יבול שיא
הרפת והחלב
1024px Tipuana tipu kedumim 3

מכנף נאה

3 דק' קריאה

שיתוף:

כל המושב נצבע בצהוב אם תתקרבו קרוב קרוב, יש להם גם ריח מאוד אופייני. זה ריח שונה מכל הריחות האחרים של העונה. משהו קצת חריף. בשבילי, הריח הזה מסמל את הקיץ

יש לנו במושב כמה עצים ענקיים מסוג מכנף נאה. כל החיים חשבתי שאלה עצי אזדרכת ענקיים. המכנף הנאה פורח בצהוב בחודש יוני ואז כל הקיץ, מיליוני הפרחים נושרים לאדמה וצובעים אותה, גם אם זה רק לתקופה הזאת, בצהוב בוהק כמו השמש. כל המושב נצבע בצהוב אם תתקרבו קרוב קרוב, יש להם גם ריח מאוד אופייני. זה ריח שונה מכל הריחות האחרים של העונה. משהו קצת חריף. בשבילי, הריח הזה מסמל את הקיץ. כך אני יודעת שהגיע הזמן למשחק הכי גדול של השנה.  

אני ויואל, אחי הקטן, רוכבים באופניים מרחוב לרחוב, מפנייה לפנייה, חסרי דאגות. אין כמעט מכוניות בשעות האלה של הבוקר. אנחנו מתגודדים בחצר הקדמית של משפחת לוי. יעל היא החברה הכי טובה שלי. מיכאל הוא אחיה הקטן של יעל ואנחנו אוהבות לרטון ביחד על הבלבול שיוצרים השמות שלהם. יעל גדולה ממני בשנתיים, אבל זה לא באמת מפריעה לנו. יואל גדול ממיכאל בחודשים ספורים וזה דווקא מאוד מפריע להם.  

הענף שאני אוהבת 

יש להם בחצר האחורית מכנף נאה – הענק והזקן. הוא כל כך מפותל ומסובב, שכל ארבעתנו, הילדים, מטפסים עליו והוא בכלל לא מרגיש את זה. לכל אחד יש את הענף שהוא הכי אוהב. יעל הכי גבוהה, כי היא הכי גבוהה, יואל ומיכאל רבים על הענף המצחיק, שיש לו בליטה שאפשר לשבת עליה. אני אוהבת את הענפים העבים, אני שוכבת על הגב ועוצמת עיניים. אני שומרת על שיווי משקל ואף פעם לא נופלת. 

כשנמאס לנו לטפס ולהתחבא בין הענפים, אנחנו קופצים בדילוגים חזרה לאדמה ומשחקים בפיטר פן. אני על תקן וונדי רוב הפעמים. יעל הגדולה היא הפיטר פן של כולנו, והקטנים, יואל ומיכאל הם ג'ון ומייקל. אם יכולנו – היינו קוראות להם לעד – ג'ון ומייקל. זה הרבה יותר פשוט. 

אני תמיד יושבת מתחת לעץ, "מבשלת" מרק בכאילו בסיר נירוסטה גדול וישן, מלא חבטות וכף גדולה שאמא נתנה לי. המרק עשוי ממים מצינור הגינה ומכל הפרחים הצהובים שאני מצליחה לאסוף. בלי לכלוכים ובלי אבק. כמו שיעל אוהבת. 

יעל, בתור פיטר פן, מובילה את הקטנים סביב כל החצר והבית בסיבובים ענקיים. שוב ושוב בריצה ודילוגים. הם גם נהגו לצעוק ולהשתולל עד שהשכנים העירו לנו ש"אנחנו עושים רעש". אז הם הפסיקו עם הצעקות אבל ההשתוללויות ממשיכות וזה כיף גדול. כשהם נופלים, עייפים, מתחת לעץ, על שטיח צהוב של פרחים, אני מגישה לכל אחד "מרק" חמים וטעים ואנחנו נרדמים בשמש. 

"מרק" הפרחים 

לפעמים, מצטרפת אלינו מילקי, הכלבה של יעל. כשהיא מצטרפת למשחקים שלנו, אנחנו קושרים לצווארה צעיף ישן וקוראים לה "נאני" (והיא לא מבינה מה אנחנו רוצים ממנה), אבל אנחנו מתעקשים להיות נאמנים למקור – נאני היא הכלבה של וונדי והאחים שלה. אף פעם לא קשרנו אותה לעץ כמו בסרט, אבל כן דרשנו ממנה להיות קרובה אלי ולא להתרחק ולרוץ אחרי האחרים. אני אוהבת לחבק אותה וללטף אותה ולפנק אותה. היא עוזרת לי לחמם את "המרק" ולחפש כל מיני אוצרות בגינה. פעם מצאנו אסימון ופעם אחרת בורג ישן. כל האוצרות מוחבאים בתיבה מתחת לעץ. 

פעם אחת, מילקי החליטה לרדוף אחרי האחרים בשלב ההשתוללות והריצה. היא רצה אחרי יואל, והוא נבהל ורץ יותר מהר ויותר מהר והסתכל אחורה, לראות אם היא משיגה אותו, ואז הוא נפל והתגלגל. זה היה מאוד לא נעים. הוא שבר את היד ושוב לא יכול היה לשחק איתנו בהשתוללויות. הוא גם לא יכול היה לטפס על העץ ורק ישב איתי וחיכה לאחרים.  

מילקי רצתה שאני אספר ליואל על תיבת האוצרות, אבל זה הסוד שלי. אני לא משתפת עם אף אחד.  

אני יודעת שקופסת האוצרות הקטנה היתה סוד רק שלי. סוד שהפך את המשחק לשלי.  

לפעמים, אבל רק לפעמים, אנחנו מתחלפים בתפקידים. יעל תמיד נשארת פיטר פן, אבל אני הולכת להיות מייקל  עם יואל. ומיכאל נשאר מתחת לעץ המכנף הענקי ו"מבשל" לנו מרק מפרחים. מיכאל לא אוהב את ההחלפות האלה, אבל גם לי לפעמים נמאס לשבת מתחת לעץ. אני רוצה לרוץ ולהשתולל עם שלושתם וחוקי המשחק מחייבים שמישהו יישב מתחת לעץ. ומכיוון שמיכאל הוא הכי קטן, אנחנו מצליחים לשכנע אותו יותר בקלות. ה"מרק" שלו תמיד מלא בעלים ולכלוכים. לא משנה כמה אנחנו מעירים לו. אבל אנחנו סולחים לו, כי כשיורד הערב, וכולנו נשכבים מתחת לעץ, מיכאל מספר לנו סיפורים מדהימים. פי אלף יותר טובים מאלה של אמא. 

אנחנו משחקים מאור ראשון ועד שאיננו יכולים לזהות אחד את השני בחשכה. ואז המשחק מפסיק וימשיך מחר בדיוק באותה הנקודה. אנחנו אפילו זוכרים מי עמד איפה ומי אמר מה. הריצות סביב הבית ממשיכות באותו הקצב, "מרק" הפרחים שלי טעים כתמיד, קופסת האוצרות מרוויחה עוד בורג ואפילו מילקי מקבלת את החלק השלה במשחק. אנחנו לא מוותרים לאף אחד. כל אחד חשוב וכל אחד נחשב.  

אחרי שהשמש שוקעת, אנחנו מתכנסים בתוך הבית של יעל ומיכאל. אבא שלהם מכין את החביתות הכי טעימות. אבא שלנו היה בא לקחת אותנו רק כשהיה כבר ממש חושך. כמעט תמיד ברגל, למרות שזה לא קרוב. באופניים שלנו תמיד היו מחזירי אור ואין באמת מכוניות בשעות האלה על הכביש. כולם בבתים שלהם. אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.  

יש פנסים ברחוב, אבל מי שבאמת מכוון לנו את הדרך הם הפרחים הצהובים  שיוצרים שביל צהוב מבית לבית. אף אחד לא מטאטא את הפרחים, אין מספיק מכוניות במושב שיעיפו אותם לכל עבר. הפרחים נשארים על הקרקע, צהובים כמו השמש. מעלים ריחות של אביב באוויר.   

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני ואין לו כל קשר למציאות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה
מה גורם לו לאדם להיות תמיד במקום של נתינה? * הנתינה של רון פרומרמן תמיד באה ממקום של לרצות לשמח את האחר, השמחה היא המוטו * במהלך חייו, רון מתנדב למען החיילים הבודדים, גם
7 דק' קריאה
אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה
2 דק' קריאה
המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד *תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור  והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן