יבול שיא
הרפת והחלב
טרקטור בשדה עמק המעינות צילום אריה גנתון

נקמת הטרקטור

3 דק' קריאה

שיתוף:

אני לא מראה להם כמה זה מכעיס אותי וממשיכה להתהלך סביב השולחן. הם הגיעו לכאן כבוגרים, עם ילדים קטנים. הם רצו לגדל משפחה 'ולגור במקום שהילדים יכולים להתרוצץ יחפים'. זה נהדר ומאוד רומנטי אבל לחלום הזה יש מחיר. לקום באור ראשון עם רעש המנוע שמתעורר ומתחיל לעבוד

"הטרקטור הוא לא מפגע," אני מסתובבת כמו אריה בכלוב. חבורת גברים עירוניים שהשתלטו לנו על הוועד. אני שרירית אבל לא גדולה כמוהם. הם יושבים מול מחשבים כל היום. אני ושכמותי עובדים בשדות. 

"ברור שכן," ברוך מתרה בי. הוא חושב שהוא יכול לסובב אותי על האצבע שלו. מי הוא חושב שהוא? הוא מניח את כוס הקפה על השולחן המלוכלך ומנגב את ידיו במפית נייר. הוא לא מבין שבמושב מותר להיות מלוכלכים קצת. 

"חד משמעית לא. גם אם יש כאלה שחושבים ככה, אתם חייבים להבין שהטרקטור הוא נשמת חייו של כל חקלאי," אני לא מוותרת להם. החדר קטן וצפוף. אני פותחת חלון. רוח קרירה נכנסת פנימה ולא אכפת לי שכל תושבי המושב יישמע את הצעקות. אולי ככה הם יבינו מי מחליט עליהם החלטות. 

"הוא מסריח, הוא איטי, הוא רועש," יורם מסכים עם ברוך. הוא נוהג במכונית חשמלית קטנה. מה הוא מבין בטרקטורים בכלל? 

"אנחנו במושב. זה כלי חקלאי. איך חיים חקלאיים יראו בלי הטרקטור?" אני נעמדת מאחורי יורם ונובחת עליו. הוא קופץ ואני קצת נהנית מזה בפנים, בתוך הלב. אני לא מזיזה אף שריר. שהם לא ישימו לב לחולשות וימצאו קלפי מיקוח. 

"ענבל, זה מה שאמרו על הסוס. איך אפשר בלי סוס עבודה שימשוך, שיסחוב, שיהיה עמוד השדרה של המשק החקלאי. והנה אנחנו, 80-90 שנה אחרי. אנחנו לא צריכים את הסוס. המושב מתקדם קדימה," ברוך מתעקש. הוא לא מתרשם מהצעדים הרועמים שלי סביב השולחן. נעלי העבודה משאירות בוץ אבל לא אכפת לי. 

"נכון. כי יש לנו טרקטור וקומביין ומשדדה וכל שאר הכלים האיטיים, הרועשים, המסריחים שאתם רוצים לשלוח למוזיאון."  

אני לא מראה להם כמה זה מכעיס אותי וממשיכה להתהלך סביב השולחן. הם הגיעו לכאן כבוגרים, עם ילדים קטנים. הם רצו לגדל משפחה 'ולגור במקום שהילדים יכולים להתרוצץ יחפים'. זה נהדר ומאוד רומנטי אבל לחלום הזה יש מחיר. לקום באור ראשון עם רעש המנוע שמתעורר ומתחיל לעבוד. אני גדלתי במושב. האדמה הזאת מכירה אותי. כפות הרגליים היחפות שלי עשו טביעות בבוץ, כשזה היה רק ישוב ספר קטן. זה לא נוח להם.  

"לא למוזיאון. פשוט לא בכביש. רק בשטחים החקלאיים," שמשון מתלהם. מנסה להראות לכולם כמה הוא גדול וחזק מול ענבל אחת.  

"אבל איך אני אגיע לשטחים החקלאיים? איך יוסי יגיע מהמשק שלו לחלקה ב'? איך קובי יגיע מהצד השני של הכביש לשטחים שלו שנמצאים בצד שלנו של הכביש?" 

"לא. לחצות את הכביש זה בסדר. גם לנהוג מהמשק לחלקה ובחזרה. כמובן." 

"אז עכשיו אני מבינה את הדיון. מה אתם בעצם רוצים להחליט היום? שטרקטורים מותרים בכביש רק מחלקה לחלקה? הרי זה מה שאנחנו עושים גם ככה. אף אחד לא נוהג בטרקטור להנאתו האישית בכביש הראשי ויוצר שיירה שנוסעת ב-50 קמ"ש סתם ככה. נוהגים בטרקטור מחלקה לחלקה או מהמשק לחלקה ובחזרה או לבית האריזה או משהו כזה. מה השוני?" 

"השוני הוא שיש היום מכונות הרבה יותר משוכללות שיכולות לעשות הרבה מהעבודה של הטרקטור, בשקט, ברוגע, בלי עשן. במהירות וביעילות הרבה יותר טובה. ענבל, למה את מתעקשת ללכת נגד הזרם? למה את לא פשוט עושה את מה שאומרים לך?" חיים נעמד מולי, ומבטו מכריח אותי לעצור את ההליכה ולהיעמד מולו. זה נכון שבמובן מסוים, אני בסופו של דבר, לא אקשיב לאף אחד מהם, חוץ מחיים. הוא השקול ביותר, בעיני. והוא גם הוותיק ביותר בחבורה. הוא נעמד ומרים את הקול אבל לא צועק. הוא מנסה לשכנע, בלי להתלהם ובלי לכפות. הוא מנסה ללכת איתי על הרציונל.  

"חיים, אתה באמת מאמין בזה? שמחשבים ומכונות יכולים להחליף את הטרקטורים? ממתי הטרקטור הפך להיות טרחה ועול על החברה? אני לא מבינה איך אתם לא מבינים את הכעס שלי." אני לא מתפייסת. אני מדברת רק אליו. האחרים נעלמו לי משדה הראייה. אני לא מצליחה לתפוס את המחשבה  שלא יהיו טרקטורים יותר. "חיים, באמת, איך אפשר?" 

יורם מנסה להסביר לי: "היום מכונות זה עסק מאוד משוכלל, נקי ושקט. אפילו זול יותר מטרקטור. מה שטרקטור עושה בשעה, מכונה עם מצלמה ועינית יכולה לעשות בחצי שעה. והשדה יהיה נקי יותר, ישר יותר, פרודוקטיבי יותר. את לא יכולה להתכחש לזה." 

"ואתם לא יכולים להתכחש לזה שהמכונות האלה יקרות בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. אני ויוסי וקובי, ועוד רבים אחרים כמונו במושב הזה ובמושבים לידינו, מעדיפים לקנות טרקטור אחד שלם, חדש, עובד, מסריח, רועש ואיטי, מאשר 20 מכונות קטנות וחשמליות שמתקלקלות כל דקה ולא מחזירות את העלות. מספיק שגרגיר אבק אחד קטן נכנס לתוך המצלמה הזאת או העינית ההיא וכל המכונה המשוכללת הזאת אבודה." אני לא נותנת להם לדבר וממשיכה: "וכשלא יהיה חשמל להטעין אותן? אז מה? על מה נסמוך? מי יעבד את השטחים? מי ישדד את השדה?" 

"אנחנו לא נגיע ליום הזה," ברוך מתעקש. פניו מאדימות והוא מתחיל להתעצבן. "זה העתיד, גברתי הצעירה. הכעס שלך יכול להיות מוצדק, בעיניך, עד השמיים. זה לא ישנה את העובדה שטרקטורים זה עסק איטי ומסורבל שצריך לפוג מהעולם." 

"אני גם לא חשבתי שיגיע יום שבו המושב החקלאי, שבו גדלתי וצמחתי, ינוהל על ידי חבורה שכמוכם. תראו לאן המושב הגיע. אני מודיעה לכם חגיגית. כל ניסיון להוריד את הטרקטורים מהכבישים, יענה בנקמת הטרקטור."  

אין להם מושג על מה אני מדברת אבל זה ממש משעשע. 

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור דמיוני לחלוטין ואין לו כל קשר למציאות. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
"לא יתכן שאדם לא יקבל את הזכויות המגיעות לו," אומרת צפרירה דנון, חברת מושב גיאה ומנהלת תחנת שי"ל במועצה האזורית חוף אשקלון * בעזרת מתנדבות היא דואגת שאנשים יקבלו קצבאות והטבות המגיעות להם על
9 דק' קריאה
חשיפה ראשונה – רכב משא חשמלי מסחרי, הכוכב הלוגיסטי החדש שלכם, מדגמי 200 LOGISTAR, תוצרת חברת CENNTRO  ארה"ב  חברת יו.די.אס אינטרנשיונל בע"מ, מהיבואניות הגדולות והוותיקות בישראל של כלי רכב חשמליים, מרחיבה את היצע הפתרונות
3 דק' קריאה
זלמן אברמוב, מאחרוני הפלמ"חניקים ומהגרעין הראשון של מקימי שייטת 13, הלך לעולמו במושב מרחביה, שם נולד וחי את מרבית חייו * כל חייו עסק אברמוב בחקלאות ובהדרכה והמשיך להיות בקשר עם אנשי השייטת בהתנדבות
3 דק' קריאה
איך חיינו פעם? רוצים לחזור לימים רחוקים, כשהיו עוד מקצועות כמו נפח ועגלון והישוב העברי מנה כמה אלפי אנשים, שנזקקו לעזרתו של הברון? * ביקור מרגש במוזיאון המושבה של מזכרת בתיה – בניין ותיק
6 דק' קריאה
בתיה הולין מכפר עזה ומחמוד מרצועת עזה בתערוכת צילומים חדשה, על חיי היומיום משני צידי הגבול   כעשר דקות הליכה, פחות מקילומטר, מפרידים בין ביתה של בתיה הולין מכפר עזה לגדר הגבול, ופחות מקילומטר נוסף,
3 דק' קריאה
סיפור חייו של טוביה ליבנה מחניתה, בן לשורדי שואה שגדל בקיבוץ וחזר בתשובה, איבד בפיגוע את אשתו ובתו ומצא כוחות להתמודד  על אף שהספר שכתב "עם עלות השחר" (הוצאת בית העורכים) מספר את סיפור
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן