האם צריך לשאוף לאיזון מתמיד בין שני קצוות רחוקים או לאפשר להם להתקיים כפי שהם, זרים ומנוכרים?
אי אפשר היה להתעלם מהדיסוננס, הוא היה מורכב משני קצוות שונים סותרים ומנוגדים כל כך. זה קרה בשבת שעברה, שבה נסענו לבקר את הבת שמשרתת על גבול עזה. ככה זה כשהיא עושה למען המדינה, ואנחנו המשפחה מאחור – עושים את המעט שאפשר למענה.
הנסיעה דרומה הייתה אומנם ממושכת, אבל בטלה בשישים לעומת תרומתה של החיילת שלנו. בינתיים התחלפה התפאורה המוכרת שמאפיינת את אזור המרכז – הבתים, הבניינים ולצידם ריאות ירוקות – נעלמו ובמקומם התגלה המדבר בגווניו הזהובים צהבהבים.
התרגלנו בקלות לשינוי ולשקט הדרומי הנינוח; לפחות כך היה בזמן הביקור שלנו. יישובי עוטף עזה יודעים גם ימים שונים בתכלית.
כשעברנו בסמוך לתחנת האוטובוס הראשונה, הזדקרה הסנונית הראשונה שהעירה את תשומת ליבי.
על פניו, הסתכם העניין במיגונית ציבורית, כזה שנועד לאבטח את הנוסעים בזמן ההמתנה לנסיעה. רק למקרה של התרעת צבע אדום. אבל המיגונית הזו, וגם אלה שבאו אחריה, לא היו שגרתיות.
הן לא היו אפרפרות או נחבאות אל הכלים, כפי שהיה מצופה ממבנה אבטחה. המיגוניות בעוטף עזה לא ניסו להסתתר, להפך. הן נצבעו בצבעים עזים בידי אומן, שהפך אותם לנכסים מרהיבים.
על אחת צויר שדה חמניות פסטורלי, השניה הפכה לרקיע מכוסה בכדורים פורחים, אחרת הפכה לתמונה מחוף הים, ואחרות התכסו בציפורים או בפרפרים. יד הדמיון חגגה שם עם הצבעים ועם הרעיונות, ולא היה לזה סוף.
אומנם התפעלתי מהיוזמה המבורכת (של המועצה האזורית אני מניחה) להשליט צבעי שמחה על המיגוניות, אבל לא יכולתי להישאר רק במחשבה הזו וגלשתי למחשבה על ימים אחרים.
אל ימים של מטחי ירי רקטות ואזעקות צבע אדום, שקוראות לתושבים להזדרז ולהיכנס למיגוניות. תחושה של סכנה ממשית, שאף אחד מיושבי המרכז אינו יכול לשער בנפשו על מה שעובר תושב בעוטף שנאלץ להסתתר במשך ימים ולילות.
חשבתי על הילדים שעומדים בתחנת האוטובוס, ולשמע האזעקה נבלעים בבהלה לתוככי מיגונית החמניות העליזה והזדעזעתי מהדיסוננס. איך זה יכול להיות שמבחוץ המיגונית ססגונית וצבעונית, ובתוכה מתרחשת אימה?
איך זה בכלל אפשרי שילדים יתקפלו בבהלה ויצטופפו במיגונית אפלה, כשבחוץ מתנוסס איור בהיר של חוף ים אופטימי? איך זה יכול להיות שמה שקורה בפנים מנוגד בתכלית הניגוד למה שקורה בחוץ?
לא הייתה לי תשובה, אבל שאלה אחרת באה במקומה – האם צריך לשאוף לאיזון מתמיד בין שני קצוות רחוקים או לאפשר להם להתקיים כפי שהם, זרים ומנוכרים?
בחוץ הכול דבש ומבפנים עוקצני
הדיסוננסים מתקיימים בצורות שונות גם ביחסים משפחתיים. למשל – בני משפחת אדלר מאזור הצפון שהגיעו אליי להסדרת הנחלה. ההורים ביקשו לבצע את ההליך בעודם בחיים.
כבר מהרגע הראשון של הפגישה התגלעו מחלוקות קשות ונושנות בין האחים, שעלו וצפו בזו אחר זו. זה דרכו של תהליך גישור ובכך לא היה לבני משפחת אדלר מה לחדש לי.
ההפתעה הגיעה מכיוון אחר, שהיה דיסוננס מתחילתו ועד סופו. בפעם הראשונה חשבתי לתומי שאולי לא שמעתי טוב. כשהאחות יעל פנתה בטון נוזף וקשה לאחיה היא פתחה בכינוי החיבה "יואבי"; ואז המשיכה לומר לו דברים קשים במיוחד.
"יואבי, אתה שוכח שהפעם האחרונה שביקרת את ההורים הייתה לפני חודשיים." אחר כך "יואבי" אמר ל"יעלוש", שהיא עקשנית וקשה כמו פִּרְדָה; וההורים ציינו בפני "יואבי ויעלוש" שלא ימהרו לקבור אותם, "כי יש לנו עוד לא מעט שנים לחיות."
העיניים שלי התרוצצו בחלל מצד לצד ומהאחד לשנייה, ועקבו אחר הדיסוננס המשפחתי הצורם. כל משפט נפתח בניגון הרמוני ולבבי והמשיך לעבר אקורדים רועמים.
אני מודה שהאוזן התקשתה להתרגל לניגודים שבין מה שרואים לבין מה ששומעים, אבל מיהרתי לנטרל את מחשבותיי ולהתעמק במהות הגעתם.
משפחת אדלר התקשתה להגיעה להסכמה, אבל לאורך כל הזמן הם שמרו על חזות צבעונית ומשפחתית. לקראת החגים הם התכנסו בבית ההורים, ישבו סביב שולחן אחד בארוחת החג, וניהלו משפחתיות חיצונית ומאופקת.
הברירה הטבעית שלי למצבים כאלה היא לרמוז על השכנת שלום אמיתית, לאזן בין מה שקורה בחוץ לבין הרגשות והסערות שבפנים. אבל רגע לפני שעוגן המחשבה הזה נשלח לקרקעית, התרחש אסון במשפחה אחרת שליוויתי, ופקח את עיניי לכך שקיימות אפשרויות נוספות.
את משפחת סלע מהדרום פגשתי בנסיבות דומות – הסדרת הנחלה וחלוקתה בין ארבעת האחים ושתי האחיות. שם לא היה דיסוננס. למעשה, מה שהתרחש בפנים נגלה גם כלפי חוץ.
בכל הזדמנות הם הביעו את כעסם ואת רגישותם שנצברו במשך השנים. הקרע היה עמוק כל כך, ותהליך הגישור התקשה להתרומם. כל אחד משך לכיוון שלו, עד שבאורח מפתיע נפטרו ההורים, במרחק של מספר חודשים זה מזו.
הילדים נשארו המומים, תיארה בפני תמר, אשתו של הבן הבכור. בכאב היא סיפרה שאת השבעה הם עשו כל אחד בביתו; וכשהתפלאתי על התהום שנפערה, היא גיחכה בעצב ואמרה: "זה לא קרע חדש. כבר שנים שהם חיים במנותק אחד מהשנייה.
אין חגים, אין שבתות ואין אפילו אירועי שמחות משותפים." שאלתי על הדור השלישי, והיא אמרה במרירות: "הבן הבכור שלי אמר לי באחד הימים, 'הייתה לי משפחה, ויום אחד היא נקרעה'."
את דבריה היא חתמה במעין משאלה: "אם רק יכולנו להתנהג כמו משפחה, אולי זה היה מאפשר לנו לקיים משפחתיות כלשהי."
לי באופן אישי קשה להתרגל לדיסוננסים, הם קיצוניים מדי עבורי, מנוגדים וסותרים כל כך. אבל כשעל כף המאזניים נמצאת מצד אחד משפחת אדלר, שמקיימת אורח חיים דיסוננטי בוהק ומסנוור – ומצד שני, משפחת סלע שמתהדרת בכנות בין מה שקורה בחוץ לבין מה שקורה בפנים – אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי מה עדיף?
האם עדיפה כנות מוחצת שהמחיר שלה הוא אחים שיושבים שבעה בנפרד, או מראית עין שישי שיקראו לה בצביעות – במערכת יחסים שמאפשרת מפגשים משפחתיים קרים למרות הסערה מתחת לפני השטח?
האם המיגונית הצבעונית והעליזה לוקחת תפקיד מרכזי בהצבת גבולות לפחד ולבהלה, ומטמיעה אותם אך ורק במעמקים, בעוד בחוץ משתמרת תמונה פסטורלית של שדה חמניות? ומה עדיף בהלה ופחד שמכונסים לתוך מיגונית אפרפרה או לתוך מיגונית זוהרת ומלאה בחיים, שמזכירה ימי שלווה ורגיעה?
כנראה שאין לדעת, יש שיעדיפו להתעטף במה שנמצא בתוכם ולהתרחק מאח או מאחות עד יעבור זעם; ויש שיעדיפו לצבוע את הכעס המשפחתי בכינויי חיבה, ולו רק בשביל לחלוק את המאורע המשפחתי מסביב לשולחן אחד.
שתי דרכים שנעות בנתיבים שונים לגמרי, יש יגידו דיסוננס בין השתיים, בדיוק כמו שאני התפעמתי והזדעזעתי בו זמנית למראה המיגוניות הצבעוניות.
אבל לאחר מחשבה הבנתי, שיש משפחות ואנשים שמתאים להם להתנהל כך ויש משפחות שמתאים אחרת. שתי האפשרויות קיימות והן בסדר. אני מעדיפה לבחור תהליך מעמיק ויישור הדורים אמיץ, אבל אולי לפעמים אפשר גם אחרת.
