you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
מורשת יהודי קוצין

מורשת יהודי קוצ'ין נשמרת בנגב

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

ב-1954 הגיעו נבטים 26 משפחות מקוצ'ין בהודו וברבות השנים הפכו את המושב לפנינה זוהרת. את מורשתם בקוצ'ין החליטו כבר אז להנציח ולשמר במרכז למורשת קוצ'ין – רעיון שהפך למציאות רק בתחילת שנות ה-90'. לכאורה פרויקט לא כלכלי, אבל ההתמדה והרצון לשמר את המורשת היו חזקים – והיום לאחר למעלה מ-25 שנה המרכז המרתק פתוח, מצליח ומושך אליו קבוצות מטיילים מכל רחבי הארץ

מושב נבטים היה אחד מאחד-עשר היישובים שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים בשנת תש"ז (אוקטובר 1946), וזאת כדי להרחיב את ההתיישבות בנגב, כדי שייכלל בתחום המדינה היהודית המיועדת.

ברבות השנים לא הצליחו לבסס את היישוב – הראשונים היו עשרים עולים מעיראק ורובם עזבו. אחריהם הגיעה ב-1949 קבוצת עולים מרומניה ומהונגריה. הללו סבלו מאוד מהחום באזור והתאכזבו מהבטחות הממשלה שלא קוימו, לדעתם.

רחוב יהודי בקוצין
רחוב יהודי בקוצין

למעשה, המושב החל להתבסס רק בשנת 1954, כאשר הגיעו למקום עשרים ושש משפחות עולים מקוצ'ין, שבהודו. מי שליווה אותם והדריך אותם היה אריה לובה אליאב, שאף התגורר במושב במשך שנה.

היום מתגוררים בנבטים 120 בתי-אב, ונוספו אליהם 138 משפחות צעירות בהרחבה. סך הכול חיים פה כאלף איש, כולל שוכרים. פעם נבטים היה שם נרדף למרכז של מגדלי פרחים ופירות אבל היום יש במושב מעט מאוד חקלאים.

הקמת המרכז למורשת יהודי קוצ'ין

הרעיון להקים מרכז מורשת ליהודי קוצ'ין עלה בסוף בשנות ה-80 של המאה העשרים. בשנת 1984 חגג מושב נבטים 30 שנה להיווסדו, במעמד נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג ז"ל.

לקראת אירוע זה התבקשו החברים להביא חפצים שונים, אותם הציגו באירוע זה בשני חדרים באולם הספורט. בעקבות זה החליטו יצחק אליה חבר המושב, שהוא עתה מנהל המרכז, יחד עם שלום נחמיה, להמשיך לשמר את הדברים.

ארון הקודש בבית הכנסת
ארון הקודש בבית הכנסת

לאחר כמה שנים, בשנת 1993, הוקמה "העמותה לתרבות ולשימור מורשת יהודי קוצ'ין". מושב נבטים נתן את המקום והמבנה, ומרכז המורשת הוקם בשיתוף ובעזרת המועצה האזורית בני-שמעון והסוכנות היהודית.  ואז, בשנת 1995, נוצר המוזיאון, ששולב במרכז מבקרים.

חברי המושב נסעו ברחבי הארץ, ביקרו בריכוזים של עולים מקוצ'ין –  ואספו בגדים, תכשיטים, חפצים שונים ותמונות ששובצו במוזיאון. אולם שנה אחר-כך ארעה פריצה למוזיאון.

הפורצים נכנסו מבעד לקיר באמצעות דחפור ענק, גנבו את הכספת, כי חשבו שיש בה זהב או דברים עתיקים נדירים. לא היה זהב בכספת, אבל נעשה נזק רב למבנה ולמוצגים. רק שנה אחר-כך, ב-1997, שופץ המקום וחזר לפעילות.

חברי צוות המנהל של "עמותת מרכז מורשת יהדות קוצ'ין"  הם: המנהל יצחק אליה, יו"ר העמותה נמי (נחמיה)  שחף, מירה אליה המדריכה הראשית ותרצה לביא האוצרת.

השתקפות הקהילה הקוצ'ינית 

במרכז המבקרים קיבלה את פנינו מירה אליה. מירה לבית אברהם נולדה בנבטים להורים שעלו לארץ מקו'צין כילדים. אביה דוד התחנך בכפר בתיה, ואימה רבקה בעיינות.

מירה מספרת: "אמי שהיתה יתומה מהוריה, רצתה להתגייס לצבא, אך אחיה דאג לשדך אותה לאבי, אותו פגש בעבר בבומביי, עוד לפני עלייתם ארצה. השניים נישאו במושב נבטים וכאן נולדו להם חמישה ילדים. היינו שלושה בנים ושתי בנות. אחי רחמים נהרג בתאונה בזמן בדיקת מז"פ."

מירה נשואה לאברהם, גם הוא בן המושב. לבני הזוג יש ארבעה ילדים, אשר שניים מהם מתגוררים במושב ונכדים. לפני כחמש-עשרה שנים יצאו מירה ואברהם לטיול שורשים בקוצ'ין. מירה, שהיא מדריכה קבועה במרכז המבקרים, סיפרה לנו על ההיסטוריה של היישוב, על המנהגים של קהילת יהודי קוצ'ין וניכר שהיא גאה מאוד במרכז המורשת שהוקם.

מרכז המבקרים כולל את חדר הכניסה, בו מוקרן סרטון קצר, המשקף את החיים היהודיים בקוצ'ין ואת עלייתם ארצה. על פי הסרטון, קהילת יהודי קוצ'ין היתה קהילה עתיקה.

ארון הקודש עם הפרוכת וספר התורה של יהודי קוצ'ין
ארון הקודש עם הפרוכת וספר התורה

אחת הסברות להגעת היהודים לקוצ'ין היא שהם היו סוחרים מתקופת המלך שלמה. החל משנת 1,000 לספירה, ישנן עדויות חותכות לקיומה של הקהילה, שחיה בהודו מבודדת מקהילות יהודיות אחרות, אך הייתה ביחסים טובים עם שכניה המוסלמים, ההינדים והנוצרים.

היהודים בנו בתי כנסת מיוחדים להם. כל בית כנסת היה בנוי משתי קומות, מוקף חומה, ארון הקודש היה בצבע אדום וזהב והתקרה מקושטת. בבתי הכנסת היו פרוכות מפוארות ממשי, עם רקמת כסף וזהב.

לכל חג היתה פרוכת בצבע שונה. נושא הדת היה חשוב מאוד – ומסתבר שבקהילה זו נשמרה אצל הנשים מסורת השירה שלהן וכמובן הבישול הקוצ'יני המיוחד. עוד אפיין את הנשים בקוצ'ין שהן ידעו קרוא וכתוב ולמדו תורה, ולא רק הגברים והבנים כבקהילות אחרות.

החתן עורך את טכס כלולותיו 

מירה מדריכה אותנו במוזיאון. היא מציגה בפנינו את המטבח הקוצ'יני על אביזריו השונים: "המטבח הקוצ'יני מבוסס על אורז – ממנו הכינו גם קמח לתבשילים שונים ולחטיפים – פירות, ירקות וכמובן שפע תבלינים.

במשך השבוע אכלו אורז, תבשילי ירקות ודגים – ובסופי שבוע עוף ובקר." בפינת הבישול במוזיאון ראינו את אבני הריחיים לטחינת הקמח, שתי אבנים לטחינת תבלינים ועוד. "את המצות לפסח," מוסיפה מירה, "החל מטחינת הקמח ועד אפייתן, עשו רק הגברים."

בארונות זכוכית מוצגים בגדי הנשים המסורתיים, שהם בשלל צבעים. להבדיל מהנשים בהודו – בקוצ'ין הנשים לא לבשו סארי, אלא חצאית וחולצה. "לכל חג מחגי תשרי היו מלבושים בצבע מאפיין משלו," אומרת מירה.

"בראש השנה  לבשו בגדים בלבן ואדום, זכר לבגדי הכהן הגדול – גלימה לבנה עם אבנט אדום. ביום הכיפורים כמובן רק לבן, לסמן טהרה. בסוכות – צבע ירוק, המסמל את חג האסיף, ובשמחת תורה לבשו בגדים ססגוניים, כדי לבטא את השמחה על סיום הקריאה בתורה והתחלה חדשה."

לבוש מסורית של יהודי קוצין
לבוש מסורית של יהודי קוצין

שתי בובות – חתן וכלה – יושבים בבגדי הכלולות במיטת אפיריון משוחזרת. ומירה מגלה לנו את ייחודו של טכס החתונה בקוצ'ין: "בקוצ'ין, ולעתים גם בקרב בני העדה בארץ, לא הרב מחתן את בני הזוג, אלא החתן עצמו. הוא עורך את הטכס ומקדש את כלתו.

בעבר היו מאפשרים לנער נבון מעל גיל 13 לקרוא את הכתובה, שיש בה עברית וארמית – וחזן היה קורא את שבע הברכות.  בארץ הרב קורא את הכתובה.

עוד למדנו שבני הזוג ישבו במשך שבעה ימים תחת אפיריון כזה וקיבלו ברכות מאת המבקרים, ובסוף כל יום הגיעו אחי הכלה ולקחו אותה הביתה. רק לאחר שבעה ימים – הגיע זמן ההתייחדות של הזוג, וכמובן שנשים מבוגרות מכינות את הכלה לכך."

עוד יש במוזיאון נברשות מהודרות מקוצ'ין ומנורת פליז גדולה, שתוקנה לאחר הנזק שגרמו הפורצים. באחת הפינות עומד מבנה עם אפיריון אדום ובתוכו ספר תורה.

"אפיריון זה מיועד להיות מוצב בבית הכנסת לפני ארון הקודש. בערב שמחת תורה מניחים בו את ספרי התורה ומאפשרים לכל הקהל לראותם, להתרשם מהם ולנשקם," מסבירה מירה.

לפני הקורונה היו מגיעים מבקרים רבים למרכז המורשת, בעיקר גמלאים, והיתה פעילות גם עבור בתי הספר, שכללה הדרכה, הרצאות, ערבי עיון ותרבות וכן סדנאות.

היתה גם תיירות מחו"ל. הקורונה קטעה גם את מסורת הכנס השנתי של יהודי קוצ'ין, שנערך במשך שלושה ימים באזור ים המלח. עד כה היו 18 כנסים לאורך השנים. כמו כן, פעמיים בשנה התקיים הפנינג במושב, שהיו בו דוכני אוכל ומזכרות – והכניסה למרכז המבקרים ולבית-הכנסת היתה חופשית, ללא תשלום.

יחד עם זה, בזכות הזום התאפשרה פעילות במרכז בשנת 2020 – שלושים הרצאות התקיימו במשך שמונה חודשים. מי שהיה אחראי להזמנת המרצים וניהול מפגשי הזום היה אבנר אייזיק.

גולת הכותרת – בית הכנסת הישן של יהודי קוצ'ין

למען האמת, הגענו לנבטים ולמרכז המורשת לאחר ששמענו על בית הכנסת המיוחד, שבו חלקים אותנטיים מבתי הכנסת בקוצ'ין – והוא בנוי בדיוק כמו בתי הכנסת שהיו שם. ואכן, זו גולת הכותרת של הביקור.  

מירה מביאה אותנו אל בית הכנסת ופותחת את דלתותיו. לנגד עינינו נגלה בית כנסת יפהפה שקשה לתארו, ואולי הצילומים המתלווים לכתבה יטעימו את הקוראים בטעמו. מירה מספרת שהתחילו בבנייתו בשנת 1973, ומי שהניח את אבן הפינה היה דוד בן-גוריון, אותו מכנה מירה "חבר של ממש, שביקר אצלנו גם בחנוכת בית העם ובשמחות שונות."

הבימה, העשויה שילוב של עץ טיק ופליז, הובאה לנבטים שנה לפני בנייתו, כשהיא מפורקת ונשמרה במחסן. לצורך הבאת פריטים נוספים ובניית בית כנסת תואם למה שהיה בקוצ'ין, יצאה משלחת לקוצ'ין בשנת 1973.

בראש המשלחת עמד הרב מנחם הכהן, רב תנועת המושבים, האדריכל גרשון שבח – וחברי נבטים בראשם נחמיה שלום, יצחק נחמיה והחזן משה אליה. המשלחת הגיעה לקוצ'ין בשנת 1974, שם שכנע הרב מנחם הכהן את היהודים שהיו עדיין בקוצ'ין, לאפשר להם להעלות את תשמישי הקדושה מבתי הכנסת לארץ ישראל.

האדריכל שבח מדד ושרטט את פנים המבנה המיוחד של בית הכנסת, כדי להקים בניין שיהיה דומה בכל פרטיו בארץ. המשלחת הביאה עמה את התיבה, ההיכל, ספרים ועוד.

את ארון הקודש על דלתותיו המגולפות מקיפה מסגרת כחולה – ומסביב עוד מסגרת עשויה אלומיניום יצוק. בתוך ארון הקודש נמצאים ספרי תורה ותשמישי קדושה. את הספרים מוציאים מן הארון בשבתות ובימי שני וחמישי.

המדריכה מירה אליה בבית הכנסת קוצין במושב נבטים
המדריכה מירה אליה בבית הכנסת קוצי'ן במושב נבטים

בערב שמחת תורה, מביאים את האפיריון (שנמצא במוזיאון), מניחים אותו לפני ארון הקודש – ובתוכו שמים שת ספרי התורה. הסיבה לכך היא שגם כאן אירעה פריצה. לפני 12 שנים פרצו לבית הכנסת וגנבו את כל הרימונים, כתרי התורה, השרשראות וחלק מן ה"אצבע". אלו היו חפצים בני 400 שנים ויותר. מצערת ביותר העובדה שהם לא נמצאו עד היום.

עזרת הנשים – כאשר עמדו לבנות את בית הכנסת, היה למבוגרים מבני העדה רק תנאי אחד – שיהיה בו מקום מכובד לנשים. ואכן, בקומה השנייה של בית הכנסת יש עזרת נשים, אבל דאגו שהן לא תהיינה רחוקות מן החזן ומספר התורה.

ליהדות קוצ'ין יש מסורת עתיקה של בניית שתי בימות בבית הכנסת. מול הבימה המרכזית וארון הקודש, יש גרם מדרגות עץ נאה, המוביל אל בימה נוספת שנבנתה בקומה שנייה, בעזרת הנשים. החזן ובעלי תפילה נוספים עולים במדרגות, וקוראים בתורה בשבתות ובחגים גם מעל בימה עליונה זו, הקרובה לעזרת הנשים.

החזון לעתיד של מורשת יהודי קוצ'ין

בעתיד, לדברי נמי נחמיה, עומדים להקים בנבטים את "מרכז מורשת יהדות הודו בישראל", יוזמה משותפת עם עמותת מורשת הודו בראשותו של אבנר אייזיק. מרכז זה יהיה משותף לשבט המנשה, יהודי כלכותה, יהודי בני ישראל ויהודי קוצ'ין.

על פי תכנית זו יוקדש למרכז שטח של 5 דונם, והוא יכלול מוזיאון בגודל 2,500 מ"ר, עם אולם מופעים, גן טרופי ועוד.

המרכז אמור לשמש גם כ"מרכז תרבות מורשת הודו – ישראל". כבר גויס חלק מן ה כספים לצורך כך ממפעל הפיס, מהמועצה האזורית בני שמעון, וממרכז המורשת ומושב נבטים. הפרויקט הראשון יהיה בניית אודיטוריום בן 300 מקומות ישיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 לד"ר הני זובידה, מרצה למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל, יש מדור בערוץ הכנסת בשם "משכן לילה" שבה הוא מביע את דעתו על נושאים שונים ומראיין אנשים שלדעתו יכולים לתרום לדיון. את המדור על שידוריו ניתן למצוא ביו-טיוב. 
4 דק' קריאה
אלון קשי היה קצין ביטחון בקונסוליה הישראלית בניו יורק, בזמן בו אירעה התקפת הטרור. צילומים ומסמכים מאותו אירוע מטלטל נשמרו אצלו בקופסה שחזרה אתו ארצה. בנו גילה את הקופסה במהלך ניקיונות בית בתקופת הקורונה  ה-11 בספטמבר 2001 נצרב בתודעתנו
4 דק' קריאה
בגיל 40 קיבל  אייל אגוזי מבית השיטה את הבשורה המרה שהוא חולה פרקינסון. על עטיפת ספר השירים הראשון שהוציא, "שירים אל תוך הים",  הוא כתב "במקום לשאול 'למה אני', אמרתי תודה על כך שקיבלתי הזדמנות שנייה, ויצאתי למסע למצוא ולהמציא את עצמי מחדש"
4 דק' קריאה
ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון, עוסק בהתמודדותה של גיבורת הספר מול שלושת הגברים שבחייה: אביה שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, בנה הסובל משיתוק מוחין ובעלה האמריקני שחי בארץ בתלישות  "זר לא יבין" (הוצאת נופך ספרים), הוא ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון (45) המתגוררת כיום בעיירה רוקוויל שבפרברי וושינגטון די.סי, ארה"ב. הילה נולדה בקיבוץ מגידו וגדלה בקיבוץ דן, לאב פדוי שבי שנפל בשבי המצרי במהלך מלחמת יום
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן