יבול שיא
הרפת והחלב
דוד סיני אלבופ פרטי

מהמסוק לקליניקה

10 דק' קריאה

שיתוף:

דוד סיני ממושב גני-עם הוא איש רב פעלים. בצבא שירת בחיל האוויר כאיש צוות-אוויר במסוקים וכמפקד יחידת ההסרטה בחיל החינוך והנוער * כאזרח היה מנכ"ל המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, מנכ"ל המועצה הציבורית לקליטת העלייה ומנכ"ל עמותת "אור ירוק" וממייסדיה * דוד ניהל את אגף משאבי אנוש וארגון שהקים ב"יד ושם" ובמקביל מילא וממלא תפקידי יו"ר ודירקטור בעמותות ובגופים נוספים * למעלה מעשרים שנים הוא בעל קליניקה לייעוץ זוגי וגישור

מדי בוקר יוצא דוד סיני מביתו בגני-עם, חוצה את המדשאה ומגיע לקליניקה שלו בין העצים, שם הוא מקבל זוגות, משפחות ויחידים במשבר. הוא מוביל תהליכים מקצועיים ייעוציים ומעשיים לחיזוק או שיקום מערכות יחסים בין בני זוג ומגשר ביניהם, גם כשיש צורך בהגעה להסכמים של פרידה או גירושין. דוד מתמחה בפתרון סכסוכים במשפחה, גם כאלה הנמשכים שנים רבות. סיגל רעייתו היא נטורופתית והרבליסטית, שמטפלת בלקוחותיה בקליניקה בביתם. 

הורים ניצולי שואה

דוד נולד להורים ילידי הונגריה, שעברו את השואה על כל מוראותיה. כידוע, יהדות הונגריה כולה נאספה והובלה למחנות הריכוז בשלושת החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ורובה נכחד. כל בני משפחותיהם של הוריו נספו.  אימו של דוד, חנה אלוירה, עברה את מחנות אושוויץ ובירקנאו בדרך נס. בסיום המלחמה, בהיותה בת 17, היא שקלה 35 קילוגרם. היא היתה בין היהודים שהגיעו ברכבת לשבדיה בחסות הנסיך פולקה ברנדוט מבית המלוכה השוודי, ושם שוקמה והחלימה דיה כדי להמשיך ולחיות.

אביו, מרדכי מיקלוש סיני, הגיע בתום המלחמה לעיירתו, ושם לא מצא אף אחד מהיהודים שחיו בה קודם. באמצעות רשימות של הצלב האדום הוא הצליח לאתר את שמה של חנה, שהיתה בת למשפחת סיני הענפה בעיירת הולדתם. מתוך הרשימות התברר לו שהיא בשוודיה. הוא כתב לה מכתב ובהמשך נסע אליה לשוודיה. לאחר חיזור נמרץ הם הפכו לזוג ואף נישאו בחתונה יהודית צנועה בשטוקהולם בירת שוודיה.

דוד שוחר בן 17 בבית הספר הטכני של חיל האוויר אלבום משפחתי 1
דוד שוחר בן 17 בבית הספר הטכני של חיל האוויר. אלבום משפחתי

בית עצוב

בשנת 1949 עלה הזוג הצעיר ארצה  באוניה "מולדת" ישר לאוהל בחוף נתניה. "תוך זמן קצר הם עברו לשייח' מוניס," מספר דוד, "ואני נולדתי שם באפריל 1950, כמה חודשים לאחר עלייתם. בשייח' מוניס היה לנו בית קטן מאוד, בן חדר אחד. בחלק השני של הבית, שהופרד בשמיכה, גרה משפחה אחרת. גם לה היה חדר אחד. המטבח והחצר הקטנה היו משותפים לשתי המשפחות. החיים היו חיי צנע בתקופה קשה שאופיינה במחסור במזון, ולכן הורי גידלו ירקות וכמה תרנגולות בחצר, כדי לספק מעט מזון בעצמם.

"כשהייתי בן ארבע עברנו להתגורר באָזוֹר, אז השתפר קצת המצב הכלכלי, בזכות עבודתם הקשה של הוריי," מוסיף דוד. "אמי עבדה קשה מאוד במסעדת 'המוזג' בתל אביב, שהייתה אז מסעדת פועלים. בתחילה היתה שוטפת כלים ואחר כך מבשלת.  אבי עבד ב'סולל בונה' כטפסן בבניין. שש שנים אחריי נולד אחי יהודה."

דוד למד בבית הספר יסודי ע"ש "השבעה" באזור ובהמשך עבר ללמוד בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. מדי יום נסע ללימודים באוטובוס והצליח בלימודיו: "בבית קיבלתי את כל מה שצריך אבל הבית היה מאוד עצוב," הוא מעיד. "הוריי לא דיברו כלל על השואה ועל כל מה שהם עברו. היו שתיקות ממושכות, אני ידעתי שכל בני משפחותיהם הושמדו. השקט היה קשה," הוא חוזר ואומר, "תמיד היה נדמה לי שהבית אפל כזה, שאין בו אור חזק, גם כשהנורות דלקו במלואן. עם זאת אני זוכר את הילדות כילדות מאושרת. אני זוכר אותה לטובה."

דוד ליד מסוק סיפן של חיל האוויר בשדה דב 1995 אלבום פרטי
דוד, מכונאי מוטס, ליד מסוק סיפן של חיל האוויר בשדה דב 1995. אלבום פרטי

בחיל האוויר ובחיל החינוך

ובכל זאת האווירה בבית השפיעה עליו, ודוד חש צורך לעזוב: "האווירה בבית השפיעה עלי, ורציתי לצאת קצת מזה."

ההזדמנות עלתה בגיל 16 וקצת, עת קיבל זימון להתנדב לקורס טייס, שחיל האוויר נהג לשלוח לנערים לפני הצו הראשון: "הוריי לא כל כך הבינו במה מדובר, אבל אני פניתי ללשכת הגיוס,  נרשמתי והתקבלתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. קיבלתי מדי שוחר: מדים של חיל האוויר וכובע עם סמל די דומה לזה של החיל. כשבאתי הביתה לסופי שבוע אחת לשבועיים שלושה, ההורים ראו שאני בחיל האוויר. לבסוף הסברתי להם שאני לומד מקצוע בחיל האוויר."

דוד סיים את בית הספר הטכני והתגייס לצה"ל. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים סיים קורס מכונאים מוטסים בבית הספר לטיסה בחצרים, קיבל כנפיים, עבר קורס צניחה והוסמך כאיש צוות אוויר, מכונאי מוטס במערך המסוקים.

דוד שובץ לטייסת מסוקי "בל" מסוגים שונים וצבר שעות טיסה רבות במשימותיה של הטייסת: "בשלב מוקדם מהרגיל אותרתי לקצונה ויצאתי לקורס קצינים. על פי בקשתי שובצתי לטייסת מסוקי ה'יסעור', שם במקביל לתפקידי כקצין בגף הטכני של הטייסת, טסתי כמכונאי מוטס. בעת שירותי בטייסת היסעורים עברנו להתגורר בשיכון המשפחות בבסיס תל נוף. בהמשך קיבלתי פיקוד על הגף הטכני בטייסת אחרת בבסיס אחר, שם פיקדתי על המערך הטכני שכלל מכונאים, אלקטרונאים, חמשים, אנשי מערכות בקרה ועוד, והמשכתי בטיסה פעילה במשימות הטייסת ביום ובלילה.  בידי תדפיס המתאר את כל הטיסות בהן טסתי בסוגי המסוקים השונים מיום קבלת הכנפיים. התדפיס כולל תיאור המשימה, שמות אנשי הצוות בכל טיסה, סוג המסוק ומספרו וכדומה."

"שירות בחיל החינוך והנוער לא היה בתוכניותיי," מספר דוד, "אך לחיים יש מגמות משל עצמן.  באחד הלילות, כששובצתי לטיסת תובלה במסוק בל 212, בדיוק נחת מסוק אחר לידנו. יצא ממנו קצין חינוך ראשי דאז, תא"ל נחמיה דגן, אותו היכרתי. הוא ידע שאני מאוד אוהב קולנוע, (משהו שמלווה אותי כל החיים), והציע לי להיות מפקד יחידת ההסרטה אצלו בחיל.

"התלהבתי והסכמתי להצעתו. שלושה חודשים אחר כך כבר הושאלתי מחיל האוויר לחיל החינוך – וכך, במשך שלוש שנים מרתקות, שימשתי ארבעה ימים בשבוע כמפקד יחידת ההסרטה בחיל החינוך, ופעם בשבוע בימי חמישי הייתי בא לטייסת המסוקים בשדה דוב, כדי לטוס במסוקי 'אנפה' (בל 212) טיסות יום ולילה, לפי משימות הטייסת."

דוד שירת בצבא 21 שנה בין שנת 1969 ל-1990. הוא השתחרר והיום הוא סגן אלוף (במיל').

המועצה לתרבות ואמנות

"פרק הצבא בחיי נחתם, כאשר קיבלתי פתאום טלפון ממי שהיה אז ראש 'מִנְהל התרבות' במשרד החינוך והתרבות אבנר שלו. באותה עת לא היכרנו זה את זה באופן אישי. לאבנר שלו, שהיה בעברו גם קצין חינוך ותרבות ראשי בצבא, היו תוכניות רבות לפתח את מערך התרבות בישראל. בשיחת הטלפון הוא הציע לי לנהל את 'המועצה לתרבות ולאמנות' של מדינת ישראל, כיוון שקיבל עלי המלצות."

דוד קיבל את ההצעה ברצון. עם פרישתו בשנת 1990 משירות של כעשרים שנה בצה"ל, הוא התמנה לנהל את המועצה לתרבות ולאמנות.

במסגרת זו הוא היה שותף בהקמת  עמותה,  שהיתה גוף הביצוע של המועצה: "ההחלטות של חלוקת המשאבים של עולם התרבות הישראלית היה בידי חברי המועצה לתרבות ואמנות, כולם מתנדבים," מספר דוד. "המועצה היתה מורכבת מלמעלה מעשר קבוצות שנקראו 'מדורים'. כל מדור היה אחראי על תחום אמנות אחד – מחול, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה, ספרות עברית, תרבות ערבית וכו'.

"במשך שש שנים ניהלתי את המועצה לתרבות ואמנות, וזה היה מרתק," הוא אומר. "היינו הגוף הממליץ ושימשנו גם גוף מבצע למשימות ומטלות שונות בארץ ובעולם. כל מדור היה מתכנס כמה פעמים בשנה ודן באסטרטגיות של מערך התרבות באותו תחום, וכן בפניות ובקשות שהגיעו אליו. כל מדור החליט איך להקצות את המשאבים בין כל המוסדות הרלוונטיים לתחומו. לדוגמא, מדור הקולנוע הישראלי המליץ איך לחלק את תקציבו: כמה כסף יוקצב ולאיזה קרן כדי להפיק סרטים, כמה כסף יוקצב לבתי ספר לקולנוע, לחוגים לקולנוע וכו'.

"כמו כן, קבענו פרסים בכל תחום. מדינת ישראל השתתפה בתערוכות הבינלאומיות, ביניהן בביאנלה של ונציה; באיסטנבול; בדרום אפריקה ועוד. נושאי התערוכות התחלפו – אמנות פלסטית, ארכיטקטורה ועוד." לשאלה אם יש צנזורה על סרטים ומחזות עונה דוד: "בתקופתנו כמעט כל חברי המועצה תמכו בהסרת הצנזורה וזו אכן הוסרה."

בשנים בהן פעל דוד במועצה לתרבות ואמנות הוא היה שותף בקידום מפעלי תרבות, כמו  פסטיבל התיאטרון בעכו, פסטיבל הג'ז באילת, תיאטרון גשר, מרכז סוזן דלל ועוד. בכל אלו ורבים אחרים תמכה המועצה.

דוד היה חבר הנהלה או חבר דירקטוריון  או חבר ועדות משנה במוסדות: מרכז סוזן דלל; בית צבי; תיאטרון הבימה; קרן הקולנוע הישראלי; הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה; בית ספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל; נאות קדומים; פסטיבל עכו לתיאטרון; פסטיבל הג'ז באילת ועוד.

בקיצור," מסכם דוד "במשך שנים רבות אחרי סיום תפקידי במועצה לתרבות הייתי מעורב במה שקורה בחיי התרבות והאמנות בישראל."

חמשת ילדי משפחת סיני. מימין רן שיר תום הדר ולי. 2004 אלבום פרטי
חמשת ילדי משפחת סיני. מימין: רן, שיר, תום, הדר ולי. 2004. אלבום פרטי

המועצה הציבורית לקליטת עלייה

במהלך הריאיון, המשפט "קיבלתי טלפון," שהביא לו תפקיד חדש, חוזר שוב ושוב בדבריו של דוד. "לא הזדמן לי להציע את עצמי לתפקיד כלשהו, אני לא מזוהה עם מפלגה או מוסד פוליטי," הוא מבהיר. "פשוט, תפקיד גרר תפקיד. כך היו נסיבות חיי המקצועיים," וכך גם קרה הפעם.

עם תחילת גל העלייה הגדול מחבר העמים (ברית המועצות לשעבר), החליטה הממשלה בראשות יצחק רבין להקים את "המועצה הציבורית לקליטת העלייה" בשיתוף פעולה של משרד הקליטה והסוכנות היהודית.

דוד קיבל שיחת טלפון משר הקליטה דאז יאיר צבן, שהציע לו להקים את המועצה הזו ולהיות מנכ"ל שלה. באותה עת עלו ארצה כ-400 אלף מיהודי ברית המועצות לשעבר. המטרה היתה שהמועצה הזו תעסוק בקליטה חברתית ותעסוקתית.

"בתום שש שנים עזבתי את 'המועצה לתרבות ואמנות' והייתי שותף להקמת 'המועצה הציבורית לקליטת העלייה' ושימשתי מנכ"ל שלה. פעלנו בערים קולטות עלייה, ביניהן: כרמיאל, נצרת עילית (היום נוף הגליל), חדרה, אשדוד, באר שבע ועוד. ערכנו בהן חשיפות של כל העדות המתגוררות בעיר עבור העולים מברית המועצות."

לשאלה מהי "חשיפה" מפרט דוד: "בכל עיר ערכנו  בין השאר הפנינג בן שבוע ימים, בו הוקמו ביתנים לכל עדה ועדה שמתגוררת במקום. וכך כל עדה הציגה את הפולקלור שלה, את המאכלים המיוחדים לה, מוסיקה ועוד. בדרך זו נחשפו העולים החדשים, שרובם עדיין לא דיברו בעברית, אל מה שקורה בעירם. מובן שגם העולים עצמם הציגו מה שהביאו מארצות מוצאם. היו אלו שלוש שנות פעילות מעניינות ומגוונות."

עמותת "אור ירוק"

על נסיבות תחילת עיסוקו בעמותת "אור ירוק" מספר דוד: "הצטרפתי לחבורת אנשים מאוד מוכשרים שהתלכדו סביב משפחת נאור. אבי נאור, שהיה אז נשיא 'אמדוקס', ייסד את עמותת 'אור ירוק' לאחר שהמשפחה איבדה את הבן רן ז"ל בתאונת דרכים. הם היו זקוקים למישהו שמעורה במדיניות הציבורית ואני הצטרפתי אליהם.  בהמשך נעניתי לבקשת  אבי נאור לשמש כמנכ"ל 'עמותת אור ירוק למאבק בתאונות הדרכים'."

שימשתי כשש שנים מנכ"ל העמותה, כאשר אבי נאור היה יושב הראש שלה, הרוח החיה והדוחפת בפעילותה. עם סיום תפקידי המשכתי משך כל השנים לשמש חבר העמותה, ובינואר 2022, עם מינויו של אבי נאור לתפקיד יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים במשרד התחבורה, התמניתי כיו"ר עמותת 'אור ירוק' במקומו."

"עמותת 'אור ירוק' היא עמותה חשובה מאין כמוה," אומר דוד. "נראה לי שהציבור מכיר את עמותת 'אור ירוק' ורואה בה ראש חץ מטעמו במאבק למיגור תאונות הדרכים ומניעת השכול והרס המשפחות.

"הפעילויות והיוזמות של 'אור ירוק' הן רבות ומגוונות, כגון: 'חוק ליווי נהג חדש', בו נהג חדש נוסע עם מלווה מבוגר במשך כמה חודשים. גם הנהג הצעיר וגם בני משפחתו שילוו אותו עוברים הכשרה. זאת ועוד, יזמנו את 'עצומת המיליון', שממשלת ישראל אימצה. החתמנו מיליון איש על מאבק בתאונות דרכים. יזמנו ואף הפעלנו את ועדת שיינין, שישבה מספר חודשים על המדוכה ויצרה תכנית לאומית כוללת ומקיפה. עם אימוצה של התוכנית על ידי הממשלה בראשות אריאל שרון, ירד מספר ההרוגים בשנה באופן משמעותי, מכ-500 הרוגים ויותר בשנה לכדי 300 ואף פחות. חבל שהתוכנית הזו הופסקה במהלך השנים. אנו מקווים שמשרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יובילו במשרד התחבורה לתוכנית לאומית ממשלתית, שתוריד את מספר ההרוגים, שכל אחד הוא עולם ומלואו."

הקליניקה של דוד בגני עם אלבום פרטי
הקליניקה של דוד בגני-עם. אלבום פרטי

עמותת מקהלת שבא

דוד אף משמש כיו"ר עמותת מקהלת שבא, הקיימת מזה אחת-עשרה שנים. לעמותה חמש מקהלות של ילדות וילדים בני העדה האתיופית ברחבי הארץ: "שינינו את שם העמותה ל'עמותת שבא לתרבות ולאמנות', כדי להרחיב את מנעד האפשרויות העומדות בפני הילדים והמבוגרים מקרב בני העדה לתחומים נוספים.

"לעמותה פעילויות נוספות. לדוגמא, הכשרה במשחק מול מצלמה, תיאטרון, היפ הופ ועוד. הפעילות נעשית באיבים, בשדרות, בערד, באור יהודה ובגבעת אולגה. מסגרת חדשה הוקמה בימים אלו בראשל"צ בשיתוף העירייה ובה לומדים היפ הופ. משרד התרבות תומך בעמותה, כמו גם תורמים מועטים אחרים."

עבודה ב"יד ושם"

את פרק עבודתו במוסדות ציבוריים חתם דוד במוסד "יד ושם". גם עבודה זו הגיעה שלא ביוזמתו, אלא לאחר פניה מאבנר שלו יו"ר הנהלת "יד ושם".  אבנר הציע לדוד להקים במוסד אגף משאבי אנוש וארגון ולנהל אותו. דוד קיבל עליו את המשימה.

ב"יד ושם" עובדים מאות אנשים מוכשרים וחדורי מטרה להצטיין בכל תחומי עיסוקיו של המוסד המרכזי והמוכר בעולם כולו. יש בו אגפים שונים: מוזיאונים, מחקר, בית ספר בין-לאומי להוראת השואה ועוד. ב'משאבי אנוש' הכוונה לניהול כוח האדם בתחומים השונים, וב'ארגון'   הכוונה לדאגה לתחומים שונים הקשורים לעובדים ולמבקרים הרבים. בתחילה היה עליו ועל הצוות לעבור למערכת ממוחשבת. דוד עבד ב"יד ושם" במשך עשר שנים, עד צאתו לגמלאות בגיל 67.

יועץ זוגי, מגשר ומסייע

"במקביל לכל תפקידיי במשך למעלה מעשרים שנה," אומר דוד, "עסקתי בקליניקה פרטית בביתי בייעוץ זוגי, משפחתי ובגישור. עשיתי זאת בשעות הערב המאוחרות אחרי יום העבודה ובימי שישי. פניתי ללימודים בתחומים אלו וסיימתי תהליכי הכשרה והסמכה. אנשים רבים פונים אלי מכל חלקי הארץ. ההצלחות בתהליכים שאני מוביל מחזקות את ידיי."

מאז פרישתו מ"יד ושם" ומזה כחמש שנים – דוד פועל בקליניקה הפרטית שלו במשרה מלאה. דוד הקים עם שותפו וחברו נתן איתן חברה בשם "התערבות", שמטרתה לסייע למשפחות במצוקה, עקב ניכור משפחתי או סכסוכים מתמשכים קשים במשפחה. החברה גם מייעצת לבני הגיל השלישי ובני משפחותיהם בנושאי ירושות, צוואות, התנהלות המשפחה בגיל הזהב של ההורים ועוד.

בשלב זה בחייו מתמקדת הפעילות הציבורית של דוד בעמותות "אור ירוק" ו"שבא לתרבות ואמנות", והוא מקדיש את רוב זמנו לזוגות הפונים אליו לייעוץ וגישור.

"יש לי סיפוק רב, כי בדרך כלל אני מצליח לעזור לזוגות רבים גם במקרים קשים במיוחד. אנשים ממליצים עלי. שמי עובר מפה לאוזן, ויש לי מטופלים רבים."

הקצין שחיפש בית במושב

בעבודתו כמנכ"ל המועצה לקליטת העלייה דוד הכיר את סיגל, שהייתה עובדת בכירה שם.  לאחר שלוש שנים עזבו דוד וסיגל את המועצה והם חיים יחד מזה 25 שנים. סיגל, חיפאית במקור, היא בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה ובקולנוע מטעם אוניברסיטת תל-אביב ותואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית. סיגל היא נטורופטית והרבליסטית קלינית מנוסה ומוסמכת ועובדת בקליניקה בביתם בגני-עם.

לשאלה איך הגיע למושב גני-עם, עונה דוד: " מתוך היכרותי את מדינת ישראל מהאוויר, מצא חן בעיני לגור בשרון. מושב גני-עם נוסד בשנת 1932 ושייך למועצה האזורית דרום השרון. אני מאוד רציתי לעבור לגור עם משפחתי בגני-עם אבל לא היה בית לרכישה. התחלתי להגיע למושב בימי שישי, להסתובב בו ולחפש בית. התושבים התחילו להכיר אותי בתור 'הבחור הזה מחיל האוויר שמחפש בית'.

"מאמצי נשאו פרי. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מבת המושב. היא סיפרה לי שיש מכרז על בית מעיזבון עם כשני דונם אדמה. הוא היה שייך לאדם שנפטר, יורשיו רבו והוא עבר לאפוטרופוס, שהוציא את המכרז. היה זה בית קטן, ישן, מט ליפול. מסביב היתה עזובה וצמחיה שהקשתה ולהיכנס אליו. ניגשתי למכרז ולשמחתי זכיתי."

דוד הוא אב לחמישה. ארבעה מנישואיו הראשונים, ואחד מסיגל בת זוגו. הילדים כולם גדלו בגני-עם. הבן הבכור, רן, בן 40, גר בנתניה, נשוי ואב לשתי בנות. רן הוא כלכלן בכיר בעל תואר שני ומשמש מנהל כספים בחברה פיננסית וכראש מטה בחברה עסקית, רב סרן במילואים. הבן השני תום, בן 38, גר בירושלים, נשוי ואב לשלוש בנות. תום הוא בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, עובד מדינה ורב סרן במילואים. הבת השלישית, שיר, בת 36, גרה בגבעתיים. שיר מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברה פיננסית, בעלת תואר ראשון בתקשורת מאוניברסיטת אריאל. הבת הרביעית, לי, בת 32, נשואה טרייה. גרה בתל-אביב, מנהלת תחום גיוס עובדים בחברת היי טק. כולם אקדמיים ומצליחים בעבודותיהם. הבן החמישי, בן הזקונים הדר, שנולד לסיגל ולדוד בן 22.

לשאלתי על הבן הצעיר מספר האב: "הבן הצעיר שלנו הדר הוא עתודאי בטכניון. הדר סיים תואר ראשון בהנדסת נתונים ומידע בטכניון, ועוד מעט יסיים גם תואר שני עם תזה, כעתודאי במסלול של ארבע וחצי שנים. אחר-כך הוא יתגייס לצבא וישרת כדי למלא את חובתו."

במבט לאחור על חייו ופעילותו של דוד סיני, נראה שהוא לא רדף אחרי הכבוד והאחריות. בכל תפקיד שמילא תמיד הגיעו אליו, וכמו שהוא אומר: "קיבלתי את דין התנועה." אחרי שהשקיע רבות בפעילות ציבורית, הוא משתדל להצליח עבורו ועבור משפחתו.

* הקישור לאתר של דוד סיני, יועץ זוגי, משפחתי ומגשר: http://www.davidsinai.net

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אזור נחל תבור עשיר בחקלאות מגוונת ומודרנית וכך הגעתי לדיר הכבשים לחלב בקיבוץ גזית, שעובר שינויים רבים והתפתחות מרשימה, עם תוצאות כלכליות יפות הנסיעה לקיבוץ גזית מבצעת בנוף מקסים ושקט – הר תבור העגול
7 דק' קריאה
התמקדות של מדינת ישראל בגנטיקה, באיסוף נתונים ובהפחתת חום, הובילה לתנובת החלב הממוצעת הגבוהה ביותר בעולם לפרה  מישל אקרמן – HOARD'S DAURYMAN 4.2022 המחברת היא כתבת בענף החלב והחקלאות שבסיסה בקולומבוס, אוהיו. ההולשטיין הישראלי
10 דק' קריאה
מפעל למיחזור חומרי לוואי מורכבים הצטערנו לשמוע שחברת פינוי פסולות וייצור חומרי לוואי לרפת סוגרת את הפעילות המרכזית של מפעלה בקיבוץ מרחביה. תלונות על מטרדי ריח לתושבים בסביבה הביאו את הרשויות להציק שוב ושוב
10 דק' קריאה
נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי ("שבעים, שמונים, תשעים" בהוצאת "ספרי ניב"), עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם * המסקנה שלו: גיל
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן