המדינה צריכה לתת כמה שיותר לאזרח
יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 2571807

למה להשקיע במערכות יחסים?

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

איך מגיעים לנקודה הזו, שאנשים בשלב מתקדם כל כך של החיים, אנשים שמכירים בקשר של דם, מתיישבים לדון על עניין טכני כזה או אחר, ופתאום מגלים שהם סוחבים תיבת פנדורה, שמכילה כל כך הרבה משקעים מהעבר. מהמחקר האישי שלי, שהוא לא אמפירי, איכותני או כל פורמט פורמלי אחר, הגעתי להבנה אחת מרכזית – הכול קשור בהשקעה שלנו במערכות היחסים עם בני המשפחה

 

למה להשקיע במערכות יחסים? העננה הזועמת ישבה במרכז המשרד שלי, כשמצד אחד של השולחן ישבה האחות הבכורה חלי, ומהצד השני אחותה הצעירה שירה. באמצע ישבה אימא שלהן דרורית, ועל פניה הבעה מתחלפת שעברה מזעם מאופק להבעה אובדת עצות. "אנחנו חייבות לסגור היום את ההסכם על המשק," היא זעקה לחלל בפעם השביעית, בתקווה שהבנות שלה יפנימו סוף־סוף את המסר שלה. "לא יכול להיות שתתווכחו שעות על גבי שעות על כל סעיף וסעיף. אני לא אחיה לנצח!"

לפני המון המון זמן שאלתי את עצמי 'איך זה קורה?' איך מגיעים לנקודה הזו, שאנשים בשלב מתקדם כל כך של החיים, אנשים שמכירים בקשר של דם, מתיישבים לדון על עניין טכני כזה או אחר, ופתאום מגלים שהם סוחבים תיבת פנדורה, שמכילה כל כך הרבה משקעים מהעבר. מהמחקר האישי שלי, שהוא לא אמפירי, איכותני או כל פורמט פורמלי אחר, הגעתי להבנה אחת מרכזית – הכול קשור בהשקעה שלנו במערכות היחסים עם בני המשפחה.

בהמשך להבנה הזו, חשבתי על האבסורד הגדול. חשבתי על לקוחותיי, החקלאים, בעלי המשקים; ועל זה שדווקא אנחנו במושבים מבינים עד כמה חשובה ההשקעה בשדות, במטעים ובפרדסים, כדי שהם יניבו תוצרת מוצלחת בעתיד. אנחנו גם יודעים לבחור את תערובות המזון הטובה ביותר לרפת, ולהיענות למלוא הצרכים של העיזים או הפרות, כדי שמחר נזכה ליהנות מהתנובות שלהם.

אבל הרבה פעמים, כולנו, כן, כולנו! שוכחים לפזר את "הדישון" ארוך הטווח, שנחוץ ומתבקש כל כך ביחסים עם האנשים הכי חשובים לנו; עם המשפחה הקרובה שלנו.

 

מתישהו נשקיע בקשר עם המשפחה

השגרה שלנו עמוסה. אנחנו עסוקים, ממהרים, לחוצים וחייבים לעבור לדבר הבא. אבל פעמים רבות, כשאנחנו בדרך המהירה הזאת, נושרות מאיתנו פיסות קטנטנות שבונות את איכות הקשר שלנו עם האח – ולעיתים נפרם עוד חוט דקיק אחד, שמחבר אותנו עם האחות הצעירה במשפחה. אבל אין לנו זמן, אז אנחנו גם לא שמים לכך לב. זה רק חוט דקיק ויש עוד אלף חוטים, ואת הפיסה החסרה, מתישהו נשלים. זה נראה זעום, אבל טיפה אחר טיפה, אנחנו לומדים לשכוח את החשיבות של מערכת היחסים שלנו עם בני המשפחה ומתרחקים אחד מהשנייה בכל פעם בעוד פסיעה קטנה.

מתי בכל זאת אנחנו שמים לב לכל החלקיקים החסרים?! כשנדרש למשל לשבת לשולחן הגישור – כשמונח משהו כבד על השולחן, כמו חלוקת רכוש או נחלה. אז צפים ועולים כל מחסורי ההשקעה ההדדית.

אני נכנסת הרבה מאוד פעמים בנקודת הזמן הזו, שבה מתגלה שמערכת היחסים עם האח או האחות מרוקנת מהשקעה. וכל זה כיוון שאיפשהו בדרך הם שכחו לומר את המילה הטובה לאחות, שהשקיעה המון זמן ביום הולדת עגול לאחד ההורים; שכחו לפרגן לסרטון ששלח האח בקבוצת הוואטספ, שבו רואים את הבן שלו צועד את צעדיו הראשונים; וכל ה"שכחתי" שנשכחו אי שם בעבר, נזכרים היטב היטב בשולחן הגישור.

 

כל סעיף הציף "שכחתי" מהעבר הרחוק

חלי ושירה הגיעו אליי עם אימם דרורית ממושב בצפון הארץ. דרורית ביקשה להסדיר את חלוקת המשק בין הבנות, לאחר שבעלה נפטר לפני כשנה. היא הסבירה לי שחשוב לה לסגור את העניין בשקיפות מלאה מול שתי הבנות שלה, עדיין בשלב שהיא מרגישה שיש לה את הכוחות לעשות זאת.

"לא חשבתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן," היא הודתה בפניי בשיחה טלפונית שניהלנו ביום שלמחרת. "אני רוצה לשים את זה מאחור, ונראה שכל מה שמעניין את הבנות שלי, זה לסגור חשבונות קטנוניים מהעבר."

השיחה הבאה הגיעה מחלי, הבת הבכורה. היה חשוב לה להסביר לי שהיחסים שלה עם אחותה מצוינים, ושהוויכוחים שהייתי עדה להם, אינם מייצגים אפילו במעט את מערכת היחסים שלהן. "אנחנו אחיות בנפש ואין לי מושג איך זה בכלל קרה." השבתי לה בקצרה: "אולי, משקעים מהעבר."

היא פסלה את האפשרות, אבל אז נזכרה: "טוב, היה פיצוץ גדול אחד בדרך, אבל קברנו אותו מזמן," היא אמרה, עדיין לא מאמינה באפשרות שמשהו רחוק יטביע חותם היום. "זה קרה לקראת חגיגות יום ההולדת ה-70 של אבא, ממש לפני שהוא נפטר. שירה עשתה המון. מצדיעה לה לגמרי, לי היה פחות זמן. נכון, היא צודקת, לא אמרתי לה כלום באותו זמן, אבל אני לא חושבת שצריך להגיד כל דבר." הייתה שתיקה, וכשתהיתי אם הקו אולי התנתק, היא המשיכה: "אז מה?! היא לא טרחה לארגן כמו שצריך בייביסיטר לבת שלה ביום ההולדת ה-40 שלי, ופשוט לא הגיעה. למחרת היא שלחה לי הודעה לאקונית של התנצלות, והמשיכה הלאה." מאירוע אחד היא עברה לשני, נזכרה בעוד אחד שקרה לפני שנתיים ועוד כמה וכמה אירועים, שאני נתתי להם את התואר "שכחתי".

"את יודעת, אם נרים עכשיו את השטיח נגלה שיש שם המון אבק," היא סיכמה את תמצית התפיסה שלה. חייכתי למשמע המטאפורה הפשוטה וחשבתי לעצמי, כמה פשוט זה היה יכול להיות, אם רק היה מתאפשר לנו לטאטא בכזאת קלות את משקעי העבר.

 

אין נוסחת פלא

עדיין לא המציאו מטאטא כזה, וגם מילות השיר המוכר: "מה שהיה נשכח מזה…" לא עומדות לרוב במבחן המציאות. אין פתרון של קסם עבור אלה שמגיעים לפיצוץ, שנשען על משקעי העבר. צריך לפרום אותו בהדרגה, וזה בהחלט מצליח אם שני הצדדים באמת רוצים בכך. אישית, לא פעם ראיתי הצלחות שכאלה.

אבל מה שיותר חשוב בעיניי לזכור, זה שלא חייבים להגיע לשם. אפשר לעצור מדי פעם באמצע הדרך, ולהחמיא לאחות על דבר שאולי נראה לנו פעוט, אבל מסתבר כמשמעותי עבורה. לזכור להתקשר לשאול את האח על התוצאות של הבדיקה החשובה שעבר, או סתם לשאול מה נשמע. כי כל החלקיקים האלה, הם בסופו של דבר "הדשן שמפרה את זרעי מערכת היחסים" שבין האחים והאחיות, ואם נשקיע בהם היום, אין ספק שהתוצרת המשפחתית תהיה טובה יותר, ואז נצליח להגיע בקלות להסכמות סביב ענייני המשק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מיטל גבע אוחיון, מומחית לתזונה ומטפלת, עוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי לאנשים, בעיקר נשים, לשחרור מאכילה רגשית. לשיטתה של גבע-אוחיון, אנשים לא מקשיבים לגופם. הם לא מקשיבים לתחושת הרעב שלהם או לתחושת השובע, הם לא
6 דק' קריאה
הוא רק בן 35 וכבר מנהל את משק נהרי, המגדל פפאיה, אנונה ואבוקדו אורגניים. עומר נהרי, הנכד של אורה ויורם נהרי, ממושב בן עמי, היה קשור מאוד למושב בו גדל. בגיל 15 כבר עבר
7 דק' קריאה
כשפרצה מלחמת יום כיפור קטף אִיתָי מיכאלי כותנה בשדות של קיבוצו, הזורע. למחרת כבר התייצב בגדוד 890, הגדוד ממנו השתחרר רק כמה חודשים קודם. כעבור עשרה ימים כבר הוביל פלוגה בקרב המפורסם על החווה
15 דק' קריאה
אני יודעת שאתם אוחזים בעיתון של אחרי יום כיפור, אבל אני כותבת את הטור עוד לפניו ואני מלאת מחשבות וחששות, איך ייראה יום כיפור הזה עם הסגר וכל ההנחיות. הקשבתי לתפילה שנקראת הווידוי הגדול
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן