מושב בלפוריה הוא מושב קטן יחסית ויחד עם זאת מושב מיוחד במינו * בלפוריה היה בין שני המושבים היחידים בישראל שלא צברו חובות מעולם וכשחולקו כספי מניות תנובה הוחלט שכולם יקבלו שווה בשווה * מושגים כמו ערבות ועזרה הדדית עדיין קיימים בבלפוריה, שבשנה הנוכחית חוגגת 100 שנים להיווסדו
בימים אלו חוגג מושב בלפוריה שבעמק יזרעאל מאה שנים להיווסדו. מושב בלפוריה נוסד ב-2 בנובמבר 1922 – יום השנה החמישי להצהרת בלפור, ונקרא על שם הלורד בלפור. מקימיו היו מ"קהילת ציון" האמריקאית ומרחבי הארץ.
מושב בלפוריה שונה בהרבה מובנים משאר המושבים העמק ואחד המאפיינים של המושב הוא בעלות האדמות. בלפוריה הינו מושב צנוע ובהתנהלותו מעולם לא עשה גלים גבוהים. נפגשתי עם שלושה אנשים על מנת לשמוע על החיים בבלפוריה, לכתוב על המיוחד והמייחד את המושב. ההיסטוריה של בלפוריה אף היא שונה מרוב המושבים של ההתיישבות העובדת הוותיקה.
במושב בלפוריה 47 משקים והאגודה החקלאית קטנה באופן יחסי. נפגשתי עם אראלה מונט שהיא בת המקום, דור שני במושב. מונט בת 96 היום, אישה יפה, עיניה מחייכות ומביעות רק טוב.
אראלה מספרת: "הבתים הראשונים בבלפוריה נבנו על ידי קרן היסוד, שבנתה כאן 34 בתים, כולל רפתות. הבנייה הייתה אחידה. בנו את הבתים עם גגות רעפים מתוך מחשבה למנוע הצטברות שלג. האנשים שעלו על הקרקע נכנסו מייד לבתים שנבנו עוד טרם העלייה על הקרקע."
המיליונרים
מכיוון שנכנסו מייד לבתים, עוד לפני העליה לקרקע, כינו החקלאים באזור את בלפוריה באותם ימים כ"המושב של המיליונרים", למרות שמדובר היה בבתים צנועים ביותר. אראלה לבית משפחת שטראוס הינה בת ממשיכה. במשקים אז היו לולים להטלה, רפתות, גידולי שדה וירקות לתצרוכת ביתית.
אראלה: "למדנו בכפר הילדים בעפולה והיינו הולכים ברגל לבית הספר בעפולה, דרך השדות. באותם ימים קלטנו נוער שהגיע מוינה. דוד מונט, עמו התחתנתי, הגיע כנער יהודי אוסטרי מוינה לבית הוריי, התאהבנו, נישאנו והחלטנו להמשיך ולבנות את חיינו במשק של הוריי.
"שתי אחיותיי עזבו את בלפוריה ובנו את ביתן מחוץ למושב. ילדתי שלושה ילדים: בני הבכור ישראל נולד בשנת 1948 והוא הבן הממשיך, דור שלישי במושב. שני הילדים שנולדו אחריו הם: עמוס שהינו בעל משק וחקלאי במושב חצבה, ומרים, שגרה במושב אלעל שברמת הגולן. לישראל החלטנו לקרוא ישראל, כשמה של המדינה."
אהבת את החיים בבלפוריה?
"מאד אהבתי לחיות בבלפוריה ולא הכרתי חיים אחרים. בבית הזה נולדתי וחייתי כל ימי חיי. השתתפתי בחיי התרבות בבלפוריה ואני מאד שמחה על הבחירה הזו. עבדנו מאד קשה במשק, היינו שלוש בנות ועבדנו כמו בנים." 
שווה בשווה
ישראל, שכאמור הוא הבן הממשיך, מאד מסור לאימו. מידי יום ישראל מגיע ונמצא עם אימו בשעות לפנות הערב. הוא בחר להישאר במושב בשל היותו הבן הבכור. ישראל נישא לאלמנת מלחמה, אם לשני ילדים, אותם גידל אותם כאב ולזוג נולדו עוד ארבעה ילדים. משפחה גדולה ומגובשת.
ישראל עיברת את שם משפחת הוריו ל"סיון". ישראל, גבר בתחילת שנות השבעים לחייו, מספר על הייחוד והמיוחד שבמושב בלפוריה. מסתבר כי אחד המאפיינים הבולטים הוא היותו מושב סולידי.
"במשבר מושבי הצפון," מסביר ישראל, "מושב בלפוריה ומושב רם און היו היחידים שלא היו בעלי חוב. משמעות הדבר שאותו משבר שיצר כאוס ומשבר קשה בכל המושבים בארץ פסח עלינו. לכל אורך הדרך שמרנו שבעלי משקים יהיו בעלי זכות במושב. לא נגררנו להוצאות גדולות, לא בנינו מרכז מזון, לא מכון תערובת – והמדיניות הייתה שאת התשומות לחקלאות קונים מחוץ למושב.
"למושב הייתה משאית שהביאה תערובת והיה למושב מוסך. המדיניות של בלפוריה הייתה לכל אורך הדרך מדיניות של אחדות. מעולם לא היו מלחמות עולם, כפי שקרה במושבים רבים מאוד. כך למשל, בלפוריה הייתה יוצאת דופן בהחלטות הפנימיות של מכירת תנובה וכיצד לנהוג עם הכסף. אסיפת המושב החליטה לחלק את כספי מניות תנובה שווה בשווה בין כל המשקים. הייתה זו החלטה יוצאת דופן. החלטה זו נבעה בשל ההיסטוריה החקלאית של בעלי המשקים. בעבר כל המשקים היו בעליי רפתות ולכן החליטו לא להיכנס לחשבונות ההווה ולתת שווה בשווה. זוהי התנהלות ארגונית יוצאת דופן.
"המדיניות הייתה תמיד כזו שאנו 'לא קופצים מעל הפופיק' וחיים רק על פי מה שיש. החלטה זו נבעה מצניעות, עליה הקפדנו ושמרנו בכל הזמנים. החלטה זו הביאה הרבה אנשים לעבוד ולייצר פרנסה ולא רק בחקלאות.
"אני עבדתי כל השנים בתוך המושב, הייתי אחראי על המים במושב ועבדתי בעבודות רבות נוספות. אנשים רבים פנו ליוזמות רבות נוספות. החקלאות האישית משקית כמעט ואיננה קיימת. היום נשארה רק רפת אחת במושב ויש מעט מטעים. רוב רובה של החקלאות במושב הינה חקלאות משותפת."
לבלפוריה יש שטח מאגר של 800 דונם ושטחים של גידולי שדה. הקרקעות בבלפוריה הינם פאזל של בעלויות על הקרקע: קהילת ציון, קרן היסוד ורמ"י. יש בבלפוריה מרכז משק, רכזת קהילה ורכז נוער.
כחוט השני בכל המפגשים האנושיים שלי עם אנשי בלפוריה עולה הצניעות, האהבה למקום והתחושה הביתית החמימה.
רחל, אשתו של ישראל, התאלמנה במלחמת ששת הימים. אז היתה צעירונת עם שני ילדים. היא התקבלה בזרועות פתוחות בבלפוריה. רחל עבדה הרבה מאד שנים בסיעוד, בבית אבות, לצד גידול ששת הילדים. לבני הזוג אירעה גם טרגדיה: בנה הבכור של רחל, אוהד, נהרג בשרות מילואים והשאיר אחריו אישה ושני ילדים.
דגנית, הבת השנייה, נשואה ואם לחמישה ילדים. זהר, ילדם המשותף, סיים לאחרונה לימודי סיעוד בגיל ארבעים, נגה היא דוקטור לכימיה מתגוררת בקבוץ כיסופים ושני הילדים הנוספים זיו ומאור מתגוררים במשק בבלפוריה – שלושה דורות במושב.
חגיגות המאה של המושב נערכות בצניעות ואת שנת המאה מציינים בפעילויות שונות לאורך השנה.
סולידריות בין התושבים
כדי להבין ולזהות את המיוחד במושב בלפוריה נפגשתי עם יעל שושני זרבל. יעל נולדה בבלפוריה, בת שלישית במשפחתה. ספור משפחתה של יעל, בשנות החמישים לחייה, הוא יוצא דופן.
יעל היא בת ממשיכה, דור רביעי במשק. אביה של יעל נהרג במלחמת ששת הימים. יעל הייתה תינוקת בת כמה חודשים כשאביה נהרג. ליעל שתי אחיות: יפה וענת. יעל היא בת הזקונים במשפחה וההחלטה להישאר בבלפוריה נבעה מהאהבה והקשר הרגשי של יעל עם המושב.
יעל הינה חברת הוועד המוניציפלי של המושב והינה דמות מובילה במושב. ליעל בת ושני בנים. הבת דור, חיה בתל אביב ועובדת בסטארט אפ; הבן השני עומר, בן 26, לומד בבר אילן ובן הזקונים רועי הינו תלמיד תיכון.
יעל מדברת על בלפוריה באהבה רבה. התיאורים והדיבור על בלפוריה מחדדים ומאירים מושב יוצא דופן באווירה וברוח השולטת בו. הספור אותו סיפר ישראל סיון, על ההחלטה שהיתה לגבי חלוקת הכספים כשהמושב קיבל את כספי מניות תנובה, מסתבר שכך נוהג המושב בכל אורחות חייו.
יעל: "הייתי תינוקת כשאבא נהרג, אבל במושב מעולם לא השאירו את אמא ואותנו לבד. היתה מעטפת עצומה של תשומת לב, ליווי ואכפתיות. אין לי זיכרונות מאבא ואמא, שנשארה לבד עם שלוש בנות, תמיד היתה חלק מהקהילה.
"זמן קצר אחרי שאבא נהרג, אמא עשתה רישיון נהיגה ויצאה לעבוד במרכז רפואי. היו לנו הרבה אנשים שהיו בשבילנו לכל אורך הדרך ולא מרחמים – אלא פשוט נתנו מעטפת של אכפתיות, של הדדיות וערבות הדדית מהפן האנושי. אותם עקרונות עליהם הוקמו המושבים, נשמרו בבלפוריה מההיבט האנושי, במובן הרחב והעמוק ביותר. ערכי היסוד של ערבות הדדית, שותפות והכלה התקיימו ומתקיימים תמיד. בבלפוריה תמיד שמרו על אחידות ודאגה לכלל האוכלוסייה. מאז ומעולם היה אמון מלא בהחלטות הוועד.
"הבסיס של מושב בלפוריה שונה מהבסיס של רוב המושבים מההתיישבות העובדת הוותיקה. האוכלוסייה שהגיעה לכאן לא הייתה הומוגנית. האנשים הגיעו ממדינות שונות. זו לא הייתה קבוצה הומוגנית מאורגנת.
"בבלפוריה הייתה החלטה שנשמרה לאורך השנים לגבי השקעות כספיות, הן במשקים והן במושב – תמיד שומרים על יתרת זכות. החלטה זו יצרה אחידות, חיים של צניעות ומעט ניגודי אינטרסים."
הבית בו יעל גרה בן מאה שנה, בית אותו בנו הסבא יענקלה והסבתא, אמה של יעל, לילית. אביה של יעל, יענקלה, היה מילדי טהרן. הוא הגיע לארץ לבד ולאחר שנקלט בגניגר ובהמשך בנהלל פגש את לילית, בת בלפוריה ושם בנו את ביתם. יענקלה הפך לחקלאי ישראלי באופיו, היה מעורב בפעילות ציבורית והיה לסגן ראש המועצה האזורית יזרעאל. הוא גידל שפם, הדריך עולים במושבי העולים בנגב ושם את העבר מאחור. בשלב מסוים פגש את אביו שניצל בשואה ואביו עלה לארץ.
מלחמת ששת הימים פרצה ויענקלה נהרג. החיים בבית משפחתה של יעל השתנו. לילית, האם, הייתה לאלמנה והבנות התייתמו מאביהן. לילית, בדרכה העוצמתית, שינתה כיוון והמשיכה את המורשת שהייתה תמיד בבית עם בעלה – טיפחה את הבנות ולא ויתרה.
שלושת הבנות ניגנו הרבה שנים על פסנתר. יפה וענת שהיו ספורטאיות מצטיינות המשיכו להצטיין בדרכם. המעטפת התומכת שקיבלו מאנשי המושב הייתה למקור של כוח וגאווה.
הבחירות לוועד מושב לפורה אף הן שונות ומאפיינות את הרוח המתקיימת במושב. אין קליקות, אין אינטרסים המניעים אנשים להיבחר.
יעל: "לפני בחירות לוועד המושב, מחלקים רשימות של כל חברי האגודה לבתי החברים. כל אדם בעל זכות הצבעה מסמן שמות של שניים עשר חברים. מפרסמים את שמות הנבחרים ואז מפרסמים מי הם המוצעים לבחירה ומפרסמים. בשלב זה מסמנים תשעה אנשים אותם הם בוחרים מתוך הרשימה. אלו שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר הם הנבחרים. הבחירה בי הייתה כי כך הציבור רצה. מתקיימת במושב חוכמת ההמון במובן החיובי ביותר. 
"בשנת החמישים של המושב (1973) החליטו לבנות אנדרטה לזכר הנופלים של המושב. את האנדרטה הקים הפסל מוטקה כפרי. את האנדרטה הציבו מחוץ למושב. האנדרטה מסמלת את התחלתה של בלפוריה ואת הנצחת הנופלים בבלפוריה.
"כל שנה בערב יום הזיכרון, אנו עורכים את הטכס בשעות הערב, כשפנסים סיניים מאירים את המקום. מאז שהאנדרטה הוקמה הפך אתר זה הפך למקום מפגש. אנשים רבים, לאו דווקא מהמושב, מגיעים למקום ועושים פיקניקים במקום. הנהגנו שלאורך השנה מתקיימת תורנות שמירה על הניקיון והטיפוח של אתר ההנצחה. כל שבוע משפחה אחרת תורנית ומגיעה לאתר, מנקה ומטפחת את אתר ההנצחה.
"במושב יש בית כנסת. ראשוני המושב היו הולכים לבית הכנסת. לא הייתה בעיה במניין הגברים בבית הכנסת. שנים אחר כך, כשאותם ראשונים נפטרו, הייתה בעיה עם המניין בשבתות ובחגים. על מנת להמשיך ולקיים את בית הכנסת, הוחלט שתהיה תורנות של אנשים המעוניינים בכך – חבר'ה שבאו לבית הכנסת להשלים מנין, על מנת שמסורת זאת תישמר. לאחרונה, המושב החליט לשפץ ולחדש את בית הכנסת ועקב התרחבות המושב אין כבר בעיה באיוש המקום."
אותה אווירה מיוחדת ההופכת קהילת אנשים לקהילה מיטיבה עם אנשיה, עוברת כחוט השני בכל הסיפורים המסופרים על המושב. אני שואלת לגביי סוגיית הבן הממשיך. הן יעל והן ישראל עונים לי ש: "האוירה טובה, אווירה שבה כל משק פותר את הבעיה הזו במשפחה בדרכה – ואין מלחמות עולם בתוך המשפחות."
יעל: "הערבות ההדדית, האכפתיות במושב, מתקיימת גם בין אנשי הדור הצעיר במושב. אישה שיולדת מקבלת עזרה ותמיכה בימים הראשונים לאחר הלידה. זוהי שנת המאה של המושב. במשך כל השנה ציינו שנה זו באירועים שונים ובהמשך יחגגו בגדול."
גילוי לב, לפניי מספר שנים פגשתי, הכרתי והתחברתי עם עמנואל הררי. הכרתי את הררי כשהיה בשנות התשעים לחייו. עמנואל קנה משק בבלפוריה והיה לחקלאי גדול. עמנואל היה אדם עם לב ענק, עיניים טובות וחיוך נפלא. הוא היה אדם צנוע, עם ספור חיים יוצא דופן על עלייתו כנער לארץ מרוסיה. 
עמנואל פיתח משק גדול וגידל עם אשתו את ארבע בנותיו בבלפוריה. גם קליטתו במושב היתה יוצאת דופן. ברוב המושבים, מי שלא היה בין הראשונים והמייסדים "נחשב פחות ". עמנואל היה חבר ועד הרבה שנים וחקלאי גדול ומעולם לא נחשב פחות ממישהו אחר. בדרכו קיים עמנואל את האכפתיות, המעטפת החמה ואת ההדדיות ביחסים החמים עימי. הוא היה כבר בשנותיו האחרונות, אני הייתי בתקופה לא קלה בחיי והוא בדרכו היה פוגש אותי, מתעניין ומשרה אנושיות יוצאת דופן.
כשפגשתי עכשיו את יעל, ישראל ואראלה – יכולתי לראות את החוט המקשר, החוט המיוחד והמייחד את אנשי המושב. עמנואל נפטר לפני כשנה בשנת ה-103 שלו! בלפוריה חוגגת מאה שנים להיווסדה, כשהרוח המובילה ומתקיימת בבלפוריה היא עדיין רוח של צניעות, אחווה, אכפתיות, מעטפת חמה ובבלפוריה יודעים – גם השנים שיבואו יהיו שנים טובות ומיטיבות לכל אנשי המושב.
