: החוף, היער, האבנים, החול, הטקסטורות והעצים והסלעים ובעלי חיים – הכול מרתק אותי. זה חודר אליי אפילו מהתת מודע כשאני מעצבת. האומנות פרצה בתוכי גם בסיני – ראיתי בד של סמרטוט רצפה (עינת צוחקת) וחשבתי לעצמי 'וואי זה יהיה כל כך יפה לעשות מזה בגד ים!!!', אז החלטתי לתפור מסמרטוט בגד ים. זה היה מאד יפה, אבל לא פרקטי במים.  

"כל דבר גירה אותי להתחיל ולעסוק בעשייה ויצירה. לא הייתה החלטה לעסוק באומנות, זה פשוט קרה לי. המשכתי לעבוד בסיני, שם הכרתי בחור שוויצרי בשם אריק והתאהבנו. אחרי הצבא הוא הציע לי לעבוד בשוויץ. הוא מצא לי עבודה במסעדה על ראש הר. זאת הייתה מסעדה מסתובבת ממנה רואים את הנופים המרהיבים של האזור. בעונת הסתיו המהממת בשוויץ הרגשתי את האוויר הנקי, את השלכת היפה, גרתי עם אריק בכפר קטן באלפים וזה היה מושלם.  

"אבל החורף הגיע ושמתי לב שאין לי נעליים מתאימות לחורף. לא אהבתי את הנעליים המנופחות שראיתי בחנויות, הרגשתי שזה לא בשבילי. אבל אז ראיתי תמונה של משפחה אסקימואית: בני המשפחה עמדו ותחבו את ידיהם לתוך מגף פרוותי שהגיע עד המותניים. אלה היו מוקסינים מחממים ומאורכים עשויים פרוות דוב לבן. לא היה לי דוב לבן, אבל מצאתי פרוות עז ששימשה בדירתו של אריק כשטיח, אז הכנתי נעליים קצת יותר קטנות. הכנת הנעליים הייתה קשה, אבל אחרי שהכנתי את הנעליים החמות האלה אנשים ממש התלהבו ורצו שאכין להם נעליים כאלה.  

"אחרי חודש לא יכולתי להמשיך לעבוד במסעדה, כי לא היה לי רישיון לעבוד בשוויץ. אז אמרתי לעצמי שאנסה לייצר נעליים ואולי אני אצליח. לאחות של אריק היו זוג נעליים מישראל – אלה היו שנות ה-70 וה-80, עם חנויות כמו 'אליק' במרכז ירושלים, או נעליים בעבודת יד שנמכרו ב'חוצות היוצר' בירושלים, והיו המון חנויות ברחוב יפו. אז החלטתי להתחיל להכין נעליים איכותיות שיש להן תפר בצורת ייצור בשם פְלֶקְסִיבְּל – שיטה להכנת נעליים שהעור נמצא כלפי חוץ ונתפר כלפי פנימה. התפר הופך את הנעליים לחזקות ואיכותיות יותר, ולא מדובר בנעליים מודבקות שפחות עמידות. מאז ועד היום צורת עשיית הנעליים שלנו היא כזאת. העובדה שהן תפורות מאפשרת לתקן נעליים אחרי שנים רבות.  

מלבד זאת, כשקונים זוג אחד או שניים שטובים ומתאימים לכף הרגל, זה יותר הומני מבחינת השימוש בעור והאקולוגיה כי מייצרים פחות. ההתאמה לכף הרגל היא זאת שמייצרת נוחות. צריך חומר נושם. לנעלים שלנו יש 'אבא ואמא' – אם משהו קורה אנחנו מתקנים. אנחנו נתייחס לכל דבר שמציק ללקוח כמו עצם בולטת או כף רגל קטנה של אישה שרוצה נעליים שאינם של ילדים. לאישה כזאת למשל אנחנו מכינים נעליים במידה 32 וברוחב שמתאים לה ואינו צר וכך היא יכולה ללכת בנוחות. אנחנו עושים התאמה ובונים זוג נעליים מותאמות לכף הרגל שלה. זה חלק מהשירות," אומרת עינת.  

אז איך מתחילים לעצב נעליים? 

"כשהייתי בשוויץ התחלתי למדוד את הנעליים מכל הכיוונים, לא רציתי להרוס את הנעליים של אחות של אריק כדי להבין איך הן בנויות, אבל באמצעות מדידות תכננתי גזרה. הכנתי נעל אחת, עשיתי שינויים ולבסוף ייצרתי את זוג הנעליים הראשון שיוצר בצורה נכונה. הייתה להן סוליה טובה, חומרי איכות, תפרים חזקים והלכתי איתן בגשם ובשלג. ראיתי שזה טוב והכנתי עוד נעליים ללקוחות מהאזור.  

"אריק, שעבד בשוויץ בבית חולים הראה את הזוג הראשון לקולגות שלו בעבודה ואחת האחיות הזמינה זוג נעליים. לאחר מכן הייתי מגיעה לשווקים בטרמפים, כמו לשוק המפורסם בברן (בירתה של שוויץ). 

"הגעתי עם שלט קטן בו כתוב 'נעלי עור עבודת יד' וככה התחלתי. זה היה מפתיע כמה שזה הצליח… ואז… אחרי שנה אמרו לי שאני לא יכולה להמשיך למכור במקום, כי אני לא חוקית. זה העציב אותי, אבל אמרתי לעצמי לא להיות עצובה כי אולי יגיע מזה משהו יותר טוב. לכן הסתובבתי בשוק בהרגשה טובה, ואריק בן זוגי אמר לי שהוא יגיש מועמדות לשוק בציריך על שמי וניסע ביחד לשוק הזה ונמכור את הנעליים. שם זה היה הרבה יותר מסודר. היה לנו שם דוכן עם גג, עם מקום לנעליים ותצוגה. נסענו פעם בשבוע לשוק והנעליים שלי הפכו יותר ויותר מפורסמות."

Screenshot 2023 09 12 135328
עינת בצעירותה. אלבום פרטי

פרידה משוויץ ושיבה ארצה 

עינת מספרת על הפרידה מבן זוגה אריק, וההכרות עם שטפן, בן זוגה כיום שחי איתה בשריגים שבמועצה האזורית מטה יהודה ומייצר עימה נעליים בסדנא שבנה בביתם: "לאחר 10 שנים אני ואריק נפרדנו," מספרת עינת. "למרות שעבדנו יפה ביחד, העבודה האינטנסיבית לא עשתה לנו טוב. אז הלכנו איש לדרכו. לאחר מכן הכרתי את שטפן בן זוגי שהצטרף אליי לעבודה. הוא השתלב טוב מאד בעבודה והרצון שלו להגיע ולחיות בישראל הובילו אותנו יחד לכאן.  

"אריק ואני ייצרנו נעליים שנה וחצי ביחד. הלכנו לשווקים שונים וגדולים בשוויץ, כשמדובר על שווקים לעבודת יד. היו לנו לקוחות שהזמינו צבע ומידה מדויקים וממש אמרו: 'אני רוצה דגם ספציפי במידה כזאת וכזאת' או 'אני רוצה נעליים ובצהוב וכתום'. אנחנו עד היום מבצעים ומכינים ללקוח בדיוק את מה שהוא רוצה. בהתחלה עבדנו עם עורות חומים ולאחר מכן התחלתי לצבוע עורות בהירים ולבנים והלכנו על צבעים יותר נועזים – מדובר על שנות ה-80, שנים ששלטו בהם צבעים כמו טורקיז, אדום, כחול וכולי. העובדה שלמדתי בילדות ציור נתנה לי חופש ליצור. זה מאד התאים בשנות ה-80 ושנות ה-90. דווקא לאחר מכן, התעשייה הגדולה יותר התאימה את עצמה לצבעוניות של השנים האלה.  

"כעבור 10 שנים בחו"ל חזרתי ארצה. שכרתי חדר בירושלים בשכונת נחלאות ושיתפתי מישהי בדילמה שלי: האם לחיות בארץ או בחו"ל? בשיחה היא אמרה לי: 'את צריכה להחליט לבחור איפה את רוצה להזדקן'. התשובה הייתה ברורה. בחרתי לגור בישראל בסופו של דבר, כי חשבתי שכאן אני רוצה להזדקן. אומנם חייתי זמן רב בשוויץ ואני חוזרת לשם לא מעט, אבל החלטתי לבנות סדנא בבית. לא כלכלי לי לשכור סדנא וחנות בעיר ולנו כאנשים (לי ולשטפן), יותר נוח לעבוד מהבית. היציאה שלי בגיל צעיר לשוויץ עשתה לי טוב, היא נתנה לי לראות את העולם מפרופורציות שונות, לראות שיש עוד צורות לחיות, עוד צורות ליצור. זה מאד מעשיר.  

"בישראל התחלתי ללמוד את נושא הכנת הנעליים בצורה רצינית ומקצועית. עבדתי בתעשייה של נעליים אך זה היה פחות נכון עבורי, כי רציתי לעצב לבד נעליים ולא לרדוף אחרי 'המודה'. הרתיעו אותי הגימיקים, לא אהבתי את הניצול בתחום ייצור הנעליים. יצאתי בשש בבוקר מירושלים והייתי נוסעת שעות לתל אביב במוניות שירות, נכנסת לעבודה במפעל הנעליים, חוזרת בעשר בלילה הבייתה. לא היה לי יום ולא לילה. הבנתי שזה שוחק אותי ושאין לי יכולת ליצור חיי חברה ותרבות כי הייתי גמורה! אפילו חלמתי בלילה שאני ממש מוצאת להורג. בחלום מצאתי דלת וברחתי. כשהתעוררתי הבנתי שהחלום היה סימן להפסיק לעבוד במפעל נעליים.  

"באותו הזמן נסעתי לשוויץ לעזור לשטפן להמשיך להכין נעליים. הכנו רקע לייצור נעליים גם בישראל וגם בשוויץ, ניסינו לעבוד עם קבלני משנה, הפכנו למותג, ולמרות זאת לא ממש רציתי ללכת לכיוון תעשייתי. היה לי קשה לעבוד עם קבלנים ולהיות כוחנית. אז המשכנו למכור נעליים בשוויץ ובארץ יותר ב'קטנה'.  

"אחרי שהתחתנו בשוויץ, חזרנו יחד לישראל. שטפן מאז ומתמיד חלם להתחתן עם מישהי שקוטפת תפוזים, עם אישה אקזוטית. הוא רצה לגור במדינה חמה וישראל הייתה בשבילו סוג של גן עדן. בשנת 1992 הוא היה כאן כדי ללמוד את השפה, גרנו יחד בנחלאות, ייצרנו נעליים ומכרנו אותן ללקוחות מקומיים וגם באירועים כמו בחוצות היוצר בירושלים."  

בשלב הזה עינת מוציאה דגם של נעליים עם כפתורי זהב ומניחה אותו על שולחן העבודה, לצידו אנו יושבות: "הדגם הזה," היא מסבירה, "הוא דגם של נעליים שחלמתי עליו. לא הצלחתי להירדם בלילה כי חשבתי על הנעליים. ציירתי אותן וחזרתי לישון. זה משהו שהיה לי בדמיון והכנתי שתי זוגות כאלה. היו לי הזמנות מכול מיני סוגים, כמו נעליים לכפות רגליים רחבות, היו לקוחות שרצו נעליים מאד צבעוניות שיהיו עם הרבה חתיכות של עור. במקרה כזה  צריך לעשות את השילוב ועדיין לדאוג שזה יהיה נוח." 

מהיכן את מקבלת השראה? 

"קיבלתי המון השראה מלשבת בירידים. ישבתי שעות בדוכן והסתכלתי על רגליים של אנשים. הגזרות שלי נוצרות מהמקום של איך אני רוצה לראות את האנשים, או איך הייתי רוצה לעטוף את הרגל שלי. זה מה שהשפיע בין היתר על העיצובים שלי."

בסטודיו של עינת ושטפן
בסטודיו של עינת ושטפן. צילום: אלמוג סורין

את הכי יפה שנוח לך… 

עינת למדה עיצוב נעליים במילאנו  (1990) הנעלה אורתופדית והכנת מדרסים באונ' תל- אביב (2012). במשך השנים צברה גם ידע בתנועה ומודעות גוף בתחומים שונים. עינת מציעה סנדלרות אותנטית קלאסית שעוטפת את הרגל ברכות ונוחות בעיצוב אומנותי ובצבעוניות מפתה, ונעליים בעבודת יד בהתאמה אישית לנשים וגברים, גם נעליים במידות מיוחדות.  

כיצד אתם מכינים את הנעליים שלכם? 

"יש לנו כמה דגשים בהכנה והייצור כמו: נוחות הנעליים עשויות מעורות רכים ונושמים, האימום עם מבנה תואם לרגל ובנעל רפידה אורתופדית לריפוד ותמיכה בקשת כף הרגל. איכות חומרים איכותיים ועבודה קפדנית, כדי שהנעל תהייה עמידה לאורך זמן. שירות התאמה אישית לצרכי הלקוח, אחריות, חידוש סוליה ומראה  ותיקונים.  

"הסינים למשל מייצרים כל הזמן נעליים במחירי רצפה ואנחנו לא יכולים להתחרות בזה, אז אנחנו מתמקדים בהתאמה אישית, כשהלקוחות שלנו הם אנשים שאוהבים את העיצובים שלנו, את הצבעוניות של הנעליים וחשוב מכל את הנוחות. אלה אנשים שנתכנן עבורם נעליים ואלה הלקוחות שירצו להזמין אותן שוב."

מה כל כך מושך אותך בלעצב ולהכין נעליים? 

"נעליים זה לא כובע," מסבירה עינת, "כובע שמים על הראש וזהו, הוא נותן צל וצריך להיות מאוורר. על נעליים דורכים – שמים עליהן את המשקל. נעליים צריכות להיות מדויקות ולהחזיק את הרגל. הנעל חייבת להיות רחבה במקומות הנכונים כדי לתת תמיכה. יש משהו מאד חושני בנעליים כי כף רגל זה דבר חושני. נעליים יכולות לשנות את כל הלוק ואת התחושה בכפות הרגליים. כשאת נעה בנוחות את מרגישה טוב יותר.  

מעולם לא אהבתי עקבים גבוהים ואף סירבתי ללכת בנעלי עקב, זה נראה לי פחות טבעי, מצד שני זה נראה לי מאד אלגנטי ויפה, ואני מעריכה נשים שהולכות על עקבים. יש בזה יופי."

דוגמאות של נעליים שעיצבה עינת
דוגמאות של נעליים שעיצבה עינת. אלבום פרטי

"איפה ישנם עוד סנדלרים…" 

מלבד הכנת נעליים והתאמה אישית, עינת מארחת בסטודיו שלה ושל שטפן בשריגים מפגש אומן: "הצצה אל עולם הנעליים" וכן עורכת סדנאות. בסדנא תוכלו לשמוע בהרחבה על סיפורה מרתק על דרכה של עינת מצעירותה אל עולם הנעליים. כן מתבצעת הדגמה של עבודה בסנדלרות וניתן מידע בנושא לפי עניין הקהל (מס' משתתפים עד 25 איש). סדנא נוספת היא "סדנת כף רגל: "מפגש על רגל אחת", סדנא מעשית קצרה העוסקת בקשר שלנו לכף הרגל, במודעות לשימוש בה ולדרך הנחת המשקל עליה. בסדנא נוספת המתקיימת בביתה של עינת בשריגים, תקבלו הסבר קצר על שיטת העבודה והתנסות בתרגילים לחיזוק תפקודי כף הרגל ולשיפור היציבה (רצוי ברגליים יחפות) תוך התייחסות לשאלות ובעיות של המשתתפים. הסדנה מתאימה לקבוצות ביום טיול וגיבוש באזור, לאנשים העומדים שעות מרובות על הרגליים, לבעלי כפות רגליים כואבות ובעיתיות ולכל מי שמעוניין לעבוד על תנועה קלילה ויציבה בכל גיל. סדנאות כף-רגל אפשריות גם מחוץ לסטודיו ויכולות להכיל חווית כף רגל, בנוסף ישנה סדנא אינטנסיבית בשילוב עם הליכה בטבע (צעידה מודרכת) בשבילי פארק-בריטניה. כמו כן, עינת עורכת סדנת "עשה זאת בעצמך" ליום אחד עד שלושה ימים של התנסות ולימוד חווייתיים עם מלאכת עשיית הנעליים. מתאים לכל מי שרוצה להתנסות בעבודה עם עור.

עינת בתפירת עור לנעליים
עינת בתפירת עור לנעליים בסטודיו. צילום: אלמוג סורין

"אין צורך בידע קודם, כל אחד יכול!" מסבירה עינת, "בסדנא תכינו לעצמכם זוג נעליים או סנדלים לפי גזרה קיימת מתוך מבחר דגמים קיים, תוך התאמת המידה לכף הרגל. תוכלו לבחור את שילובי העורות מתוך מגוון עורות וצבעים רחב. ואז בהדרכה והנחייה מלאה תוכלו :לגזור, לדקק, להדביק, לתפור… בסוף הסדנא תצאו עם חוויה מרעננת, ידע חדש וזוג נעליים איכותיות שילוו אתכם בנוחות לאורך מספר עונות."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה יוצאים לפעילות נוספת של איסוף ופינוי פסולת חומרי ההדברה ותכשירים וטרינריים מחקלאים. עד כה נאספו כ-90 טונות של חומרי הדברה ותכשירים חקלאיים ישנים או פגי תוקף אורן לביא, מנכ"ל
בעקבות קמפיין משרד החקלאות ולרגל הכניסה לתוקף של חוק סימון ארץ מקור גם במכירה מקוונת: 85% מהציבור מעדיף לרכוש תוצרת חקלאית מקומית. תוצאות הסקר שנערך על רקע המלחמה ניתן ללמוד כי החשיבות של חקלאות
במסגרת התוכנית, נבחרו בהליך תחרותי 9 זכיינים המשלבים תאגידים ישראלים וזרים, משקיעים, אשכולות אזוריים ועמותות בכל רחבי הפריפריה ויפעילו את מרכזי החדשנות, במטרה לעודד הנבטה וצמיחה של סטארטאפים חדשים עם חיבוריות אזורית חזקה ולקדם
3 דק' קריאה
על פי נתוני ארגון הגפן והיין הבינלאומי -OIV (International Organization of Vine and Wine)  שפורסמו בנובמבר האחרון, היקף ייצור היין העולמי בשנת 2023 צפוי להיות הנמוך ביותר ב-60 השנים האחרונות. זאת בשל פגיעה שנגרמה
2 דק' קריאה
המלחמה בעזה והעימות הצבאי בצפון, יצרו בקרב משקים חקלאיים ועסקים קטנים נוספים אתגרים וקשיים כלכליים – תזרימיים. השומר החדש ו- SparkIL יוצאים במיזם חדש שיספק להם אפשרות לקבלת הלוואת חירום של עד 100,000 ₪
2 דק' קריאה
מפקחי השירותים להגנת הצומח ולביקורת במשרד החקלאות בנתב"ג תפסו בתוך 48 שעות אלפי חלזונות במשקל של כ-5 ק"ג. החלזונות משמשים, ככל הנראה, למאכל במזרח, והם נתפסו תוך 48 שעות אצל שתי עובדות זרות שחזרו
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן