יבול שיא
הרפת והחלב
משפחת כהן בניר ישראל

מחממת העגבניות לבית הרבי בניו-יורק

9 דק' קריאה

שיתוף:

דרכו של נדב כהן, בן מושב ניר-ישראל, עברה דרך הודו, שם חזר בתשובה * לאחר השיבה מהודו עבר למצפה רמון, התבודד במדבר, מצא את הדרך אל קהילת חב"ד בצפת, בנה את ביתו ולבסוף שב למושב בו נולד יחד עם רעייתו אורלי ושלושת בניו

מסיבת בצל 

אתחיל בזיכרון אישי: כאשר משפחתנו הגיעה למושב ניר-ישראל הזמינו אותנו השכנים שלנו, עמי וג'ודי כהן, למסיבת בצל. הם החליטו לחגוג עם חברים מהמושב לכבוד סיום איסוף הבצל שגידלו במשק. היה זה ערב מאוד נחמד, שבמרכזו, כמובן, מרק בצל, פשטידת בצל וכל מה שניתן להכין מבצל. ומאז הם הפכו לחברינו הטובים, כמאמר הפסוק במשלי (כז' 10): "טוב שכן קרוב מאח רחוק". 

השנים עברו. ילדינו גדלו יחד עם בני משפחת כהן. במרוצת הזמן האב עמי כהן חלה ונפטר, ג'ודי אלמנתו עזבה את המושב, וארבעת ילדיהם – ניצן, נדב, מיכל ומירב – הקימו משפחות ומצאו כל אחד את דרכו הוא. והנה, לאחר שירות בצבא, ביקורים בהודו וחזרה בתשובה שב נדב, הבן השני,  לחיות בניר-ישראל עם המשפחה שהקים. חזר למושב אבל הוא חזר נדב אחר הן בלבושו והן באורח חייו. 

את קורותיו הוא סיכם בספר שכתב: "התשובה בהודו", כותרת שמרמזת ברמזים עבים את השינוי שעבר. 

החיים במושב 

וכך כתב נדב בספרו: "אבל בואו נתחיל מההתחלה. נולדתי במושב ניר-ישראל, מושב ליד אשקלון, שהוקם שנה לאחר קום המדינה לפני כשבעים שנה. כשהקימו את המושבים באותם ימים, חילקו את העולים החדשים במושבים לפי המקום ממנו עלו, וגם חילקו לפי רמת הדתיות של העולים. המושב שבו נולדתי, הוא מושב שאליו הגיעו ניצולי שואה מאירופה, ברובם מהונגריה. בהמשך הגיעו גם מרומניה. חלקם הגדול היו דתיים לפני השואה, אך כשהגיעו לארץ כבר כמעט ולא נשארו להם סממנים דתיים. 

"ההורים שלי לא היו מהמייסדים של המושב הזה, הם הגיעו אליו רק בשנת 1975. אבא שלי נולד במרוקו ואימא שלי נולדה בארצות הברית, שניהם עלו לארץ בגיל צעיר, נפגשו בירושלים, התחתנו ובאו לגור במושב. הם היו מאוד ציונים. רצו ליישב את הארץ, להיות חקלאים, לעבוד את האדמה. ואכן הם טיפחו משק עם ענפים שונים: הם גידלו עגבניות בחממה, פרחים, בצל ומלפפונים. כמו כן היה להם מטע עם עצי אפרסק ונקטרינה."  

על ילדותו ונעוריו כותב נדב: "היתה לנו ילדות נפלאה, תמימה. היה אז רק ערוץ אחד בטלוויזיה, בשחור לבן… ואת רוב הילדות העברנו בשדות, בפרדסים או במגרש הספורט. עברתי את המסלול שכולם עוברים במושב: 'גן חרוב', בית ספר 'ניצן' ותיכון 'באר טוביה'. אחרי התיכון, כמו כולם, התגייסתי לצבא. שירתי בתפקיד מסווג במודיעין, שנה באוגדת עזה, שאז היתה בגוש קטיף ליד נווה דקלים, ועוד שנתיים בפיקוד דרום בבאר שבע. אחרי הצבא הלכתי לעבוד, להרוויח קצת כסף להתקדם לשלב הבא במסלול, לטוס למזרח הרחוק, לטיול הגדול שאחרי הצבא."

נדב ילדון בניר ישראל
נדב ילדון בניר ישראל. אלבום פרטי

"הלם תרבות" במזרח 

נדב טס להודו ולהרי ההימלאיה בנפאל. "חיפשתי תמיד את המקומות השקטים יותר. הסתובבתי במקומות פחות מתויירים, רציתי להכיר את התרבות ההודית," הוא מעיד על עצמו. "קיבלתי שוק, או כמו שלמדתי במגמת סוציולוגיה בתיכון 'הלם תרבות'. מדוע? כיוון שכל מה שחונכתי עליו והאמנתי בו, כל הערכים עליהם גדלתי, שונים בתכלית בתרבות ההודית. הכול הפוך לגמרי." 

והוא מפרט: "בארץ תמיד חשבתי שכדי להיות מאושר אני צריך בית קרקע עם בריכה, אישה, ילדים וכלב, ג'יפ וטרקטורון בחנייה …אבל במזרח הכיוון הוא בדיוק הפוך. …השאיפות החומריות לא בראש מעייניהם. הם מסתפקים במועט, וטוב להם עם זה. הם גרים ביחד כל המשפחה המורחבת: סבא, ילדים ונכדים, בני דודים. אין לכל אחד חדר משלו עם פלייסטיישן וטלוויזיה בכבלים, בטח שלא טלפון חכם וכולם מבסוטים. הם יושבים יחד כל המשפחה לארוחת ערב. אמנם היכרתי סיפורים כאלה מאבא שלי על הילדות במרוקו, אבל כאן ראיתי את זה במוחש מול העיניים."

נדב הנער בניר ישראל
נדב הנער במושב ניר-ישראל. אלבום פרטי

בהאנגר "אדמה" במצפה רמון

"כשחוזרים לארץ מהודו, הדבר הראשון שרוצים לעשות הוא… לחזור שוב להודו," אומר נדב. הוא חיפש מקום רגוע להיות בו ומצא את מצפה רמון. "עיירה בדרום הארץ, קטנה ושקטה, אנשים פשוטים שחיים שם כבר עשרות שנים, וקהילה קטנה של אנשים רוחניים, מטפלים, מתקשרים ועוד."  

זוג רקדנים – ניר בן גל וליאת דרור – הקימו שם במצפה בית של מודעות ורוחניות. "הם קראו לזה האנגר 'אדמה'. היתה שם מעין 'קומונה', הרבה אנשים שחיו יחד, רקדנים, זמרים, טיילנים (בוגרי המזרח הרחוק), אנשי פסטיבלים וכדומה."  

היתה אפשרות לבוא לגור שם בתמורה להתנדבות ועזרה בסדנאות שבני הזוג מעבירים, ונדב נשאר שם. "ואני הייתי עוזר להם לסדר את האוהלים לשינה, לבשל ארוחות, להכין את המתחם לפעילות, לקבל את האנשים כשהגיעו, וכמובן להשתתף בסדנאות בעצמי."  

במצפה רמון קרא נדב ספרים של מורים רוחניים מהמערב ששאבו את רעיונותיהם מהמזרח, וכן הכיר קהילה קטנה של חמש משפחות שחזרו בתשובה. שם השתכנע לראשונה לשמוע שיעור של הרב יוספי. "בשיעור הוא הסביר כל כך יפה את החלק הפנימי של התורה. לא מה צריך לעשות, אלא למה עושים את זה בכלל. הוא לא דיבר על הצד הטכני של המצוות, אלא רק על המשמעות הפנימית והעומק של היהדות."  

חזרה למזרח שליח מצווה 

לאחר מכן טס נדב לטיולו השני בהודו. יקצר המצע מלספר את דרכו הרוחנית לחזרה בתשובה. הוא עבר מסע רוחני. אחד הספרים שהשפיעו עליו במיוחד היה ספר "התניא", שהוא ספר יסוד של חסידות חב"ד: "אני קורא את זה בתוך גסט האוס מלפני מאה שנה. הספר נכתב לפני מאתיים שנה, אני לא יודע מי זה רבי שניאור זלמן שכתב אותו, אבל מה שבטוח שהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי, וככל שאני בוחן את הדברים לעומק אני רואה שהכול אמת …ההרגשה הזאת שמצאתי אמת בספר התניא היתה כל כך חזקה, והיא יצרה אצלי חשק בלתי מוסבר לעשות משהו יהודי, לעשות איזו מצווה, להניח תפילין. הייתי אז בן עשרים וארבע וחצי ועד אז תפילין הנחתי פעמיים. פעם אחת בבר מצווה ופעם שנייה בארון …מאז לא נגעתי בהם ופתאום אני מרגיש שאני חייב להניח תפילין."  

ומכאן ועד לקיום המצוות הדרך היתה קצרה. הוא יצר קשר עם בית חב"ד בכפר בהימלאיה בשם מנאלי, שם השתתף בתפילות ובצום ביום הכיפורים: "לא הרגשתי את הצום, לא הרגשתי את הזמן. הרגשתי התעלות רוחנית מדהימה."  

לקראת חג הסוכות ביקש ממנו הרבי במנאלי להיות שליח מצווה – להביא ענפי ערבה שפרחו בהימלאיה, אל בית חב"ד בפושקאר. היה זה מסע ארוך. הוא נסע באוטובוס לדלהי במשך 16 שעות. "הנהג ההודי דוהר בדרכים מפותלות. האוטובוס קופץ ללא הפסקה ואני עם הערבות ביד, משקשק אותן מצד לצד. אפשר לחזור בתשובה רק מהפחד בנסיעה…" ואחר-כך נסע באוטובוס אחר לפושקאר במשך 8 שעות.  

מספר נדב: "הגעתי לפושקאר, מצאתי 'גסט האוס', והנחתי שם את התיק שלי. ביררתי איפה בית חב"ד, לקחתי את הערבות וצעדתי במהירות לבית חב"ד. דפקתי בדלת של בית חב"ד, הרב פתח לי את הדלת, ואני אומר בתוקף: 'הנה הערבות, עכשיו תביא לכאן את התפילין. אני רוצה להניח תפילין!'. הרב הסתכל עלי ואמר בחיוך: 'עכשיו חול המועד סוכות. לא מניחים תפילין בחול המועד…' 'אז מה עושים?' שאלתי. 'עכשיו נוטלים לולב ולומדים תניא' הוא ענה. 'מצוין, תביא את הלולב. תביא גם את התניא. אני אוהב ללמוד תניא' אמרתי." 

ביקורים בבית הרבי בניו-יורק 

נדב חזר ארצה ולמד בישיבה ברמת אביב במשך כמה חודשים. ואז, כמנהג החסידים, נסע בפעם הראשונה לניו-יורק, לבית הרבי מלובביץ'. בספר מתאר נדב את השהייה שם בחודש תשרי: "דבר מיוחד, שקשה לתאר במילים, הרגשת קדושה, התרוממות רוחנית בתפילות, בלימוד, בניגונים, בריקודים של שמחת בית השואבה, דיבוק החברים, מבצע שופר בראש השנה, מבצע לולב בסוכות, מבצע תפילין …ממש 'לונה פארק' של קדושה, מלא בריגושים וכיף."  

בפעם השנייה נסע נדב לשהות שם כשנה, וברבות הימים הוא אומר: "הגשמתי חלום. התחלתי להוציא קבוצות מאורגנות מהארץ לביקור בחצר הרבי."

ילדי כהן מאושרים במושב
ילדי כהן מאושרים במושב

אורלי עזר כנגדו 

אורלי ליפשיץ נולדה בקיבוץ הדתי-לאומי שדה אליהו. אביה מאיר עלה ארצה מאוסטרליה בשנת 1969 ואמה רינה היא ילידת הקיבוץ. במשך שנים שימש האב כגזבר הקיבוץ, וממשיך לעבוד בעבודות נוספות, ביניהן מפעל התבלינים. אמה היתה גננת.  

אורלי למדה בבית הספר היסודי ובית הספר התיכון האזורי, שהיה בשדה אליהו. בצבא שירתה כמורה-חיילת, ובהמשך גם הדריכה בקורס מורות-חיילות. לאחר השחרור היא היתה מורה ליהדות במשך כמה שנים בבית ספר דתי בירושלים.  

אורלי מספרת: "ואז חיפשתי שינוי בחיים, נסעתי לטיול באוסטרליה, ואחר-כך הגעתי להודו. שם בבית חב"ד בעיר פושקאר מצאתי את השינוי המרתק שביקשתי. נמשכתי לרעיונות ולעומק של התורה בחב"ד.  בבית חב"ד למדתי בקורסים שונים, ושם גם ראיתי את נדב לראשונה. הוא חזר בתשובה שנה לפניי. והוא נכנס לי ללב," היא מעידה.  

בשובה לארץ החלה אורלי ללמוד במדרשה לבנות של חב"ד בצפת. באותו זמן היא נפגשה עם כמה בחורים לצורך שידוך, אבל עדיין זכרה את נדב. "בארץ, לאחר היכרות עמוקה של ארבע פגישות בינינו, נישאנו בשנת 2005. עברנו לגור בצפת ושם נולדו לנו שלושת בנינו."  

אורלי היתה מורה באותן שנים גם בסמינר למורות וגם במדרשה בה היא למדה בעבר.  

חסידי חב"ד בארץ 

מספר נדב: "במשך שמונה שנים חיינו בצפת, בקרב קהילת חב"ד. רעייתי אורלי ואני עבדנו בעבודה מסודרת בשליחות חב"ד. לאחר שסיימנו את הפרויקטים שהיו לנו שם, התחלנו לחשוב מה הלאה. נשארנו שנה נוספת בה פיתחתי את כל התחום של הפצת דברי תורה. הפקתי והפצתי הרצאות, סרטונים וספרים בנושאי התפתחות אישית, הצלחה בזוגיות, מימוש היעוד. הכול לפי התכנים שבספר התניא. כמו כן הקמתי עמותה לצורך גיוס כספים ועשיתי דברים התנדבותיים נוספים. 

"לאחר שנה זו לא רצינו להישאר בקהילה סגורה של חב"ד, אלא רצינו להרגיש יותר משמעותיים במקום אחר. נוסף לכך הייתי חייב להיות במרכז הארץ לצורך עבודתי, כי נסיעות להרצאות מצפת גוזלת זמן רב ומאמץ. חיפשנו מקום במרכז. המקום הראשון שבו ביקרנו לצורך חיפוש מגורים היתה העיר רמת גן. למראה המון האנשים ברחובות, הרעש והאוטובוסים, הבנו שאנחנו רוצים לגור במקום שקט יותר, במושב. חיפשנו מושבים במרכז הארץ. ואז אמר לי אחד החברים: 'אתה בן מושב. מדוע שלא תחזור למושב שלך?' לשמע דבריו פתאום קיבלתי תחושה של רוגע. כל הלחץ בעקבות השאלות ממה אתפרנס ואיך אסתדר, נעלם. היתה לי הרגשה שבניר-ישראל אני בוודאי אסתדר בקלות, כי זה הבית."  

חזרה למושב 

בדיוק באותו זמן התפנתה דירה להשכרה במושב. המיקום עבור משפחת כהן היה אידיאלי, כיוון שבעיר הקרובה – קריית מלאכי – יש קהילה גדולה של חב"ד, ושם יש כל השירותים הדתיים שהם זקוקים לו: בתי כנסת, בתי ספר לילדים, מקווה, חנויות מזון עם כשרות מהודרת.  

באוגוסט 2014 בחודש אב תשע"ד, הם הגיעו למושב. "וזהו, מאז אנחנו כאן. התחלנו לתרום את חלקנו במושב. אני בבית הכנסת ואורלי בעזרה לחולים, במועדון הקשישים ועוד. יש לציין שעם הגעתי עם הילדים לבית הכנסת, החלו יותר אנשים מן היישוב לבקר בו. לדעתי הכנסנו רוח חיים חדשה. וזה לא בגלל התחזקות בדת," מסביר נדב. "בכל המושבים רבים מהתושבים החדשים שהצטרפו להרחבה הם מעדות המזרח. בדרך כלל אנשים מעדות המזרח מגיעים יותר לבית הכנסת בשבת, גם אם הם לא דתיים בחיי יום יום. בשונה מהאשכנזים, שאם הם חילוניים, הם לא מגיעים לבית הכנסת, אלא פעם בשנה. לספרדי אין בעיה להגיע בכל שבוע אפילו שהוא לא דתי. נוצר מצב גם בניר-ישראל, שרוב המתפללים הם ספרדים ולא אשכנזים."  

גם אורלי מעידה על קבלת הפנים החמה לה זכו במושב. "הרגשתי שהגעתי למקום הנכון," היא אומרת.  

תפילה בנוסח מושב 

לשאלה איך מסתדרים עם הנוסחים השונים של התפילות, אומר נדב: "לא נוצרו סכסוכים. יש לציין לשבח את הגבאי של המושב, אברהם מירון. הוא הנהיג שבמשך כל ימות השנה, כל מי שעולה להיות חזן מתפלל על פי הנוסח שלו ובאמת זה מצליח. כל כך יפה לראות את זה במיוחד בשבת. בכל שבת משלבים את הפיוטים של שני הנוסחים." 

אבל רק יום אחד בשנה זה לא משתלב – ביום הכיפורים. ביום זה הנוסח שונה לגמרי. לכן יש בניר-ישראל שני מניינים – התושבים האשכנזים מתפללים בבית הכנסת והתושבים מעדות המזרח מתפללים במקום לידו. ובעצם זה תרם להוספת מתפללים ביום זה, כי מי מהספרדים נמנעו להגיע ביום כיפור כי זה לא הרגיש להם 'בבית' – החלו להגיע. וגם אשכנזים הרגישו צורך לתגבר את המניין בבית הכנסת. 

ונדב מדגיש: "זה לא פילוג או מחלוקת. פשוט, כל אחד אוהב לשמוע את המנגינות שהוא רגיל לשמוע מהבית."  

נדב עצמו, בן לאב מעדות המזרח ולאם אשכנזייה, בחר להצטרף למניין האשכנזים. והסיבות הן: הנוסח שלהם דומה יותר לנוסח של חב"ד וכן הוא דואג שלא יחסר להם למניין. 

לשאלה איך הוא מסתדר בבית הכנסת של המושב שאינו בנוסח חב"ד, שידוע בשמחה, עם שירים וריקודים בעבודת האל; עונה נדב: "הכנסנו לבית הכנסת של המושב קצת שירה בקבלת שבת, שהיא תהיה קצת יותר שמחה. כך גם בחג שמחת תורה הכנסנו אווירה יותר שמחה. לי עצמי לא חסר ביום יום דבר, כי אני נוסע לקריית מלאכי יום יום, ושם בקרב קהילת חב"ד זו הסביבה הטבעית שלי. אמנם בשבת רגילים להתפלל מאוחר יותר, ואנחנו רגילים שיש מקווה מחומם; ואילו פה משתמשים באיזו בריכה. כמו כן חסרים לנו אורחים בסעודת השבת. בצפת היינו רגילים לארח מדי שבוע. ובליל הסדר הסבו איתנו כ-100 אנשים. אבל בסדר. אנחנו מקבלים הכול באהבה." 

יש לציין שנדב מכין ילדים במושב לקראת בר-המצווה וגם אורלי החלה מיד עם הגיעם להיות פעילה במושב. אורלי עזרה ליזום "בישול ליולדת", משתתפת בתכנון הפעילות של המבוגרים במועדון "שישים פלוס" ועוזרת לחולים. לאחרונה הובילה קבוצת בנות בטיפול בצעירה חולת סרטן בודדת עד שזו נפטרה.  

עתה אורלי מכינה כלות מן המועצה האזורית חוף אשקלון. כמו כן, היא שותפה עם מורים ומורות נוספים למדרשה בזום, בה מלמדים נשים נושאים הקשורים ליהדות – פרשת השבוע, פרקים בחסידות, חגים ועוד.  

שלושת הבנים של נדב ואורלי לבושים גם הם כחסידי חב"ד, עם חליפה כהה וכובע. שני הגדולים – מנחם מנדל בן 16 ועמרם שמעון בן 14 – לומדים עתה בישיבה בצפת, וחוזרים מדי פעם הביתה לסופי שבוע. הצעיר, יוסף יצחק בן ה-13 לומד בבית ספר בקריית מלאכי. אגב, עמרם ניחן בקול צלול ורם, כמו של חזן ממש, וכאשר הוא בין המתפללים בבית הכנסת, קולו עולה מעל כולם, וכל הקהל נהנה לשמוע אותו.    

"ילדינו מסתדרים עם כולם וכולם אוהבים אותם," מעיד נדב. "בכלל אני חייב להגיד – לפני שהגענו לא ידעתי איך יקבלו אותנו, אבל קיבלו אותנו בכל כך הרבה חום ואהבה. לזכות אנשי המושב ייאמר, שהם לא ראו אותי בתור חרדי עם זקן וכובע ולבוש שחורים. הם ראו אותי כנדב כהן שהם מכירים מאז ילדותי. עבור התושבים בני הדור 'הישן' שלפני ההרחבה – נדב חזר הביתה, בן משק חזר הביתה וזה היה מרגש כל כך עבורי."  

ברור שזוכרים היטב במושב את בני משפחתו של נדב, אביו עמרם ז"ל, אימו ג'ודי תבדל"א, אחיו ניצן שהוא מחזאי ובמאי וכתב מחזה המבוסס על חייהם במושב, ושתי אחיותיו מיכל ומירב. כולם תרמו לחיים החברתיים במושב. 

מדי פעם משתפים נדב ושלושת בניו תושבים חילוניים במנהגי חב"ד. כגון: נתינת "מצה שמורה" לשכנים לפני  חג הפסח; או בקורונה: תקיעה בשופר במרפסת פרטית, כיוון שאי אפשר היה להגיע לבית הכנסת.  

מדגיש נדב: "לא באנו להחזיר בתשובה, אבל יש דברים שחסידי חב"ד נוהגים לעשות בכל מקום. אנחנו לא פונים סתם לבני אדם, לא כופים כלום על אף אחד. יש מנהגים טובים, עוזרים לזולת. אנחנו מציעים לאנשים, ומי שרוצה זורם איתנו ומי שלא – לא."  

ונסיים במה שמעיד נדב על אביו, עמרם (עמי) כהן: "גדלתי בבית של חסד. אבי ז"ל היה איש חסד שתמיד אהב לארח ולעזור לאחרים. כשהייתי בר-מצווה הוא הלך למרכז קליטה (היה זה בשנת 1990 בזמן העלייה הגדולה מברית המועצות), וביקש שימצאו לו משפחות שיש להם ילדי בר-מצווה וצירף אותם למסיבה שלי."

2 תגובות

  1. משפחה מופלאה!
    את מה שעשו נדב ומשפחתו במושב אי אפשר בכלל להתחיל למנות..
    אנשים צנועים וחמים שמקרבים באהבה את כל המושב!
    יישר כוח וכה לחי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אזור נחל תבור עשיר בחקלאות מגוונת ומודרנית וכך הגעתי לדיר הכבשים לחלב בקיבוץ גזית, שעובר שינויים רבים והתפתחות מרשימה, עם תוצאות כלכליות יפות הנסיעה לקיבוץ גזית מבצעת בנוף מקסים ושקט – הר תבור העגול
7 דק' קריאה
התמקדות של מדינת ישראל בגנטיקה, באיסוף נתונים ובהפחתת חום, הובילה לתנובת החלב הממוצעת הגבוהה ביותר בעולם לפרה  מישל אקרמן – HOARD'S DAURYMAN 4.2022 המחברת היא כתבת בענף החלב והחקלאות שבסיסה בקולומבוס, אוהיו. ההולשטיין הישראלי
10 דק' קריאה
מפעל למיחזור חומרי לוואי מורכבים הצטערנו לשמוע שחברת פינוי פסולות וייצור חומרי לוואי לרפת סוגרת את הפעילות המרכזית של מפעלה בקיבוץ מרחביה. תלונות על מטרדי ריח לתושבים בסביבה הביאו את הרשויות להציק שוב ושוב
10 דק' קריאה
נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי ("שבעים, שמונים, תשעים" בהוצאת "ספרי ניב"), עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם * המסקנה שלו: גיל
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן