מושב היין

במושב ניר-ישראל נמצאו עדויות ארכיאולוגיות על אנשים שחיו במקום לפני 1,500 שנה ועסקו בתעשיית היין * עדינה בר-אל ביקרה בחפירות, שמעה על תהליך ייצור היין וגם על כנסייה ביזנטית עתיקה שהיתה אולי באזור זה.

מתי התיישבו במושב ניר-ישראל? לפי ההיסטוריה הרשמית – בשנת 1949. אבל השנה הופתעו כל התושבים למידע חדש – כבר לפני מאות שנים ישבו פה אנשים, בנו בתים, חיו פה, ייצרו ושתו יין.   

חפירת הצלה ארכיאולוגית, למניעת הרס עתיקות 

בניר-ישראל נמצאו עדויות ארכיאולוגיות להתיישבות אנשים ולפעילתם על שתי גבעות כורכר. מה שנמצא בניר ישראל מיוחס לתקופה הביזנטית, כלומר לפני 1,500 שנה (ראו מסגרת). הממצא המרכזי היה שתי גתות יין. מסתבר שאזור אשקלון היה מרכז יין, שנשלח לכל אזור אגן הים התיכון. וכך בנוסף לגתות שמצאו באזור "עיר היין" באשקלון, ייצרו יין גם בתחום ניר ישראל של היום. 

לאחר חפירות של חודשיים, הוזמנו תושבי ניר-ישראל והסביבה לראות את אתר החפירות לפני שיכוסה. שם יכלו לראות את התקדמות החפירות, לקבל הסבר על מה שהיה כאן, ולראות כמה מן הממצאים במו עיניהם. הגענו למקום – ילדים, הורים, סבים וסבתות – לחזות בפלא הזה, של עדויות על התושבים הקדומים.  

את פנינו מקבל אבי לוי,  מנהל נפת אשקלון באגף העתיקות, ומציג על גבי שני שולחנות שלל שברי כלי חרס שנמצאו כאן, ביניהם ידיות, תחתיות, פיות ושברי גוף פכים, קערות, סירי בישול וקנקנים, בהם כאלה שיוצרו ככל הנראה באתר עצמו, כעדות משמשים סיגים רבים (פסולת כבשני חרס) שנמצאו בכל שטח האתר.   

"לפני כל פעילות בשטח, כגון הנחת צינורות או בניית בתים," מציין אבי, "יש צורך לפנות לרשות העתיקות כדי לבדוק אם יש עתיקות במעבה האדמה. הקרקע נבדקת באמצעות טרקטור החושף את פני השטח וחופר תעלות בדיקה, בפיקוח ארכיאולוגי צמוד. אם מתגלות נקודות החשודות כשרידים עתיקים מסמנים אותם על מפה. 

"החפירה הארכיאולוגית שמתבצעת לאחר מכן מחולקת לריבועים בגודל חמישה על חמישה מטרים כל אחד. בין כל ריבוע לריבוע משאירים בנקטים (מעברים), כדי שהפועלים יוכלו לעבור עליהם תוך כדי עבודת החפירות, שמתבצעות כמובן בידיים באמצעות כלים שונים.  

"במבט כללי על כל ה'ריבועים'," מוסיף אבי, "ניתן להבחין בצבעי אדמה שונים, שמעידים על שכבות גיאולוגיות וארכיאולוגיות שונות בשטח. 

"בעת החפירות מתעדים הכול בתמונות ובמכשירי מדידה, לצורך כך מפעילים לעתים רחפנים לצילום וגם יוצרים מודלים בתלת-מימד. הטכנולוגיה משתכללת, כמובן. ניתן, לדוגמא, למדוד נפחים של בור ולדעת כמה מים הוא הכיל."

איך מתארכים תקופה ארכיאולוגית?  

"יש כמה דרכים. ראשית לפי החרסים. בדרך כלל ידוע באילו תקופות נוצרו כלי קרמיקה שונים. זהו תיארוך יחסי. תיארוך יותר מדויק הוא באמצעות פחמן 14C. זהו תיארוך רדיומטרי, שיטה להערכת גילים של פריטים אורגניים. מובן שמטבעות הם אמצעי מצוין לזיהוי מדויק של שנים, באשר בדרך כלל יש עליהם מידע כתוב או ויזואלי, כגון ראש של מלך או קיסר, ששלטו בתקופה מסוימת."

‏מרכז לייצור יין – סיור בחפירות 

זכינו למדריך מהימן בסיורנו – טל קיסר, בן מושב כפר ורבורג, הוא אחד משני הארכיאולוגים המנהלים את החפירות באתר, לצד יואב ארבל.  

מספר טל: "הסיפור מתחיל בזה שחברת 'מקורות' מתכננת להעביר צינור מים ממושב הודיה לאשקלון. ואז התחילו הבדיקות שלנו. איתרנו שני אזורים, מעל שתי גבעות, בהן מצאנו סימנים ליישוב קדום. מצאנו בור מים גדול. מצאנו שם מבנים עם משטחים מרוצפים וקירות. יש לשער שהמבנים שימשו לאחסון, עבודות שונות ואולי גם מגורים ארעיים או קבועים. באתר נמצאו עדויות מובהקות לפעילות תעשייתית," ממשיך טל לספר. "ואלו גתות היין. ברור שצריך לחפור עוד כדי לקבל תמונה שלמה יותר של מה שהתרחש פה."  

טל מפנה את תשומת לבנו לצינור שנמצא באחת החפירות: "בדרך כלל צינור נמצא מתחת לרחוב, כך שהיה כאן מעליו כנראה רחוב. יש כאן שני צינורות מקבילים, אנחנו עומדים כנראה משני צידי הרחוב עם שורה של בתים שהיו כאן וכמובן בורות מים. התושבים של אז  לא בזבזו אף טיפת מים. מי הגשמים ירדו מן הגגות, הגיעו לצינורות ובסופו של דבר לבור אגירה לשם שימוש בהם." 

באתר זה בולטת הפעילות התעשייתית – ייצור היין. באירופה, שחלקים גדולים ממזרחה ודרומה היו בשליטת האימפריה הביזנטית הנוצרית, היתה דרישה גדולה מאוד ליין איכותי מארץ ישראל, ואולי תרם לדרישה זו גם מוצאו של היין – מארץ הקודש. אזור אשקלון היה אחד המרכזים הגדולים ביותר של יין. אשקלון עצמה היתה "עיר היין" ונמצאו בה גתות רבות. 

בסיור הגענו לגת גדולה, בשטח של כעשרה מטרים. "הגת היפה הזו נקראת 'גת מורכבת', לעומת 'גת פשוטה'," מסביר טל הארכיאולוג, ובהמשך מפרט את שלבי הכנת היין במבנה המורכב הזה: "בתחילה הועברו ענבים אל תאי אחסון שנמצאים פה. בתאים אלו השאירו את הענבים למשך שלושה-ארבעה ימים לצורך תסיסה. זה תהליך ראשון של תסיסה, עדיין בתוך הענבים.  

"בשלב שני לאחר התסיסה הועברו הענבים אל משטח הגת לצורך דריכה. מובן שדרכו עליהם ברגליים יחפות והסיבה היא," מסביר טל, "כי כך לא נשברים הזרעים שבתוך הענבים. אם הזרעים נשברים – היין נעשה מר ופחות טוב."  

אחרי הדריכה היה התירוש נשפך פה אל תאי התסיסה: "כאן בדקו את הטמפרטורה וכאשר היין הגיע לארבעים וחמש מעלות, שוחררו הפקקים מיד כדי שלא יתקלקל," אומר טל "ואז היין זרם לבריכה המרכזית. מעניין לציין שבבריכה זו נמצאה טביעה שאולי נוצרה בכף רגל של ילד," הוא מוסיף.  

בריכה זו היא בריכת שיקוע. מסתבר שהיין, אשר כאמור  עבר כבר שני תהליכי תסיסה – עם הענבים ובתאי התסיסה – עובר בבריכת השיקוע תהליך שלישי של תסיסה. גם פה, לאחר שהוא הגיע לארבעים וחמש מעלות, נפתחים הפקקים והיין זורם אל שתי בריכות איגום, שנמצאות משני הצדדים. בריכת איגום היא בעצם המיכל הגדול בו נשמר היין. לכאן באים עם קנקנים, באמצעות "קנקני אשקלון" (שאותרו בעיר זו וחלקם כאמור יוצר באתר בניר ישראל, מוכרים כ-"קנקני עזה"), היו דולים את היין.  

ממערב לבורות נחשף משטח עשוי פסיפס מאבנים לבנות גדולות יחסית. הוא נועד אולי להעמיד עליו את הקנקנים מלאי היין בתום האיסוף, אם כי יתכנו גם אפשרויות אחרות. מטרת הפסיפס לא היתה אמנותית, אלא כדי שהמשטח יהיה אטום. יש כאן גם שיפוע קטן, וגם הוא כדי למנוע בזבוז – אם נשבר קנקן, היה היין שלו זורם חזרה היישר לבריכה. וזהו. בשלב אחרון היו עוטפים את הקנקנים בעורות ומעמיסים אותם על חמורים שהביאו אותם לאשקלון.  

בין הארכיאולוגים היו ויכוחים בעניין תהליך ייצור היין. טל גורס בהסבר שנתן לנו. לדבריו נערך ניסוי  בגת שנמצאה באחד האתרים, (לא בניר-ישראל), בשיתוף חברת "כרמל מזרחי", בו עבדו לפי שלבים אלו של שלוש התסיסות.  לדבריו, הטועם הראשי של 'כרמל מזרחי' בדק את התוצר ואישר שזהו יין איכותי."  

בסוף הסיור המרתק הסתבר שיש באתר גת תעשייתית נוספת. נחשפו ממנה שני בורות תסיסה, חלקים מבור איגום ובור שיקוע, וכנראה גם קטע צר ממשטח הדריכה, אך כל שאר חלקיה מחוץ לשטח החפירה הנוכחית וימתינו למחקר עתידי.

תעלומת הכנסיה והפסיפס 

אבל לא רק על גבעות הכורכר הסמוכות לכביש נמצאו עדויות לחיים קדומים. יתכן שבאזור היתה כבר אז פעילות חברתית קהילתית. על פי עדות של חייל בריטי ממלחמת העולם הראשונה, הוא ראה חורבה באזור, שלדבריו נקראה חורבת מוּקיס, והיא כנראה שריד של כנסיה ביזנטית, שהיתה אולי חלק ממנזר.  

מי שגילתה את עדותו של החייל הבריטי באינטרנט היא ניקי (ניקול) רוזנברג, חברת מושב ניר-ישראל. כבר לפני מספר שנים היא הפנתה לגורמים שונים את המקור, בו מסופר על מכתב שנשלח בשנת 1918 ללונדון בעניין זה.  

להלן הקישור למאמר: 

https://nir-israel.org/wp-content/uploads/2020/08/BYZANTINE_PERIOD.pdf

כותרת המאמר: 

An Unknown Church with Inscriptions from the Byzantine Period at Khirbet Makkûs Near Julis 

ובתרגום לעברית: "כנסייה לא ידועה עם כתובות מהתקופה הביזנטית בחרבת מקוס ליד ג'וליס". כתבו את המאמר: S. Gibson – F. Vitto – L. Di Segni 

בעמוד הראשון מצוירת מפה, ובה המיקום המדויק של חירבת מָקוּס בתוך ניר-ישראל של היום. 

להלן תרגום חופשי של קטע מתוך המאמר: 

"בשנת 1918 התגלתה רצפת פסיפס על ידי חייל בריטי בסביבת ג'וליס, כשישה קילומטרים מאשקלון. הגילוי דווח לנציג 'הקרן לחקר פלסטינה' אשר בפלסטינה, והוא העביר זאת במכתב ללונדון. אולם לא נעשה מעקב אחרי עניין זה עקב המלחמה. הפסיפס נשכח עד אשר לאחרונה נערך קיטלוג בארכיון של הקרן, ונמצאה תכתובת המכילה את הדו"ח וכמה רישומים שהמחישו את הממצאים.  

הרצפה הייתה שייכת לכנסייה ביזנטית, שרק חלקה המזרחי נראה בזמן הגילוי. ברצפת הפסיפס נותרו חלקים משלוש כתובות יווניות, שתיים מהן בתוך מדליונים בחזית האפסיס. הכנסייה, הנמצאת כיום בשטח החקלאי של קיבוץ [כך במקור. הכוונה למושב. ע.ב.] ניר ישראל, לא אותרה מעולם לפני או מאז, למרות מספר חיפושים שנערכו באזור, ומקומה המדויק אינו ידוע."  

טל קיסר בדק את הנושא, והוא אומר: "חירבת מוקיס היתה כנראה חורבה של כנסייה ביזנטית, שהיתה אולי חלק ממנזר. ערכתי הצלבה בין הנתונים שהחייל ציין לבין מפה עתיקה משנת 1880, ואכן מופיע בה שם החורבה הזו. בדקתי גם מפה טופוגרפית של 'עמוד ענן', ולפי החישובים שלי – הכנסייה הזו היתה בתוך היישוב, היכן שנמצא עתה… מועדון הנוער של ניר-ישראל."   

אמיר יצחקי, בן ניר-ישראל, זוכר מילדות שבאותו מקום היתה מערה, אבל הפתח שלה נסתם באבנים, כדי שילדים לא ייכנסו אליה."  

מי יודע? אולי שם מסתתרת רצפת הפסיפס שראה החייל הבריטי?

התקופה הביזנטית

התקופה הביזנטית מתוארכת בין 324 לשנת 638 לספירה (בין המאה ה-4 למאה ה-7), אך תאריך תחילת השלטון הביזנטי בארץ ישראל עדיין לא ידוע בבירור ובמדויק (יש אומרים ב-337).  

השלטון הביזנטי ביקש לקבוע את מעמדה העליון של הנצרות כדת הראויה ורדף אחר מאמינים פגנים, נוצרים שסטו מהדרך של הכנסייה וכרגיל – גם יהודים (למעשה, מאז עליית הקיסר הרומאי קונסטנטינוס לשלטון אך בפועל מספר שנים אחר כך). המדיניות כלפי היהודים השתנתה מתקופה לתקופה. קיסרים שונים נהגו להצר את צעדי היהודים ואחרים נהגו במדיניות ליברלית וסובלנית יותר. 

הפעילות נגד היהודים הגיעה לשיא בימיו של הקיסר תאודוסיוס השני(450-408) , אז נאסר על יהודים לשאת בתפקידים ציבוריים ולהקים בתי כנסת. במאה ה-5 (429 לספירה), עם מותו ללא יורש של רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון, בוטל מוסד הנשיאות בארץ ישראל. בתקופה זו נחתם התלמוד הירושלמי. 

בשלהי המאה ה-5 פרצו ריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, שהסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה. מצב היהודים הידרדר לאחר עליית הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, הגדיר את היהודים כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבע"פ, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון.  

על היהודים נאסר לגור בירושלים והם התרכזו ברובם ביישובים כפריים בגליל המזרחי. היישוב היהודי ביהודה, שכמעט נעלם לאחר מרד בר כוכבא, שב והתחדש במהלך המאות השלישית והרביעית ויהודים ישבו בערים בדרום הר חברון ובאזור בית גוברין ובאזור. בסוף המאה ה-5 מנו היהודים בין 150 ל-200 אלף נפש בארץ ישראל, והם היוו כ-10% מכלל האוכלוסייה. אומדן אחר קובע שיעור של כשמינית מכלל התושבים במאה ה-7. 

מתוך ויקיפדיה