משרד הביטחון האמיתי אמור היה להיות משרד החינוך

יובל דור ופזית גלר ממושב אומץ מגייסים את הידע והניסיון הרחב שלהם בחינוך, במוסיקה ובנפלאות השפה העברית, כדי להכיר לקהל הרחב תהליכים של "תקשורת מקרבת" ושל "חינוך מואר" * הם מביעים את דעתם על מצבי תודעה שקשורים גם במלחמה העכשווית ואת הצורך בשינוי עמוק בחינוך כדי ליצור אחדות

הפעם זה לא היה ראיון רגיל, בו עוסקים אך ורק במרואיין. הפעם זו היתה שיחה מרתקת בין שלושה אנשים, בני הזוג יובל דור ופזית גלר, ואני – כותבת שורות אלו.  

יובל דור ידוע בציבוריות הישראלית מזה שנים רבות כמוסיקאי, שחקן, זמר ואחד המייסדים של להקת "הכול עובר חביבי". יחד עם חבריו עמי מנדלמן וקיקי רוטשטיין, אליהם הצטרפה בשנת 1975, הסולנית שלומית אהרון – יצרה הרביעיה תוכניות של בידור מוזיקלי שזכו להצלחה רבה על במות הארץ, הקליטה 13 אלבומים ואף יצגה את ישראל באירוויזיון (1981) בשיר "הלילה" ("מה שהיה בינינו").  

יובל הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ותואר שני בתרפיה הבעתית וחינוך יצירתי בלסלי קולג', בוסטון, ארה"ב. בתחילת שנות ה-90, בעקבות מפגש ולימודים עם ד"ר מארשל רוזנברג – מפתח המודל ל'תקשורת לא אלימה' ברחבי העולם – החל יובל ליצור מופעי-הרצאה יוצאי דופן. בהופעותיו הוא יוצר שילוב מיוחד של שירים מהקלסיקה הארץ ישראלית עם תוכן מהמקורות, סיפורים אישיים, הומור ונפלאות השפה העברית. המופע עוסק בפיתוח המודעות ליצירת קשר אנושי המוביל לשלום. 

פזית גלר, בת זוגו של יובל, מעבירה אתו סדנאות תחת הכותרת: "אמנות ושמה תקשורת". יש לה 25 שנות ניסיון בהוראה במערכת החינוך, היא בעלת תואר שני בשינוי חברתי באמצעות אומנויות. פזית עובדת עם הורים, ילדים ואנשי חינוך בקליניקה ללמידה מבוססת יחסים והוראה מקרבת-תומכת רגשית. (ניתן להכיר יותר את עולם התוכן של "חינוך מואר" בדף הפייסבוק בשם הזה ובפודקאסט בספוטיפיי.) 

לראות את האַחֵר  

עם תחילת השיחה שאל אותי יובל מה מעניין אותי ומה הכי הייתי רוצה לשמוע מהם. מהמשך הדברים מסתבר שהשאלה ממחישה את העקרון המנחה של הגישה שלהם, שהוא חיפוש מתמיד של תֵּאוּם. "אבל לא סתם תאום ציפיות כדי שכל אחד ירגיש שהוא מרוויח מהקשר וילך לדרכו." הסביר לי יובל, "אנחנו מבקשים להתקדם לכיוון של קשר אמיתי שאיננו מבוסס רק על אינטרס. בשלב הראשון של התהליך יש צורך להבהיר מהם הצרכים של הצד השני ומה יקר לליבו וכך לפתח מידות של אורך רוח, רגישות, כנות ואמפתיה או מה שמכונה 'הֶרְגֵּשׁ הזולת'."  

אגלה לכם בסוד שהתבקשתי לספר על עצמי כדי ליצור בינינו חיבור עמוק יותר, ויובל הוסיף לי תובנות חדשות שהפליאו אותי ואפילו חידשו לי דברים על עצמי.

החינוך המואר של פזית 

במשך שנים רבות הייתה פזית מורה בכיתות א'-ב' בחדרה ובגבעת חיים. "הגישה שלי נובעת מהמקום שבו ראיתי קשיים במשולש ילד-מורה-הורה, כפי שהוא מופיע בתוך מערכת החינוך. התרומה שלי לשינוי המתבקש במערכת, מתבטאת בעקרונות שאני קוראת להם 'עששיות', משום שהן מסייעות לנו להאיר מקומות חשוכים בתודעה שלנו.  

"לא פעם נחוץ להבהיר מושגים, כמו למשל: מה פירוש 'לקדם' את התלמיד? מה זאת 'הצלחה'? וכדומה. אנחנו משתדלים להסתכל על סיטואציות מנקודת מבט הוליסטית ולטווח ארוך," היא מוסיפה. "אני שואלת הורים לאיזה אדם הם רוצים שהילד יגדל, איזה בן זוג לדעתם הוא לומד מהם להיות, או איזה חבר צוות. אני רואה עד כמה גם מטפלים מקצועיים התרגלו 'לדעת על הילד בלעדיו'. באבחון, למשל, לא ניתן לדעתי מספיק משקל לנקודת המבט של הילד ולא מתייעצים אתו על פתרונות אפשריים. נוטים לקבוע עבורו." 

פזית מדגימה את הנעשה כיום בבתי הספר: "בדרך כלל אם ילד מתקשה, מזמנים את ההורה לבית הספר, מספרים לו על הקשיים ועד כמה  המורה ובית הספר משתדלים עבורו. לא פעם ראיתי הורים שיוצאים מיום הורים כזה מתוסכלים ומרגישים נאשמים, ואילו המורים מתוסכלים כי הם לא מצליחים 'לרתום' את ההורים לעזור לילד. לשני הצדדים חסר מענה לשון ומידות נפשיות שמאפשרות בניית שביל של נקודות הסכמה על אסטרטגיות מתואמות, כדי שהצרכים של כל הנפשות הפועלות יקבלו מענה."  

עוד היא מוסיפה: "התופעה הנפוצה בדור הזה בבתי הספר היא לימוד בחוברות, כשהתלמיד ממלא בהן תשובות ולא פעם רק כדי 'לגמור עם זה'. אני צריכה להזכיר למורה ולהורים, שלא די בכך שהתלמיד יענה נכון על השאלות ויכין שיעורים. המטרה העיקרית שלנו היא שהוא יאהב את הלומד שהוא. מצאתי שילדים אשר מתנגדים לעבודה בחוברות של משרד החינוך, מתלהבים מעיתוני ילדים שנותנים להם חופש בחירה בקריאה. עיתון נפלא כמו 'אצבעוני' הוותיק, נותן גיוון שחסר בחוברות. אמנות ההוראה מבחינתי צריכה לאפשר לילד לבנות 'מנוע פנימי' של סקרנות ושל הנאה מגילוי משמעות. בעולם הטכנולוגי – עם אוקיאנוס של מידע ואינטליגנציה מלאכותית – העיקר הוא שבית הספר יאפשר לילד ללמוד את עצמו! בית הספר אמור לתת לו הזדמנויות להתנסות, להיכשל ולהצליח, לטעות ולתקן את טעויותיו. על הילד להתוודע לחוזקותיו ולהתגבר על חולשותיו ובעיקר ללמוד להיות בן אדם."

מעשה על מְנַקָּה בבית הספר 

לפני כמה שנים התפרסם בעיתונות סיפור שכתבה פזית על סיטואציה מהימים בהם לימדה בבית ספר. יום אחד פזית קלטה שהיא לא יודעת את שם המנקה שעובדת יום יום בכיתתה. היא שמה לב שלמנקה יש עבודה קשה מאוד, שכן עליה להפוך מאות כיסאות ביום על השולחנות, בנוסף לניקוי יסודי של הכיתות. פזית בחרה לדבר עם התלמידים על עצמה, על כך שהיא מתביישת שהיא לא יודעת את שם המנקה. היא הביעה את החשש שאולי המנקה 'שקופה' גם לשאר אנשי הצוות והתלמידים. פזית השתמשה בעצם ב'עששית' שהיא קוראת לה 'על עצמי לספר ידעתי'. השיתוף בגילוי לב על עצמה, רגשותיה וערכיה ללא הטפת מוסר וגם בלי הלקאות עצמיות, זה מה שנגע ללבבות תלמידיה בכיתה א', והם אלה שהציעו מנדיבות לבם לעזור למנקה על ידי הפיכת הכיסאות על השולחנות והשארת הרצפה נקייה בסוף היום. מלבד זאת הם יזמו מכתב תודה וניגשו אליה לשאול לשמה, לדרוש בשלומה ולתת לה את המכתב.

יובל – על תקשורת מקרבת 

"מעטים הם אלה שנותנים משקל למה שמתחולל בליבו של השני. באופן טבעי קורה דבר הפוך, בו כל אחד עסוק באינטרסים שלו," מציין יובל ומיד מדגים את הרעיון מולי: "הצורך שלך כעיתונאית הוא להשיג מאתנו חומר שיעניין את הקוראים, רצוי סקופ. ומן העבר השני גם הצורך שלנו כמרואיינים הוא שהכתבה תזכה לתשבחות. כך שיש זהות אינטרסים. אבל כשהאינטרסים מנוגדים, למשל כשעיתונאי מחפש חומר 'צהוב' שהמרואיין רוצה להסתיר. באופן אידיאלי כל צד צריך להיות אכפתי כלפי הצד השני ולא רק להילחם על מילוי הרצונות האגוצנטריים שלו.  

"המצב היום קשה. אנחנו חייבים לעבור התפתחות רוחנית ברוח של 'ואהבת לרעך כמוך' כבר בבית הספר. חשוב שיהיה לך אכפת מהאחר לא פחות מאשר מעצמך, ובוודאי לא לעשות לרעך את מה ששנוא עליך, כפי שאמר הלל הזקן. תלמיד שזוכה להרגיש מהמורה אהבה ללא תנאי, יקבל השראה לכל חייו. אנחנו מאמינים שכולנו זקוקים לעזרה כדי לגלות את הלב האוהב, הדואג והנדיב שלנו. בלעדיו לא יתפתח מצפון שימנע גילויים שונים של אלימות כגון התעלמות, לשון הרע, בעיות משמעת ואפילו פגיעה פיזית." 

"כולם מבינים היום שאחדות קריטית לקיומנו," ממשיך יובל, "נצטרך להשקיע משאבים רבים בלימוד שיטתי של תבניות שפה, שמרגילות אותנו לכבד את החוויה של הזולת ולהקשיב לצרכיו מתוך אכפתיות. הלימוד הזה דורש רק חלקיק מהתקציבים שהמוקדשים לרכישת כלי המשחית ואמצעי ההגנה הפיזיים. 

"המודל לתקשורת לא-אלימה, שנתתי לו לפני שנים רבות את השם 'תקשורת מקרבת' – אותו שאלתי מתוך ספר של מטפל בשם רפי רוזן – הוא התחלה טובה ללימוד ואימון. מורָה יכולה להסכים שקרבת לב עם התלמיד תפחית בעיות משמעת ותגביר רצון לשיתוף פעולה, אבל לא פשוט לה להבין שאת השינוי עליה לחולל ב ת ו ך עצמה ולא להתאמץ לאלף א ו ת ו באמצעות שכר ועונש או 'ניתוח התנהגות'. הלך הנפש של המורה יכול להשתנות כשתתחיל להתעניין בחוויית התלמיד ולא רק בתוצאות שמגיעות ממנו. שאלות כגון: 'איך היית רוצה לקבל עזרה? האם ממני או ממישהו אחר? מה אתה מציע?' משאירות את המורה בענווה, כי לא כל התשובות בידיה. היא מתאמנת ב-למידה מבוססת יחסים. וכשיש יושר ואין כפיה כוחנית, נפתחת אפשרות לקִרְבַת לב. אותו מודל מתאים כמובן לכל מערכת יחסים, לא רק של מורה-תלמיד."

במלחמה כיום 

"אני רואה את המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר כתוצר של בעיות בקשר האנושי ובתקשורת שבין מקבלי החלטות." אומר יובל. "גאווה ואינטרסים פרטניים מביאים לחוסר בהקשבה הדדית, לשקרים ולהסתרות שמביאות לקטסטרופות."  

ועוד הוא מוסיף: "יש חשיבות רבה בחינוך בבית, בבית הספר ובצבא לדבר בגילוי לב ולהיצמד לערכים של אמת ויושר גם בדברים קטנים, כי על זה הכול קם ונופל. לדוגמא: מספיק שקצין לא יחבב או יתנגד בתוכו למה שהמפקד שלו דורש, והוא לא יעביר את כל הפקודות מלמעלה בדיוק כמו שנאמר לו. לחוסר התאום בינו לבין מפקדו עלולות להיות השלכות חמורות. וכך," ממשיך יובל, "יש במערכות הצבא קצרים בתקשורת, והם הובילו ישירות למחדל. 

"קצרים בתקשורת קיימים בכל המערכות – בזוגיות, בין ילדים והורים, במקומות העבודה ובמערכות הביטחון. כולנו שואלים בתדהמה: איך נפל עיוורון על אנשים מנוסים ופקחים? והתשובה הפשוטה היא: מטעני הנפש בין מקבלי ההחלטות הופכים למטעני נפש שמפוצצים את כולנו.  

"לפיכך, משא ומתן מכבד ויציאה ממעגל הכוחנות המשפילה צריכים להילמד מגן הילדים ובכל שיעור ושיעור בכל מוסדות החינוך. אין ביטחון כשאין שלום בכיתה, בבית, במגרש המשחקים או בוועדת חוץ וביטחון בכנסת ישראל. ולכן אנחנו מאמינים: משרד הביטחון האמיתי אמור היה להיות משרד החינוך.  

כי רק בעזרת משרד החינוך נוכל להשרות ביטחון, אהבה ותאום. אמנם לפעמים אין בררה, וכשהאויב קם, צריך לקום ולהשכים להורגו; אבל הקניית אמת ויושר וחינוך לתקשורת פתוחה ומשחררת בינינו, חשובים ביותר. כרגע זו אוטופיה, כי המערכת עסוקה ב'תוצאות מדידות' ולא מטפחת התבוננות פנימית וחקירה של חיי הנפש שלנו."  

המלחמה והזוגיות 

פזית מתייחסת לנושא הזוגיות בתקופת המלחמה: "לגברים שחזרו ממילואים וקרבות יש כמובן צורך במנוחה וריענון. בת הזוג זקוקה להקלה מהעומס הרגשי והפיזי שהיא נאלצה להתמודד אתו לבד תקופה ארוכה. אם כל אחד מבני הזוג יהיה עסוק בעצמו ובציפיות שלו לקבל מהאחר את מה שחסר לו, הזוגיות תעלה על שרטון. לכן חשוב לזכור שזמני מלחמה וכאב יכולים להיות גם הזדמנות להתפתחות מואצת.  

"אילו היו מלמדים אותנו מילדות את מדעי האדם, כלומר להכיר את עצמנו, היינו חיים בעולם שונה לגמרי. צריך ללמוד לדבר שלום, לחשוב שלום, להרגיש שלום ולעשות שלום. אישה צריכה ללמוד לזהות איך ומתי היא נופלת לשפה של קורבנות, של האשמות ושל דרישות בנוסח 'תצא מעצמך, אתה לא רואה אף אחד ממטר' ומה המחיר של שפה פנימית שכזו. היא תצטרך ללמוד תבניות מחשבה אחרות כגון: 'מתאים לך לשמוע אותי כרגע? אולי אתה מעדיף בזמן רגוע יותר? בוא נבדוק מתי הכי טוב'. או: 'זה בסדר מצדך לקחת את הילדים לשעתיים סיבוב? זה מאד מאד יקל עלי'. אימון בשפה של כבוד, התחשבות ואמפתיה הוא התשתית לידידות, לעבודת צוות ולאהבה." 

הזכות למפגש 

פזית עורכת גם מפגשי זום בארץ ובארצות הברית. היא נפגשת עם אימהות, עם זוגות וכן עם צוותים חינוכיים שרוצים להכיר את "חינוך מואר". ומה לגבי ילדים? "אני עובדת עם ילדים, אבל רק כאלה שיודעים למה הם נפגשים אתי ורוצים בכך. לא די ברצון של ההורה 'לתקן' את הילד. אם אני שומעת שהרצון להגיע אלי הוא לא של הילד אלא של ההורה, אני עובדת עם ההורה. הילדים הם אלו שמנחים אותי בדרך המתאימה ללמידה שלהם."  

פזית מביאה דוגמא מבית הספר לילדים אוטיסטיים, שהיא מלמדת בו: "אחד הילדים שעושה 'שמות' בבית הספר, חטף לי את הטלפון הנייד באחת הפגישות. בפגישה הבאה הבעתי בפניו את הרגשות ואת הצרכים שלי בבירור והצעתי לו לתקשר אתי בווטסאפ, כי קלטתי שהטלפון הנייד הוא משהו ש'מדבר אליו'. "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ"  (משלי כב, 6). הוא היה מוכן לשבת איתי שיעור שלם, דבר שמאוד נדיר אצלו, אבל אני מאמינה שזה לא סתם הטיפ הטכני שחולל את ההצלחה. העיקר הוא איכות הקשר שמתפתחת, תחושת הזכות למפגש." 

"הבנת הנקרא של הלב" 

כך נקראת הסדנה המשותפת של יובל ופזית. כמו במופעי הסולו שלו, יובל שר, מנגן, מספר סיפורים ומשלב הומור, ופזית משתפת מניסיונה בתחום החינוך. שניהם עונים על שאלות הקהל וכך יוצאים אנשים עם הכרת תודה על למידה שעשו בזכות הסדנה. יובל מאלתר באותיות השפה העברית כאמצעי אמנותי מרגש להעברת מסרים. ומכיוון שהמילים נובעות לא פעם מן הקהל, ברור שכל מופע שונה מרעהו.   

ויטמין N במושב 

מסתבר שיובל חי בעבר במשך כמה שנים במושב, והקשר לאדמה חשוב לו: "גדלתי בחולון בשנות ה-50' עם הרבה חולות מסביב," הוא מספר, "ולפני מלחמת יום הכיפורים עברנו לגור במושב צופית על יד כפר סבא. למעשה שם הוקמה להקת 'הכול עובר חביבי'. כשהתחתנתי עברתי לתל-אביב וכעבור שנים התגוררתי גם בקדימה, בנתניה וביפו; אבל תמיד התגעגעתי לחיי מושב. רציתי לחזור לטבע."  

ואיך הגיעה פזית למושב אומץ? על כך היא מספרת: "במקור אני מעפולה, חייתי גם בקיבוץ גבעת חיים. יום אחד עמדתי מול השער של המושב וקבעתי לי סימן כמו ילדה קטנה," היא מחייכת. "שאם הוא ייפתח, זה יהיה עבורי הסימן שאני צריכה שיהיה לי פה בית. ואכן השער נפתח. שבע שנים מאוחר יותר הגיע יובל בעקבותיי ומאז הכול היסטוריה."   

ויובל מסכם: "אנחנו גרים ליד חממות פרחים ומטעי האבוקדו, וויטמין N (nature) – תורם לנו המון. יש חוקרים שטוענים שילדים ונוער סובלים מבעיות רבות הנובעות מהניתוק מהטבע. לשמחתנו יש כבר בתי ספר שהבינו, כי טיפוח החיבור לטבע יכול לסייע גם בחיבור לטבע האנושי. כפי שנאמר: 'כי האדם עץ השדה'."