הסושי של צבי - "סושי כל אחד יכול'
יבול שיא
הרפת והחלב
מני אליאס

מני אליאס מציג: קולנוע נגד גזענות

7 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מני אליאס חי עם משפחתו במושב ניר-ישראל. הוא מצלם, עורך ומפיק סרטים דוקומנטריים החל מתקופת שירותו הצבאי.  לימים זכה לעבוד עם איש הטלוויזיה והקולנוע מיכה שגריר ז"ל. למני אליאס יש עניין וקשר מיוחד עם קהילת עולי אתיופיה בארץ, עליהם יצר שני סרטים באורך מלא. גם במושב הוא קשוב למתרחש ולסיפורי האנשים ויצר בו סרט מיוחד

באתר של מני אליאס, יוצר סרטים ממושב ניר-ישראל, הוא מסביר את מהות עבודתו: "לעשות סרטים זה בעצם להיות מספר הסיפורים המודרני. בעשייה הזו אתה פוגש את האנשים המעניינים ביותר, שומע סיפורים הנוגעים ללב ועושה ככל שאתה יכול כדי לספר אותם בדרך המשכנעת ביותר."

מני אליאס נולד באשקלון בשנת 1966. למד בבית ספר תיכון ע"ש 'תגר' בעיר. "כשהייתי נער," מספר מני, "היו התמונות בכל העיתונים בשחור-לבן. רק לביתו של חברי הגיעה בכל חודש חוברת חדשה עם תמונות צבעוניות מרהיבות של בעלי-חיים. זה היה המגזין של ה'נשיונל גיאוגרפיק'. שם נולד החלום שלי להיות צלם טבע. כאשר התבגרתי, הבנתי שלחכות שלושה ימים לתמונה במעבה הג'ונגל, כשאלפי יתושים עוקצים בבשרך, זה לא כל כך מתאים לי." 

 

שקט מצלמים. אליאס מצלם באתיופיה
שקט מצלמים. אליאס מצלם באתיופיה

 

בעת השירות הצבאי שלו בחיל האוויר, הוא מילא תפקיד של צלם אוויר וזאת לאחר חצי שנת הכשרה. הוא צילם סרטים תיעודיים בבסיס של מסוקים, סרטים אשר שימשו לתרגול ולתחקירים: "תיעדנו מה שהיה בבסיס ואת האימונים. לעתים היינו נוסעים בשיירת רכבים," הוא מתאר, "מעלינו מסוקים היו מתאמנים בתקיפה, ואנחנו היינו מצלמים אותם." 

"אבל למדתי הרבה בעצמי," מעיד מני. "היה בבסיס חדר עריכה ובו הייתי עורך בשעות הערב את הסרטים שצילמתי. זה היה בתקופה לפני תקופת הווידאו, תקופה בה צילמו בסרטי 16 מ"מ. היתה לי מכונה לפיתוח סרטים ופיתחתי את הפילם בעצמי."

 

הבחירה בדוקומנטרי

אחרי הצבא עבד מני ב"אולפני  הרצליה" בתור נתב תמונה ואז הגיע למסקנה שהצילום מעניין אותו יותר והוא הפך להיות צלם עצמאי, מתוך כוונה להתרכז בסרטים דוקומנטריים. "כדי להשלים הכנסות," מספר מני, "צילמתי גם עבור ערוצי ספורט וחדשות. זה היה בתקופה בה היה גל פיגועי התופת, מחבלים מתאבדים פוצצו אוטובוסים ותחנות. היה לי קשה לצלם אירועים אלו וגם אחר כך לבקר בבתי המשפחות השכולות. זכור לי המקרה של פיצוץ בצומת אשקלון בשנת 1996. לאחר המראות הנוראים שראיתי שם, החלטתי שאני מפסיק לצלם חדשות.   

"מי שהכניס אותי לעולם הצילום הדוקומנטרי היה מיכה שגריר ז"ל, ממקימי הטלוויזיה בארץ, שביים והפיק עשרות סרטים. את ההזדמנות הראשונה לעבוד איתו קיבלתי, כשהוא הציע לי לצלם השלמות לסרט על אדם בשם זימנה ברהנו. זימנה היה מפעילי העלייה החשובים בעלייה מאתיופיה לארץ. 

"כבר בתחילת עבודתי עמו צייד אותי שגריר בעקרון חשוב: הוא אמר לי: 'הדבר החשוב ביותר לצלם דוקומנטרי הוא לדעת להקשיב'. ואכן אני משתדל לנהוג כך מאז ועד היום – אני פחות מדבר ויותר מקשיב לאנשים שאני מצלם."

 

הסרטים על עולי אתיופיה

מני קשוב ומתעניין ביהודי אתיופיה מאז ילדותו, כאשר אימו התנדבה במרכז עולי אתיופיה באשקלון ובהמשך הושפע, כאמור, גם ממיכה שגריר, שנושא זה עניין אותו. מני צילם וערך סרט בשם "בצאת ישראל", בו שלושה אנשים שעלו בילדותם מאתיופיה; טקלה מקונן היה אז בן 15, נפתלי אברהם היה אז בן 13 ורוני מלכאי הייתה אז בת שנתיים וחצי. 

"התלוויתי אליהם במסע הזה. הלכנו ברגל כ-20 קילומטר ביום, סך הכול 120 קילומטרים," מציין מני. "השלושה שיחזרו את המסע דרך סודן לארץ בהיותם מבוגרים. נלוו אלינו שני אנשי מוסד, אחד מהם, דני לימור, הקים שם במבצע חשאי מחנה לעולים, שהתחזה להיות כפר נופש לצלילה."

בסרט הזה העלו  המשתתפים זיכרונות מן העבר, ממסעם הקשה כילדים בדרך המסוכנת, שגבתה גם חיים של אנשים וילדים. בתוך כך גם נשמעה הביקורת שלהם על קשיי הקליטה בארץ ומצב הקהילה. 

 


"הם תיארו את המסע הקשה מן הכפרים ועד גבול סודן, את מורי הדרך שעשקו אותם והשאירו אותם ללא אוכל ומים, וכן השהייה הקשה במחנות הפליטים בסודן. כל אלו גרמו לסבל ולמוות. כל משפחה מהקהילה האתיופית איבדה נפש קרובה במסע הזה, ולראשונה סופרו הסיפורים באופן גלוי"


 

לדברי מני, "עד אותו זמן נעשו סרטים שונים על העלייה מאתיופיה, אבל הושם בהם דגש על האנשים שעזרו להם לעלות, אנשי המוסד, טייסי חיל האוויר ועוד ולא על העולים עצמם. וכאן יש עיוות מה בהיסטוריה, כיוון שיהודי אתיופיה בעצמם החלו לפעול למען עלייתם, באמצעות הפגנות ומחאות בארץ ובארצות הברית, שהשפיעו על ממשלת ישראל להעלות אותם. ואני בסרטי רציתי להציג את העולים עצמם ומאבקם לעלייה. 

"אחד האנשים שהשפיעו רבות וסללו את הדרך ל'מבצע משה' היה פרדה אקלום, איש חינוך, שהיה מורה ומנהל בתי ספר באתיופיה. בזכות פעילותו עלו אלפי יהודים מאתיופיה לארץ. עוד מחרטום פנה אקלום לישראלים וליהודים בארצות הברית, וטען שיש יהודים שנמצאים בסכנת מוות במחנות הפליטים בסודן. החלו הפגנות בארצות הברית ובארץ למענם, ובסופו של דבר, לאחר הצהרת האו"ם שהציונות היא פן של גזענות, התעוררה ממשלת ישראל ופעלה להעלאתם ארצה." 

צילומי קליפ לשיר של קובי ויטמן
צילומי קליפ לשיר של קובי ויטמן

הסרט  "בצאת ישראל" זיכה את מני בפרס מטעם משרד החינוך, והוא הוצג במקומות שונים בארץ, ביניהם בפסטיבל חיפה, ובפסטיבלי סרטים שונים ברחבי העולם. בפסטיבל בסן-דייגו הוא זכה בפרס. מני היה נוכח בהקרנות רבות ועקב אחרי תגובות הקהל. 

הוא היה בטוח שהסרט מייצג היטב את הקשיים והבעיות של יהודי אתיופיה בדרכם ארצה, אבל באחת ההקרנות בפני הקהילה האתיופית בבאר-שבע, הוא שאל לדעתם של הצופים. ואז הסתבר לו, שהסרט אמנם משקף את מה שהיה בדרך ובסודן, את החום הגדול, את הקושי לנייד קשישים וילדים ועוד. אבל היה מי שאמר שבסרט מוצג המסע "כמו קייטנה". אז הבין מני שאין די בכך, שעליו להביא את נקודת המבט האישית של עולים מאתיופיה.

 

"חלום ירושלים"

כמה שנים מאוחר יותר הזדמן למני לביים ולצלם סרט שני, הפעם עם עדויות אישיות ומרגשות של בני הקהילה האתיופית שעלו ארצה. גם הפעם נפלה בידו ההזדמנות בזכות מיכה שגריר ז"ל. שגריר הזמין אותו לצלם פרויקט של הקמת אנדרטה לזכר חללים שנפלו בסודן בדרכם לארץ. מתוך שנים-עשר אלף שיצאו לדרך בקבוצות קטנות, מתו ארבעת אלפים בסודן. עם הקמת האנדרטה נקראו אנשים, באמצעות כלי התקשורת, להגיע, לציין את שמות קרוביהם שנספו ולספר את סיפוריהם.

מספר מני: "הלכתי למפגשים ותיעדתי את הסיפורים האישיים, שחלקם היו מצמררים ביותר. ואז החלטתי להפיק סרט נוסף, שיתבסס על סיפורים כאלו. הסרט שלי נקרא 'חלום ירושלים'. בעת הכנתו ראיינתי משפחות רבות, בכל אחת את כל בני המשפחה, ושילבתי צילומים מאתיופיה ומן הדרך. 

בסרט הזה הדגש היה באמת על אלו שחוו את המסע על בשרם. הסיפורים היו מטלטלים ביותר. הם תיארו את המסע הקשה מן הכפרים ועד גבול סודן, את מורי הדרך שעשקו אותם והשאירו אותם ללא אוכל ומים, וכן השהייה הקשה במחנות הפליטים בסודן. כל אלו גרמו לסבל ולמוות. כל משפחה מהקהילה האתיופית איבדה נפש קרובה במסע הזה, ולראשונה סופרו הסיפורים באופן גלוי. כל ישראלי, לדעתי, צריך לדעת מה אירע להם." 

 


המסר הסמוי הוא נגד גזענות. ברפת של משפחת יוסי סקלסקי הוכח, שאנשים מעולמות שונים, גם אם הם רחוקים גיאוגרפית וגם נבדלים בתרבותם ובשפתם – מסוגלים לפתח קשרי ידידות ונאמנות, לעבוד ולחיות יחד במשך עשרות שנים


 

עוד מדגיש מני אליאס, שהם עלו ארצה לא בגלל מצב גרוע באתיופיה: "הייתי פעמיים שם וראיתי כפרים יפים, עם גידולי שדה וצאן. הם עלו ארצה רק משום שזו היתה משאת נפשם." בסוף הסרט כתובים השמות של אלפי הנפטרים. 

הסרט זכה להקרנות רבות, בטלוויזיה, בפסטיבל "דוק אביב" ובפני ציבורים שונים. מספר מני: "אני הייתי נוכח בהקרנות אלו. לפני הקרנה, כאשר הייתי מתבונן בקהל, הייתי מבחין בנשים, ילידות אתיופיה, כבנות ארבעים וחמישים. אז ידעתי שתהיה תגובה חזקה לסרט ואכן כך קרה.

"לאחר סיום הקרנת הסרט, היתה יד מורמת בקהל, אישה העלתה שאלה או העירה הערה. היא הוזמנה לעלות לבמה והיא החלה לספר את סיפורה האישי. לאחר כחצי שעה של דיבור, היא זכתה לחבוק חם של הנוכחים, ואמרה: 'אני לא מאמינה שסיפרתי את זה עכשיו. מעולם לא סיפרתי את הסיפור שלי, גם לא לילדים שלי'."

כך הבין מני שהפעם השיג את מטרתו והצליח לשקף בסרט את מה שהיה בחייהם ובליבם של האנשים.

 

שלושה עולמות ברפת אחת 

לשאלה מאין באים הרעיונות לסרטים הוא עונה: "חלק מהסרטים נעשים על פי בקשות של אנשים שפונים אלי; אבל אני ער לכל מה קורה סביבי, ומזדמנים לי סיפורים מעניינים."

דוגמא לכך היא סרטו "פרות שמנות פרות רזות", שצולם באחת הרפתות בניר-ישראל.

מספר מני: "יום אחד הזדמנתי למשק של יוסי סקלסקי ז"ל, מוותיקי ניר-ישראל, ואז ראיתי את עובדי הרפת שלו יושבים בחצר סביב שולחן, שותים קפה ומדברים. באותו יום הצטרפתי אליהם והחלטתי שאני מכין סרט על העובדים הזרים, שבדרך כל לא זוכים לתשומת לב ראויה. התחלתי להצטרף אליהם בהפסקות אלו מעבודתם ברפת, שתיתי אתם המון כוסות קפה, ולאט לאט הם התחילו להיפתח ולספר על עצמם."

גיבורי הסרט הם שלושה: יוסי סקלסקי, שנולד בפולין ועלה כילד עם משפחתו בשנת 1957. סקלסקי החל לעבוד ברפת של הוריו בגיל 13 ומני פגש בו לאחר 50 שנות עבודה ברפת שירש. השני הוא איברהים, בדואי מעזה, אב לשבעה ילדים, שעבד אז ברפת של סקלסקי במשך 26 שנים. השלישי הוא אֶדי מתאילנד, שעבד אז עם יוסי ואיברהים מזה 13 שנה ודיבר עמם בעברית שוטפת. הסרט מתאר את מערכת היחסים המיוחדת של השלושה ואת ההווי שלהם.

בצילומי הסרט חלום ירושלים 3
בצילומי הסרט חלום ירושלים 3

בסצנה הראשונה איברהים ואֶדי בוחנים מקרוב שטר של עשרים שקל ומתעניינים אצל יוסי מי היה משה שרת, שתמונתו נמצאת על השטר. בסצנה אחרת הם מקבלים פטיפון ישן ושומעים מנגינות טנגו ואת השיר Waltzing Matilda, בפי זמר הקאונטרי ג'וני קֶש. בקיצור, הווי של ממש, כאשר הפרות וערמות החציר מצולמים ברקע.

"תוך כדי צילום," מספר מני, "שאל אותי איברהים: 'מה יהיה סוף הסרט?', עניתי לו שאינני יודע, אך כבר אז היה לי ברור שבסוף הרפת תיסגר." 

ואכן, בסופו של דבר הרפת נסגרה – יוסי סקלסקי נפטר ממחלה, איברהים חזר לעזה ואֶדי חזר לתאילנד. 

מסתבר שגם בסרט זה, שזכה להצלחה מרובה, המסר הסמוי הוא נגד גזענות. ברפת של משפחת יוסי סקלסקי הוכח, שאנשים מעולמות שונים, גם אם הם רחוקים גיאוגרפית וגם נבדלים בתרבותם ובשפתם – מסוגלים לפתח קשרי ידידות ונאמנות, לעבוד ולחיות יחד במשך עשרות שנים. 

לשאלה מדוע הוא בחר לגור עם משפחתו דווקא במושב, הוא עונה: "גדלתי בשכונת אפרידר באשקלון. אז לא היתה עדיין תנופת בנייה בעיר זו כמו עתה. מאחורי הבית שלנו היה שדה רחב ומאחוריו הים. כל ילדותי ביליתי שם בקומזיצים, במחנות שבנינו. רציתי שגם ילדיי יגדלו במקום פתוח כזה. וחוץ מזה, היה לי חלום לגדל בחצר ירקות… 

"הגענו לניר-ישראל בשנת 2001 ורכשנו פה חברים רבים. לי עצמי חשוב להכיר דווקא את האנשים הוותיקים ביישוב, לשמוע את הסיפורים שלהם, ללמוד על ההיסטוריה של המושב ושל המשפחות. כך שיש כאן כר פורה לעשייה שלי. ולפי מה שלמדתי ממורי, מיכה שגריר ז"ל, אני מקשיב ומשתדל להנציח."

הקישור לאתר של מני אליאס: https://menielias.com

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

במסגרת חגיגות 97 שנים לקיבוץ מזרע, מוצגת בחדר האוכל תערוכה בה משתתפים כ-60 יוצרים חברי הקיבוץ, במגוון של תחומי אמנות ויצירה. תערוכה קיבוץ מזרע: בספטמבר 1934 נוסד בקיבוץ מזרע ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ
4 דק' קריאה
עמיעד מערכות מים (AIM:AFS), יצרנית עולמית מובילה של מערכות סינון וטיפול במים, הודיעה על השקתה של מערכת סינון דיסקיות חדשנית; ספין קלין נובה. המוצר החדש מתאפיין במספר פרמטרים המאפשרים ביצועי סינון משופרים, התאמה מירבית
2 דק' קריאה
השבוע נפתחת בגלריה GH – גבעת חביבה לאמנות, תערוכה של סיגלית לנדאו ויותם פרום. סיגלית לנדאו היא אמנית פיסול, מיצב ווידאו. יצירותיה, החל מאמצע שנות ה-90, עוסקות בנרטיבים של החברה הישראלית, תוך שימוש באלגוריות.
2 דק' קריאה
החברים שואלים – המדור משיב שואל חבר: היש מינימום של חברים שצריכים להשתתף באסיפה בקיבוץ, כדי שזו תהיה תקפה? האם בעלי תפקידים מחויבים להשתתף באסיפה? היש קיבוצים שביטלו את האסיפה? הניתן להעביר החלטות לקלפי
2 דק' קריאה
במידה רבה, כחול-לבן היא מפלגת ההתיישבות. כמו שני חבריי לסיעה, גדלתי בהתיישבות העובדת. למדתי בבית ספר חקלאי, עבדתי ברפת, גרתי בכפר. ההתיישבות זורמת בעורקיי. אני מכיר היטב ולעומק את האתגרים הרבים, ובמלאכת הרכבת הממשלה
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן