יבול שיא
הרפת והחלב
אבנר חורש במתחם טקס הזיכרון לשואה. צילום עדינה בר אל

מַשֹּוּאוֹת זיכרון ותקומה

6 דק' קריאה

שיתוף:

במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורשמורה דרך וחבר המושב דור שני מספר על תולדות היישוב, שמייצג את ההתיישבות הארץ * בריאיון לעדינה בר-אל הוא מתאר את תולדות משפחתו, שמייצגת משפחה אחת מני רבות, בה ניצולת שואה הקימה משפחה וגידלה צברים לתפארת 

אימו של אבנר, מרים לבית זליגמן, נולדה בעיר דיסלדורף בגרמניה. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה היא הוצאה מגרמניה עם ילדים נוספים במסגרת ה"קינדר טרנספורט" (משלוח ילדים) – בו נשלחו ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה כדי להצילם. "אמי, שהיתה בת יחידה להוריה, יצאה ברכבת האחרונה של מבצע זה," מדגיש אבנר. 

והוא מספר על זיכרון מצמרר ששמע מפיה: "היא עלתה לרכבת עם כל הילדים, והביטה מבעד לחלון אל הוריה על הרציף. היא נופפה להם לשלום, ואז היא ראתה את אימה נופלת מתעלפת על הרציף. זו היתה הפעם האחרונה בה ראתה את ההורים. בעת המלחמה היא היתה באנגליה, ותקופת מה היו חילופי מכתבים בינה לבין ההורים. אחר כך הם הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ ושם ניספו. " מרים שמרה על המכתבים שקיבלה מהוריה, ומשפחת חורש העבירה אותם ל'יד ושם'. 

"הסיפור של אבי שונה לגמרי," אומר אבנר. "אבי, חנן, גדל ללא משפחה כלל. הוא נולד בשנת 1918 בעיר ברסלאו שהיתה אז שייכת לגרמניה. (היום ורוצלב בפולין). הוא כלל לא זכה להכיר את אביו. אימו הניחה אותו מיד אחרי הלידה בפתח של בית יתומים יהודי. כך  סיפרו לו המטפלים בבית היתומים, בו שהה כל ילדותו. בנעוריו הוא עבר לפרנקפורט ושם הצטרף לתנועת בני עקיבא. בסוף שנת 1936, בגיל 18, היה אבי בין המאושרים שזכו לעלות ארצה עם סרטיפיקט. אחרי תקופת הכשרה קצרה הוא הגיע לטירת צבי, שהוקמה זמן קצר לפני כן. אחרי כמה שנים  הגיעה לשם גם אמי והם נישאו, אחותי הגדולה ואני נולדנו שם, ואחי הצעיר נולד כבר כאן במשואות יצחק."

משואות יצחק בגוש עציון סמוך לעלייתו לקרקע
משואות יצחק עם העליה לקרקע, בשנת 1946. צלם לא ידוע

מגוש עציון למישור החוף הדרומי 

בשנת 1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התארגנה קבוצה של נוער יהודי דתי שהגיעה ארצה מצ'כוסלובקיה ומהונגריה לפני פרוץ המלחמה. הם שהו בבית הספר החקלאי "מקווה-ישראל" לצורך גיבוש לפני עלותם ליישוב קבע.  

מספר אבנר חורש: "הקבוצה קראה לעצמה בשם 'מַשֹּוּאוֹת' כיוון שהם ראו את עצמם כמשואה שקוראת לחברים שלהם בכל רחבי העולם, להגיע לארץ ישראל בעקבותיהם ולהתיישב בה. הגרעין עלה לקרקע לגוש עציון באוקטובר 1945, שנתיים לאחר עלייתו של היישוב הגדול בגוש – כפר עציון. אחריהם עלו הקיבוצים עין צורים ורבדים. כך שהיו באזור גוש עציון ארבעה קיבוצים – שלושה של הקיבוץ הדתי ואחד של השומר הצעיר." 

בתחילה התגוררו באוהלים ואחר-כך נבנו בתים. בשלב זה הוחלט להוסיף לשם היישוב את השם "יצחק" ובכך לכבד את הרב הראשי באותה תקופה – הרב יצחק הלוי הרצוג  – בעודו בחייו. לימים היו שניים מצאצאיו נשיאים: בנו הנשיא חיים הרצוג ז"ל (1918 – 1997) ונכדו יצחק הרצוג יבדל"א, נשיא המדינה היום. "הרב יצחק הרצוג היה מחובר מאוד להתיישבות בארץ ישראל. הוא ביקר ביישובנו בגוש עציון. היום הוא מונצח גם בבית הכנסת שלנו. בכל שנה בחגים אנחנו כוללים את שמו בתפילת 'יזכור'," מציין אבנר. 

"מלחמת יום העצמאות פרצה ב-30 בנובמבר 1947, יום אחרי הצבעה באו"ם על תכנית החלוקה, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל," אומר אבנר. "אמנם לא היתה עדין פלישה של צבאות ערב, אבל ערביי ארץ ישראל החלו להתנכל ליהודים, ירו על רכבים בדרכים והתנפלו על יישובים בודדים. במהלך תקופה זו הועברו ילדי הקיבוצים ורוב הנשים מגוש עציון לירושלים, ובהמשך למרכז הארץ. יומיים מלפני הכרזת המדינה, ב-ג' באייר, גוש עציון הותקף על ידי ערבים תושבי האזור וחיילי הלגיון הירדני. הם עלו על כפר עציון, היישוב הגדול מבין הארבעה; ובמהלך הקרב הקשה נהרגו 127 אנשי כפר עציון, בתוכם 22 נשים. רק ארבעה חברים הצליחו לברוח וניצלו. וכך, יום לפני הקמת המדינה, כפר עציון נפל בידי האויב. יום זה הפך לאחר קום המדינה להיות יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל." 

היה ברור שאין סיכוי לשלושת היישובים האחרים בגוש, הקטנים יותר, להתגבר על הפורעים. מטה 'ההגנה' בירושלים הציע להם להיכנע: "היתה כניעה מסודרת בחסות 'הצלב האדום'," מספר אבנר. "כל הגברים הועלו על משאיות והועברו בשיירה דרך בית לחם וחברון למדינת ירדן. שם הם הוכנסו למחנה שבויים באזור המזרחי של ירדן, קרוב לעירק. כ-700 שבויים יהודים שהו במחנה זה במשך תשעה חודשים, קרוב לחצי מהם אנשי גוש עציון. בשנת 1949 הגברים חזרו מן השבי. אז התיישבו אנשי 'משואות יצחק' בבקעת שפיר שבמישור החוף הדרומי. אחרי השלג וההצפות של שנת 1950, הוחלט להעביר את היישוב למקום גבוה יותר, אל גבעות הכורכר הסמוכות."

הכתובת על קנה התותח צילום עדינה בר אל
הכתובת על קנה התותח. צילום: עדינה בר-אל

המושב בהווה 

"בשנת 1952 החליט היישוב להפוך מקיבוץ למושב שיתופי. שנתיים אחר-כך, בשנת 1954 הגיעה משפחתי לכאן," מספר אבנר. "במהלך השנים היישוב גדל והתפתח. בשנים הראשונות התבססנו רק על חקלאות. ובשנות השמונים של המאה הקודמת הוחלט להיכנס לתחום התעשייה והוקם מפעל 'עלבד', שמייצר מטליות לחות, מגבונים לחים.  

"יש פה בעצם שני מפעלים," הוא מציין. "באחד מייצרים את הבד עצמו בגלילים ענקיים. הגלילים הכבדים עוברים בעזרת מלגזה למפעל השני, בו פורסים את הבד לרצועות צרות וארוכות שהופכות למטליות. המפעל מצליח מאוד," מעיד אבנר, "ועתה הוא תאגיד בעל סניפים באירופה וארצות הברית. מסיבה אקולוגית עובר ייצור הבדים מהפכה. היו תלונות רבות על כך שהמוצר לא מתכלה במים, גורם לסתימות בביוב וכדומה. לכן חומר הגלם ממנו עשויות המטליות השתנה בשנים האחרונות, והוא עשוי יותר מחומרים מתכלים, ידידותיים לסביבה ופחות מחומרים סינטטיים." 

עד היום היישוב משֹואות-יצחק נשאר מושב שיתופי באופיו. כל הילדים גרים עם הוריהם, לא בבית ילדים. אין חדר אוכל משותף; אך כל הענפים משותפים. יש קופה משותפת אליה נכנסות המשכורות של כל החברים. כל משפחה מקבלת תקציב על פי מספר הנפשות, על פי הגיל, וכן יש בשנים האחרונות תוספת של "שווי משרה" – בודקים את שווי המשרה של האדם בשוק החופשי, ומי שמכניס משכורת גבוהה, מקבל תוספת בהתאם.  

מספר אבנר: "לפני שנתיים עלתה שאלה אם להפוך ליישוב קהילתי במקום מושב שיתופי, לאחר דיונים ארוכים נערכה הצבעה, והתקבלה החלטה להשאיר את המסגרת כמות שהיא."

קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון בשנת 1947
מראה כללי של קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון, 1947. צילום: זולטן קלוגר, הארכיון הלאומי

כל אנשי המושב הם דתיים – הגברים חובשים כיפות, ובשבתות וחגים לא נוסעים ברכבים בשביליו. יש לציין שמתכנני היישוב השכילו להפריד בין שכונת המגורים בצידו המערבי, שצורתה חצי מעגל, לבין שטחי החקלאות והתעשייה שנמצאים בצד המזרחי. וכך נשמרת איכות החיים של התושבים והכלכלה ממשיכה לשגשג. המושב ממשיך לקלוט זוגות צעירים.  

"בית הכנסת נמצא במרכז, והוא במידה מסוימת גם מרכז חברתי כמו שהיו חדרי האוכל בקיבוצים," אומר אבנר. "בנוסף לתפילות אנשים נפגשים שם בעיקר בשבתות. כאן יש לנו הזדמנות לראות את כל הזוגות הצעירים ואת כל הילדים הקטנים שמתרוצצים, ובאמת הלב מתרחב." 

במשֹואות-יצחק מתגוררות כיום כ-170 משפחות, ויש בו פעילות חברתית, תרבותית וחינוכית עשירה.  

הילדים לומדים בבית הספר היסודי בשפיר. ותלמידי התיכון במוסדות שונים, ביניהם בישיבות תיכוניות. רבים מהם הולכים למכינות קדם צבאיות.  

במהלך השנים חזר המושב להשתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, ואז הוחלט להקים בו מכינה קדם צבאית בשם צהלי – עבור בנות דתיות שמעוניינות לשרת בצה"ל. עם הזמן התרחבה המסגרת ופוצלה. המכינה עברה לקיבוץ עין-צורים הסמוך, ובמשואות-יצחק הוקמה מדרשת רוני וזאת על סמך הפסוק מישעיהו "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן…" (ישעיהו יב' 6). אגב, זה הפסוק שחותם את ההפטרה של יום העצמאות. המדרשה מנציחה את אחת מבנות המשק – תמר אריאל ז"ל – נווטת הקרב שנהרגה בסופת השלגים ברכס אנאפורנה שבנפאל בשנת 2014.

רחבת אנדרטת הזיכרון לזכר הנספים בשואה. צילום עדינה בר אל
רחבת אנדרטת הזיכרון לזכר הנספים בשואה. צילום: עדינה בר-אל

אנדרטאות לזיכרון 

בין בתי המושב, ליד מגרש הספורט, ניצבות במשֹואות-יצחק שתי אנדרטאות, פרי תכנון וביצוע של האמן גרשון היימן ממושב באר-טוביה, אשר אנדרטאות רבות פרי רוחו ומעשה ידיו ניצבים בכל רחבי הארץ (ראו "קו למושב", גיליון 1,144, 6.8.2020).   

האנדרטה  לזכר הנִסְפִּים בשואה, בני המשפחות של התושבים. האנדרטה היא בצורת מסילת ברזל הניצבת לגובה. במרכזה יש חלל בצורת מגן דוד, ובתחתיתו נר תמיד. היא ניצבת על חלקת דשא, סביבה נקבעו לוחות שיש עם שמות של נִסְפִּים – כל לוח מנציח את שמותיהם של בני משפחה אחת. כך משפחתה של אימו של אבנר מונצחת תחת השם "זליגמן".  

"בכל טקס של יום השואה כולנו מתאספים פה," מספר אבנר. "כל בני המשפחה המבוגרים יושבים ליד הלוח הנושא את שם משפחתם, והילדים כולם יושבים על הדשא במרכז. אנחנו קוראים את כל השמות של הנִסְפִּים, והרשימה ארוכה מאוד." הוא מציין, "הילדים יושבים בשקט ומרוכזים בטקס." 

שני אלמנטים יש באנדרטה לזכר חללי צה"ל. האחד הוא תותח ישן, שעל הקנה שלו כתוב: "ולא ילמדו עוד מלחמה". זהו הסייפא של הפסוק מישעיהו ב' 4: "וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹֽא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה". ליד התותח מתנוסס סלע כורכר ענק, ועליו יש לוחות שיש עם שמות הנופלים, החל מהחלל הראשון בגוש עציון. לצערנו נוספו בעת האחרונה לאנדרטה שני שמות של נופלים במלחמה האחרונה: 

אבידן תורג'מן, בן למשפחה ציונית שעלתה מצרפת והשתלבה היטב במושב. אבידן היה בצוות המארגן של המסיבה בנוֹבָה. הוא וחבריו הקימו את הבמה המרכזית. כשהחלה ההתקפה הם הסתתרו מתחת לבמה, אך המחבלים ירו פנימה והרגו את כולם.  

סרן נריה זיסק היה שריונר והשתתף בקרבות בעזה. כאשר פרצה המלחמה הוא היה בטיול בדרום אמריקה, אך עלה על מטוס והגיע ארצה כדי להילחם. הוא נכנס עם חבריו לעזה ונפל שם בקרב.

סלע הכורכר עם שמות הנופלים. צילום עדינה בר אל
סלע הכורכר עם שמות הנופלים ממשואות יצחק. צילום: עדינה בר-אל

יהי זכרם ברוך. 

לסיום מציין אבנר חורש: "האמן גרשון היימן הצליח מאוד להעביר את המסר בשתי האנדרטאות שתכנן והקים. אנחנו מתחברים לרעיונות שלו. מי ייתן והשלום ישרור בארץ, ואנחנו נזכה לגדל את ילדינו ונכדינו בנחת ובשלווה ביישוב היפה שלנו ובמדינתנו."  

תגובה אחת

  1. 👍🎸🔆
    כל הכבוד לך על הכתבה אבנר חורש הכישרוני הנפלא בן כיתתי בבית הספר היסודי שפיר כאשר גם בכיתה היה תלמיד מצטיין כישרוני נפלא והוא ממשיך להיות כזה .
    ** הכותב יצחק פרידמן ממושב שפיר **
    🔆 לצוות אשמח אם תעבירו בבקשה לתשומת ליבו של אבנר חורש את הדברים שכתבתי למעלה.
    תודה לכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן