יבול שיא
הרפת והחלב
כיסא עם מסיכה צהובה ודמעה נוטפת דם

"נראות המייצג הוא זעקת מדם ליבי"

3 דק' קריאה

שיתוף:

אומרת זהבית בלחסן בר-שביט ממושב כפר בן נון, שיחד עם בעלה אודי יזמו מיצג אמנותי בקריאה לשובם של 134 החטופים * המיצג כולל 134 כיסאות ועליהן מסיכות צהובות נוטפות דמעות של דם 

*תמונה ראשית: מסיכה נוטפת דמעת דם. צילום: זהבית בלחסן בר-שביט

"החיים חזקים, יש ילדים והשגרה חייבת להימשך אך המחשבות מסרבות להרפות, הלבבות נחמצים ומתכווצים בכל דקה שחולפת. מכאן נבט הרעיון בגופי ובנשמתי, מבקשת לצעוק את קולן וקולם של אלה שנלקחו מאתנו. זה חייב להדהד בעיניי כולם כל הזמן, הם עדיין שם!!"

את הדברים האלה מספרת לי זהבית בלחסן בר-שביט מכפר בן נון. לפני כמה שבועות עלה במוחה רעיון למייצג למען החטופים והחטופות שנמצאים בשבי חמאס מאז ה-7.10.23. על מנת ליישם את הרעיון ולהציג אותו לכל באי המושב, זהבית חיפשה, איתרה ואספה 134 כיסאות, כמספר החטופים והחטופות. הקמת הפרויקט הזה והרגשות המעורבים בתהליך והרגשות שעולים כל פעם שחולפים על פניו, הם ההפך הגמור מפשוטים. המייצג שבנתה זהבית, בעזרת בעלה אודי, בכניסה למושב הפסטורלי שבשפלה, רק מדגיש עוד יותר את האבסורד שבשגרה שבכאילו. 

"המיזם בוער בנשמתנו. 134 חטופות וחטופים, ששניים מתוכם הם חברים קרובים ואהובים שלנו, 'הברמנים' מכפר עזה." בהתייחסות זו, התכוונה זהבית כמובן, לזיו וגלי ברמן, האחים התאומים, שנחטפו ממיטותיהם בשבת השחורה.  

"הם חברים של אודי, אישי, קולגות  לעבודה. הם ישנו כשהכל התחיל ולא קיבלנו מהם אות חיים מאז ה-7.10.23. נציין שאנחנו מתפללים לשובם ומקווים שעד שהכתבה תצא, היא כבר לא תהיה רלוונטית."  

זהבית מקפידה על התקווה הזאת בכל הזדמנות ובכל שיח. בין אם זה כאשר היא מחלקת במושב צמידים שנרכשו על ידה ממטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים, ואם זה בחלוקת דגלי ישראל לכל בית במושב שנרכשו מכספי דמי הכיס של אלה ונדב, ילדיהם של זהבית ואודי, ביוזמתם ולבקשתם.

Screenshot 2024 04 18 121446
134 הכיסאות והמסיכות בכנסה לכפר בן נון. צילום: זהבית בלחסן בר-שביט

"מבקשת לצעוק את קולן וקולם" 

עם פרוץ המלחמה גויסו חלק מבני המושב בצו 8. אודי, כרכז הביטחון השוטף של המושב יחד עם חברי ועדת הבטחון הקימו את כיתת הכוננות – ואף שינו את שמה של הכיתה ל"צוות תמר", ע"ש תמר גוטמן ז"ל, בת המושב שנרצחה במסיבת הנובה ב-7.10. כיתה זו משרה ביטחון רב בקרב התושבים. 

"שיתפנו את ועד המושב על רצוננו להקים את המיזם בכניסה למושב, הועד נענה בהסכמה. לא היה כל כך סיעור מוחין לגבי נראות המייצג הוא זעקת מדם ליבי. קו הכיסאות נמצא בכל מיצג שעושים לשחרור החוטפים, בין אם זה במסעדות שמשאירים להם כיסא ריק או באוניברסיטאות שמשאירים כיסא ריק באולמי הרצאות," זהבית מתארת לי את שלבי החשיבה והתכנון.  

"רציתי להמשיך את הקו הזה ולהתחבר לשאר המייצגים בעזרת אותה שפה אמנותית. המסכות הצהובות הגיעו משתי סיבות – ראשית, כי הצהוב הוא הצבע של הקמפיין הזה והסיבה השנייה שהחלטתי לעשות מסכות ולא לפי שמות, כי רציתי להחדיר לכולנו את המסר שהמסיכה היא אנחנו! החלטתי שאני לא מציינת את שמות החטופים אחד-אחד, אלא בעצם מסכה צהובה נוטפת דמעות דם זועקות כאב. המימון לפרוייקט הוא פרטי ואישי שלנו.  

"התחלנו בגיוס הציוד למיזם, ראשית הכיסאות, האיסוף לקח הרבה זמן, מכל מקום במועצה. פרסמתי בכל קבוצה ובכל פורום שיכולתי לחשוב עליו. זה הגיע למצב שבו התקשרו אלי: 'היי זהבית, אני מאחד המושבים, יש לי כיסא כתר אחד, זה יכול לעזור לך?' ועניתי 'כן' ונהגתי ונסעתי לקחת גם כיסא אחד ממשפחה אחת, ממושב אחד ספציפי. ככה אספתי אותם אחד, אחד עם הטנדר. כל מי שאמר שיש לו כיסא לתת, הלכתי ואספתי.  

"היה לנו חשוב לאסוף כיסאות שאינם בשימוש עוד ואותם אספנו מכל רחבי המועצה. זה היה השלב הכי קשה. כשהצטברה לנו כמות הכיסאות הנכונה, תפרנו דגלים הנושאים את זעקת החטופות והחטופים, תפרנו דגלי ישראל, רכשנו מסכות פלסטיק לבנות ובעזרת חברות יקרות שנרתמו צבענו אותן בצהוב והוספנו בציור דמעות אדומות זועקות.  

"אודי ואני פינינו בוקר מהעסק  שלנו, והחלטנו להקים את זה ללא דיחוי. היה לנו חשוב להדגיש גם את עניין הילדים ולכן בחרנו בכיכר שעל כביש 424 כמייצג בודד עבורם. פנינו לעובד זהבי, גנן המושב, וביקשנו עזרתו בהכנת הכיכר למייצג, נענינו מידית בחיוב. שאר המיזם נבנה לאורך כל גדר הכניסה לכפר בן נון, תוך הקפדה על בטיחות וקיבוע האביזרים וכן הצגתם בנראות מקסימלית. כמו כן, חיברנו קורות עץ צרות, לייסטים, לגדר, כדי שמי שמרגיש צורך אישי או רצון לקבע לשם תמונה מנוליינת או בריסטול עמיד של אדם ספיציפי שעדיין לא איתנו, שיהיה לו מקום באופן מכובד. 

"אין לנו קשר ישיר עם המטה למשפחות החטופים בהקשר למייצג הזה," זהבית מסיימת את דבריה, מול המייצג השלם, אותו אי אפשר לפספס בכניסה הראשית למושב הקטן והצנוע שבשפלה. "זו יוזמה פרטית ועצמאית שסחפה את הקהילה שלנו לתוכה. אני מאמינה שזה יגיע אליהם איכשהו ומתישהו ואנחנו תמיד נשמח להיות איתם בקשר ולחבק אותם, להיות איתם ולעטוף אותם." 

אנחנו לא שוכחים לרגע לחבק את צה"ל וכל כוחות הביטחון העוסקים בלחימה ובהגנה ומתפללים לשובם בשלום ובמהירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה
מה גורם לו לאדם להיות תמיד במקום של נתינה? * הנתינה של רון פרומרמן תמיד באה ממקום של לרצות לשמח את האחר, השמחה היא המוטו * במהלך חייו, רון מתנדב למען החיילים הבודדים, גם
7 דק' קריאה
אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה
2 דק' קריאה
המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד *תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור  והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן