מושב כרם בן זמרה וסיפור עיבוד הקרקע

דם, יזע ודמעות כך מגדירים חברי מושב כרם בן זמרה את סיפור הקמתו ואת סיפור עיבוד הקרקע של המושב. לפני כחודש נבחרה עירית מילס לתפקיד יו"ר האגודה החקלאית של המושב, במקביל לתפקידה כיו"ר הוועד המקומי. במושב המורכב מתושבים חילוניים ודתיים קיבלו את המינוי בברכה וללא הרמת גבות. התל אביבית שהגיעה לכרם בן זמרה לפני 38 שנה, הפכה כבר מזמן לחקלאית ומושבניקית למהדרין

איזה ילד או ילדה מוותרים על חופשה בניו יורק או בארצות הברית לטובת איסוף ביצים במושב? אבל לפני כמעט 40 שנה הייתה זו עירית מילס, אז בחורה בת 20, ילידת צפון תל אביב, שהעדיפה לבלות את חופשיה במושב על פני חופשה עם המשפחה בארה"ב. "בכל רגע פנוי רציתי להיות במושב וכשכולם יצאו לחופש – אני נסעתי צפונה לכרם בן זמרה," היא נזכרת. כאמור חלפו מאז כמעט ארבעה עשורים ובחודש שעבר נבחרה עירית מילס לתפקיד יושבת ראש האגודה החקלאית של המושב, במקביל לתפקידה כיושבת ראש הוועד המקומי.

מילס נשואה לגליל מילס (63), חקלאי בכל רמ"ח אבריו – ובני הזוג הורים לשלושה: נטע לי (38), אמילי (34) ושלמה (32). "להיות חקלאי זה משהו בנשמה, אתה צריך לאהוב את זה," אומר לי גליל בדיבור קצר כהרגלו. גליל, שנולד בכרם בן זמרה – הוא היום אחרון הבוקרים במושב. מלבד בקר במרעה מגדלים בני הזוג מילס כרמים, מטעי נשירים, דובדבנים ולול של מטילות.

ריבת עלי וורדים

עירית מקבלת את פניי בגינת הבית, ש"מפוצצת" בשתילי וורדים ממינים שונים. ים של צבעים וניחוחות. אחת המפורסמות באזור זו ריבת הוורדים של עירית, אותה היא מכינה מזן ורד שנקרא "המלכה אליזבת", פרחים אדומים וגדולים שעליהם טעימים במיוחד. מאוחר יותר עירית מגישה לי טעימה קטנה מהריבה המיוחדת – טעם גן עדן. מלבד ריבת עלי וורדים, עירית מכינה שלל של קונפיטורות מהפירות הנשירים שהיא וגליל מגדלים וכמובן מהדובדבנים.

"מעל 60% מתושבי כרם בן זמרה הם עדיין חקלאים פעילים והמושב שלנו צרכן מים מאוד גדול – הוא צורך מעל 1.8 מיליון קוב, הרוב זה לגידול הנשירים אבל גם כרמים, אם כי כרמים לא צורכים הרבה מים," אומרת לי עירית בפשטות. "אחד מהדברים שזה win-win במושב שלנו – זה שהישוב הוא קבלן מים ומצד שני מחיר המים לחקלאי הוא נמוך. אם הייתי מביאה קבלן אחר המחיר היה גבוה. אנחנו חלק מאגודת 'מים בגליל' שמספקת מים לקיבוצים ולמושבים באזור, כך שאם יש יישוב שלא צריך כל כך הרבה מים ולעומת זאת כרם בן זמרה צורך המון מים, מעבירים ומתחלקים וזה מסייע לחקלאים להמשיך ולהתקיים, כך שנושא המים הוא אחד הנושאים החשובים לנו במיוחד."

אני מסייר עם עירית במושב ובין היתר אנחנו מגיעים לגן ונקודת תצפית, שגליל וכמה חבר'ה שיפצו וניקו לפני כמה שנים, מוקף בגן. "את זה אני שונאת," אומרת לי עירית וממהרת לאסוף בקבוק מים זרוק ושקית במבה שמישהו עזב מאחור, חצי מטר מהפח. "זה יותר חשוב לי מאשר האם השיח הזה גזום למישעי," היא מוסיפה.

מהתצפית ניתן לראות את שאר המטעים של חברי המושב, הכרמים, המטעים, חוות לולים משותפת של 21 חברי מושב כרם בן זמרה, את עדר הבקר של גליל ואת אזור התעשיה דלתון. במושב כרם בן זמרה יש שפע של יקבים: יקב מילס (האחיין של עירית ווגליל), יקב בן זמרה, יקב מיטב, יקב רימון ויקב אדיר. אגב, גם יקב דלתון הסמוך הוקם בימיו הראשונים עם חבר מושב כרם בן זמרה. המושב מונה 123 משפחות ובשנת 2000 עבר הרחבה של 40 יחידות. כרם בן זמרה, מושב הררי שמוקף מטעים וכרמים (יין ומאכל) וגובל בשמורת הר אדמון, למטה בתחתית הרכס מפכפך לו מעיין עין עלווה, שבעבר היווה מקור המים היחיד של המושב.

משם אנחנו ממשיכים על תצפית לכיוון לבנון, כשלמטה משתרע כרם שנבנה ממש על הר: "הכי חשוב לי להדגיש בכתבה שהכל פה בכרם בן זמרה נעשה בדם, יזע ודמעות. האנשים שייסדו את המושב ואלה שבאו אחריהם הם אנשים שלא היה להם מה לאכול – ואת כל הכסף שלהם הם השקיעו באדמה. זה לא בתיאוריה – זו היא האמת! אתה יודע, חקלאי מגדל פירות ורק אחרי ארבע שנים הוא מתחיל איכשהו לראות מה קורה – ואז הוא צריך להתפלל שירד גשם, להתפלל שלא ירד ברד, להתפלל שלא יהיה חמסין, להתפלל ליבול נדיב – הם היו זקוקים להרבה תפילות אבל בכל זאת הם עשו, הלכו ונטעו בלי פחד.

"זו ההערכה העמוקה שלי למושב. החיבור הזה לקרקע, לאדמה ולאנשים שגרים פה שהם אנשים נורא מיוחדים. אני אומרת לאנשים בואו לפה בכיף, יש כאן אנשים יוצאי דופן – המושב באמת יפיפה ובאמת – יש פה נוף מקסים – אבל אנחנו לא איזה מושב מלוקק במרכז שהפך לישוב של וילות – הכל כאן נבנה בעבודה קשה של אנשים שבאמת אוהבים אדמה."

מושב כרם בן זמרה הוא מושב יוצא דופן גם מבחינת הרכב האוכלוסיה – כמחצית מחברי המושב דתיים והמחצית השניה חילוניים וכולם חיים ביחד בכיף, בלי להפריע האחד לשני. כשעירית נבחרה ליו"ר האגודה החקלאית – איש לא התנגד, בעיקר בשל המקצועיות המדהימה והידע שיש לה על כל ענף וענף – על כמות המים, עלויות שכר, עלויות תשומות, מחירים, תקנות משרד החקלאות ועוד.

אחד הדברים הראשונים שעשתה עירית לאחר בחירתה כיו"ר הוועד, היה לסייע בשיפוץ בית הכנסת של המושב: "היה לי חשוב לאתר מקור תקציבי לשיפוץ בית הכנסת, כי מעבר לחשיבות הדתית זה מקום קהילתי שהכי משרת את תושבי הישוב. איתרנו תקציב ראשוני, אמנם צריך עוד, אבל צריך להתחיל עם משהו… אגב, יש לנו רב של הישוב, בן אדם מקסים, שלעולם לא יכפה על מישהו משהו. בכלל, בכרם בן זמרה אנחנו מכבדים ודואגים שאף אחד לא יסיע בשבת עם כלים חקלאיים, אנחנו לא קוטפים פרי בשבת, גם לא נכסח דשא השבת – מכבדים את השכנים שלנו כמו שהם מכבדים אותנו. אם יצא לי במיקרה לעבור ליד מישהו דתי שהולך בדרך לבית כנסת, אני אגיד לו שלום כמו שהוא יגיד לי שלום. אין בעיה לנסוע כאן עם הרכב הפרטי בשבת אבל כולם מתחשבים בכולם ויש אזורים שמשתדלים לא לעבור בשבת עם הרכב. אין פה חיכוכים על רקע דת."

אף אחד לא התנגד למינוי שלך כיו"ר האגודה החקלאית?

"בעלי היה לפני יו"ר האגודה החקלאית," אומרת עירית, "ואז הוא בא אלי ואמר לי: 'תקשיבי עירית, אני לא בנוי לפוליטיקה' כי באיזשהו מקום אתה ודאי יודע שיו"ר האגודה זה גם קשור קצת לפוליטיקה. באתי אז מהוועד המקומי וכאן אני חייבת לציין את כל השותפים שאיתי בוועד ועושים עבודה נהדרת ובאמת עשינו, מינפנו ודחפנו. אחר כך הגיעו הבחירות לאגודה החקלאית ואמרתי לעצמי, 'הרי אני מבינה בחקלאות' וגם אם אתה לא מבין באיזשהו נושא – אם אתה רוצה – אתה לומד.

"היה לי 38 שנה ללמוד אבל אני רוצה להגיד לך שהרבה פעמים מצאתי את עצמי מחפשת עוד נשים באסיפות הכלליות – וזה משהו שתמיד מציק לי. יש אסיפות שבכלל אין נשים או כמעט שאין, בעיקר אם מדובר באסיפה על אישור או החלטה מאוד זניחה שקשורה לתקציב. באסיפות יותר עקרוניות מביאים את הנשים כדי שיהיו קולות. חבל לי שנשים פחות מתעניינות, חלקן רואות בחקלאות משהו גברי. אני תמיד התעניינתי בחקלאות שלנו, תמיד ידעתי מה קורה במשק החקלאי שלנו, הכרתי מקרוב את הבעיות, ידעתי מי הגופים שקשורים לכל גידול וגידול, הם גם מכירים אותי טוב מאוד, אנחנו ביחד כמעט 40 שנה, כי בעלי ואני תמיד הלכנו ביחד לכל המשרדים."

את מכירה וודאי גם את התקופות הקשות, הצדדים הקשים, חקלאות זה לא דבר קל…

"בוודאי שהיו גם תקופות קשות, להיות חקלאי זה מאוד קשה. באמת, אם אתה לא אוהב את האדמה שאתה נמצא עליה אז אתה סוגר את העסק. גם היום לא קל – תראה את ענף הבקר במרעה ומה מצבו – כך שזה עדיין קשה. יש המון גניבות, יש תסכולים בכל נושא הקרקע. היה לנו את כל העניין של החרם מצד הרשות הפלשתינאית, יש כאן מלחמות יומיומיות על אדמה, כמו בימי התנ"ך. גם כשאתה כבר מצפה לנסוע לאירוע חברתי ואתה כבר ברכב, בדרך – פתאום אתה מקבל איזה טלפון, 'קרעו לך את הגדרות, תחזור מהר' או 'יש לך עגלה מחוץ לגדר'… אז גם עכשיו זו תקופה מאוד לא קלה, הפרנסה מהבקר היום מאוד בעייתית – אנחנו מגדלים מול יבוא גדול של עגלים מאוסטרליה, מפולין ועוד. מה עשתה הממשלה? במקום לתת לך לחיות לקחה שני גורמים שמייבאים בכמויות אדירות, בעצם יצרו כאן שני מונופולים."

להיאחז בציפורניים

תוך שאנחנו מסיירים במושב אנחנו נפגשים על הכביש עם גדי נחמיאס, אחד מהחקלאים המצטיינים בכרם בן זמרה, חבר וועד ואגודה ומי שעירית מגדירה כ"יד ימיני והשותף שלי 24/7 בוועד ובאגודה – את הכל אנחנו עושים ביחד, עם כל חברי הוועד".

גדי: "אנחנו ובעיקר ההורים שלנו עיבדו כאן אדמות, הבעל של עירית שמר פה על אדמות שהמדינה אמרה עליהן שהן בזויות, שבגלל הסלעים אין מה לעשות איתן. היו כאן מאבקי שליטה על אדמות של תושבים שכנים מסביב וגליל שמר על האדמות האלו ממש בחירוף נפש. היו תקופות שהוא היה מרוויח אפס כסף בפרות, סופג איומים וגניבות אבל גליל לא נטש את המירעה ואמר: 'איך אני יעזוב את כל האדמות?'. אין לנו דבר ולא חצי דבר נגד השכנים, אבל אנחנו חייבים להחליט איפה אנחנו רוצים לגדול ולא שיציבו לנו עובדות בשטח.

"אתה רואה את הכרם פה על ההר, זו אדמה שחרשו אותה בציפורניים, בתוך הסלעים, כאשר בין טרסה לטרסה זה שבע מטר נפילת גובה. מי שרואה את זה שואל בשביל מה? אין דבר כזה בכל הארץ, כולם אומרים לנו זה כמו בטוסקנה. זה נקרא להיאחז בקרקע, כרם מדורג על גב ההר וכיוון שהקרקע רווית חרסית וסלעים ואי אפשר לגדל עליה שום דבר, הביאו אדמה וקומפוס ואז נטעו. כל האדמה שאתה רואה פה, כדי להגיע לאפקטיביות, הבן אדם חפר עם מחפרון, פרץ דרך, הביא קרקע והשקה. אז אם אנחנו מדברים על השקעה – מדובר בהשקעה עצומה של כסף ובעיקר שעות עבודה כך שברור שזה לא נעשה לרווח, מי משקיע בכרם שההשקעה בו תוחזר רק בעוד 20 – 30 שנה."

גדי מתרצה לצילום משותף עם עירית וכשאני שואל אותו – איך המושב קיבל את בחירתה של עירית לתפקיד יו"ר האגודה – הוא אומר: "תראה, דבר ראשון, אחת העובדות ואחת מהאמיתות שאנחנו הגברים מנסים להסתיר זה שנשים יודעות לנהל יותר טוב מגברים. שנית, אנחנו מושבניקים ואנחנו מאוד מאוד שמרנים ולהכניס אישה לאגודה שתנהל אותנו – זה אומר שהיא באמת צריכה להיות תותחית! בגלל זה לא היו שום הרמות גבה במושב כשהיא נבחרה ואסביר למה. אני אראה לך נקודה מסוימת פה במושב ואומר לך אלף פרטים שאיש ועד ואגודה צריך לדעת – למשל: מה הן הזכויות שלך בתוך המשבצת ומה מחוץ למשבצת? מה הוא גידול רווחי ומה לא? מה תקופת הגידול של כל גידול וכמות המים שהוא צורך? – את הכל עירית יודעת לפרטי פרטים."

עירית: "המייסדים של כרם בן זמרה הם באו לכלום, לא אמרו להם לאן אתם באים. כשעירונים באים למושב ומבקרים במשק של חקלאי או במטע הם אומרים: 'וואאוו, כמה אדמה יש לו, איזה מטע ענק', הם לא מבינים שכל סנטימטר אדמה כאן נקנה בעבודה קשה ועם בעיות ביטחוניות קשות, תקופות שנראות כמו חומה ומגדל. במלחמת לבנון הייתי עם תינוקת בת חצי שנה, בומים מסביב, נחתה פה קטיושה ליד, במירון הרגה קטיושה חמישה אנשים, אבל יש משהו במושב הזה שמאחד את האנשים פה ביחד."

אנחנו מביטים לרגע בשתיקה לעבר גבול לבנון שעל ההר, המטעים מכוסי הרשתות של ברעם, שותים את כל הירוק והנוף כאן משגע – אין מילים אחרות מלתאר את הנוף בכרם בן זמרה, וזו גם הסיבה לריבוי הצימרים במושב, למרות שרוב החברים חקלאים. את תקופת הקורונה ניצלו לסדר ולשדרג את הצימרים הריקים. את העובדים נאלצו לפטר או להוציא לחל"ת עד יעבור הזעם ורק עכשיו הם מחזירים אותם לעבודה.

"הכל נבנה כאן בידיים. אנחנו לא רישפון – ושווי הקרקע שלנו לא רשפון. גם לא נעשות פה עסקאות מכר. אם למושבניק יש כאן מגרש למכירה – אז הבן שלו יגור פה, הוא לא הולך למכור את זה במיליונים לעשירים ואם יש כבר עסקה במושב, היא תהיה פנימית בתוך היישוב," אומרת עירית.

הולכת לאסוף ביצים

כאמור עירית היא עירונית שנולדה בתל אביב. "צפון תל אביב, הכי תל אביב שאפשר. למדתי בדובנוב, בעירוני א', הייתי בשבט דיזנגוף בצופים ובעצם בכל פעם שבאים לכאן אנשים, הם שואלים אותי: 'איך תל אביבית כמוך התגלגלה למושב?'. 'איך הסתגלת? איך לא רצית לחזור לתל אביב?' – וגם היום אני אומרת: 'לא משנה מה יתנו לי – אני לא עוזבת את המושב'. את גליל פגשתי בעקבות אירוע טרגי, בעקבות הרצח שהיה במעלות, חבר של גליל נפצע בפעולה במעלות. אותו זמן הייתה אימי מתנדבת בבתי חולים, ביחד עם גב' עליזה בגין ז"ל ועם שמחה הולצברג ז"ל, שכונה 'אבי הפצועים'.

"שנה אחרי, הבחור שנפצע קשה היה גר פה באזור והיה זקוק לשעה אחת בשבוע – פיזיותרפיה באסף הרופא. אז אמא שלי אמרה, 'יודעים מה, תשיגו לו מונית, שיישן אצלנו ולא יטלטל בדרכים'. ואז הוא באמת בא וגר אצלנו בטיפולים. ואז כהכרת טובה אמרו לנו: 'בואו למושב, תראו איך נראה המושב שלנו'. נסענו ובשלב מסוים גליל עצר לנו טרמפ, לי ולאחותו – ככה הכרנו. אגב, הבחור  שנפצע גר היום תל אביב. כל חופשת קיץ ובחגים הייתי יורדת עם הבגדים היפים ונעלי העקב למושב, מחליפה בגדים ותוך כמה דקות הייתי כבר אוספת ביצים בלול."

איך ההורים שלך קיבלו את האהבה החדשה שלך למושב?

"תראה אנחנו משפחה שמאוד בביזנס, יש להורים ולכל המשפחה שלנו ראש עסקי. להורים שלי תמיד היו כל מיני עסקים, אם זה חנויות ומסעדות וכדומה. גם אני קיבלתי את הראש העסקי אבל קודם כל, גליל זה אהבת חיי, נו מה לעשות – זה אהבה! כמובן שאהבתי גם את האדמה והעבודה במושב, אבל כשאמא שלי היתה נוסעת לארצות הברית והיתה לוקחת את הילדים לדיסנילנד ואז לא נסעו הרבה לחו"ל – הייתי אומרת לאמא שלי 'ביי ביי, אני הולכת למושב, אני הולכת לאסוף ביצים'.

"ההורים שלי מאוד אהבו את גליל. מה שכן, אבי היה אדם מאוד אמיד ואמר לנו: 'בואו, אני אקנה לכם דירה בעיר, או אפילו משק בכפר ורבורג (לך תקנה שם משק היום…), אבל היה משהו קסום בבית של גליל בכרם בן זמרה. זה היה בית אחר, בית קטן ואמנם לא פשוט, היתה משפחה קשה שעברה טרגדיה, משפחה שכולה, האח נהרג ב'חווה הסינית', האם נפטרה והאב היה בדיכאון ולמרות הכל גליל התגייס לקרבי. מעבר לאהבה שלי לגליל אהבתי את המקום ואני עדיין אוהבת את המקום. אי אפשר להסביר את זה, תמיד אהבנו את המושב ותמיד טיפחנו את הגינה."

כיו"ר האגודה והוועד עירית מתזמרת עכשיו מהלך לאישורה של התב"ע בכרם בן זמרה, שלאחר אישורה תתאפשר הרחבה נוספת של המושב. במסגרת זו הוכרו תושבי ההרחבה הישנה, 41 משפחות כחברי אגודה. בנוסף מנהיגה האגודה מהלך של איזון קרקע, כדי שחלוקת הקרקעות תהיה יותר שוויונית ושחברי האגודה החדשים יקבלו נחלות (תוספת של 1.5 ד' ו-40 ד'). "עצם זה שאנשים עיבדו בעבר מעבר ל-30 דונם ויותר שניתנו להם – זה מה שמאפשר לנו לעשות את השוויון ביישוב," מסבירה עירית.

"בצורה הזאת הם זוכים, אנחנו זוכים ובעצם כל הצדדים יוצאים טוב, כי כל החריגות האלה, שנעשו בעבר מסיבות טובות ומובנות, יכלו להוות היום בעיה במנהל ולכן אנחנו מסדירים את כל נושא הקרקעות. חשוב גם לזכור שתושבי ההרחבה הם לא זרים מבחוץ, בדרך כלל מדובר בבנים של חברי מושב שיקלטו במושב."

חברי הועד נפגשו עם החברים באחד על אחד, והודיעו לחלקם על המהלך, שיאלץ אותם להיפרד מחלק מאדמותיהם, בשל חלוקת האדמות החדשה. אנחנו עדיין בשלב ראשוני של תכנון אבל אנשים כבר הגיעו להבנה שזה מה שהולך להיות. גם החברים מבינים שלא הכל בידנו, יש פה מוסדות שמעורבים בתהליך, יש את המנהל, יש רשות התכנון, משרד החקלאות אז מבינים שאין אפשרות אחרת מאשר להיצמד למתווה, אותו התווה מנהל מרקעי ישראל עם הוועדים הקודמים, שעשו פרוגרמה. לדעתי, התב"ע תלך להפקדה בעוד חודש וחצי. מתי היא תאושר? לך תדע.

"חשוב לי לציין שאת כל המהלך של הסדרת התב"ע אנחנו עושים בשיתוף פעולה מלא עם המועצה האזורית מרום הגליל," אומרת עירית. "יש לי יחסים טובים עם המועצה ואני תמיד מוצאת אוזן קשבת אצל עמית סופר, ראש המועצה."