סבא גדול לפעמים קצת מבולבל

טלי שטרית (זאבי) ממושב דבורה, שהוציאה לאור את הספר "סבא גדול לפעמים קצת מבולבל", מדברת על פועלה למען הקשישים ("חברה שמכבדת את המבוגרים היא חברה יותר טובה"), על סבא ברוך שהיה ההשראה שלה ("היה גדול בכל מובן") ועל המתכון להצלחה: "הגשמה וערכי משפחה"

העלייה בתוחלת החיים משמעה גידול במספר הקשישים בכלל ובמספר חולי האלצהיימר בפרט. הילדים חווים קושי רגשי להתמודד עם הזיקנה המאוחרת, הגילנות והיחס של המבוגרים לזקנים לא מסייעים לתחושות הילדים, מקשים ומונעים מההורים להתמודד עם הנושא. כדי לנסות ולהתמודד עם האתגר כתבה טלי שטרית (זאבי), מנהלת "עלמה" – העמותה למען הזקן בנוף הגליל והסביבה, את הספר המקסים "סבא גדול לפעמים קצת מבולבל".

בספר זה – הראשון בסדרת ספרים בסדרת "סבא גדול" שתעסוק בנושא הזיקנה, מתוארת תופעת האלצהיימר בגובה עיניו של הילד, בהומור, ברגישות, בטבעיות ובמקצועיות.

הקשר הבין-דורי

הספר "סבא גדול לפעמים קצת מבולבל" (הוצאת ספרי ניב) שכתבה טלי חריג מאוד בנוף ספרי הילדים בהם לרוב מתואר סבא צעיר ופעיל, דוהר על אופנוע או על טרקטור ומשחק בכדור. קיימים מעט ספרי ילדים שמתמקדים בזיקנה המאוחרת ובתופעות שנלוות אליה. הקשר הבין-דורי הוא ערך חשוב ומשמעותי הן ליצירת חברה יותר טובה, הן לסבים/סבים גדולים והן לנכדים. מכאן החשיבות הגדולה של הספר.

ספרי לי על גיבורי הספר ועל העלילה שלו.

"גיבורי הספר הם סבא גדול (רבא) חולה אלצהיימר והנין שלו, להם יש קשר חם מאוד. הסיפור מתואר מנקודת מבטו של הילד, מהשאלות שהוא שואל ומפרשנותו של הילד שנעשית באופן פשוט ומרגש, דרכה אנחנו מבינים מה עובר על סבא שלא מדבר במילים, אלא יותר מדבר עם העיניים וממלמל. זה משהו שיכול להפחיד מאוד ילד. הנין מבין שלמרות שהסבא מבולבל ולא ממש מדבר הוא מבין ואוהב אותו."

למה בחרת לכתוב על דמנציה?

"לא כתבתי רק על דמנציה, אלא על עוד תחומים שקשורים בזיקנה, אבל בחרתי לצאת עם הספר הזה ראשון בסדרה כי באותה תקופה סבלה חמותי מתופעות האלצהיימר – ולראשונה אחרי עשרות שנים של עיסוק בנושא, חוויתי אותו גם באופן אישי."

האם על ילד לקרוא את הספר הזה לבד, או שהוא זקוק להורה שייקרא לו ויתווך לו את הנושאים?

"זאת שאלה מעניינת. כתבתי בהתחלה שהספר מיועד לגילאי 8-4 ואז אנשים שקראו את טיוטת הספר אמרו לי 'מה, ילד בן 9 לא יכול להתחבר לנושא? ילד בן 3 לא יכול לשבת ולשמוע את הסיפור מאבא שלו?'.

"מכאן שאפשר לומר שהספר מתאים לגיל הרך. אני חושבת שגם אם ילד יודע לקרוא, חובה שמבוגר ילווה אותו בקריאה כי יש בספר המון שיח, שאלות ורגשות שיש להתייחס אליהם. זה לא עוד ספר שמעביר את הזמן של הילד עד השינה, אלא ספר בעל ערך חברתי."

מה היית רוצה שהקוראים ייקחו מהספרים שלך על הזיקנה?

"המטרה העיקרית היא להנגיש את נושא הזיקנה המאוחרת לדור הנינים בגיל הרך כדי לקרב ולחבר

את הקשרים הבין-דוריים. הספרים בסדרה מספקים כלים ואמצעים להסביר לילדים הקטנים תופעות והתרחשויות בזיקנה המאוחרת כמו הידרדרות פיזית והשלכותיה, דמנציה או מעבר לבית האבות. יש להבין כי תוחלת החיים עולה וילדים רבים זוכים ויזכו לסבים וסבתות גדולים (סבא וסבתא רבא)

בחייהם, אולם למרבה הצער הם לא מפתחים קשר עימם. לכן יש צורך משמעותי לתת מענה לילדים, להתייחס לקשר בין הסבא רבא, לנרמל ולהנגיש כדי לצמצם את הריחוק והרתיעה ולחזק את הקשרים."

מי היה ההשראה שלך לכתיבה? סבא שלך?

"במהלך עבודתי נחשפתי לחולי דמנציה וגם חמותי חלתה בדמנציה, כך שאני מכירה את הנושא ממש מקרוב. ההשראה שלי לכתיבה ולחיים בכלל היא סבא שלי ברוך (בוריס) זאבי ז"ל. הוא השראת חיי. הוא אמנם לא חלה בדמנציה, אבל לקחתי ממנו הרבה מאוד חלקים לספר. לצערי הוא לא זכה להגיע לגילאי הזיקנה המופלגת, אולם היה גדול בכל מובן אפשרי. סבא היה החבר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם. בזכותו למדתי את נפלאות הקשר הבין-דורי הלכה למעשה."

איזה אדם הוא היה? מה עשה בחייו?

"סבא היה ניצול שואה ששרד את המצבים הנוראיים ביותר שאפשר לתאר. הוא היה לוחם, יוזם, איש חזון וביצוע. אחת הצוואות שלו היא שלא לחינם ניצל מן התופת הנאצית ותפקידו להנחיל טוב בעולם. כל חייו הוא החדיר את הערך הזה לכל צאצאיו. לאורך כל חייו גם כשעבד, ביתו היה פתוח לכל עולה ונצרך 24 שעות ביממה. הוא אימץ ילדים רבים נוספים והכניסם למשפחתנו. חלק מעשייתו נתגלתה לנו רק לאחר מותו. הוא היה פעיל ציבור מוביל, שימש כסגן ראש עיר ויו"ר מועצת המנהלים של המתנסים והכול בהתנדבות מלאה. בתפקיד ההתנדבות האחרון שלו פיתח סבא את העמותה למען הקשיש בנוף הגליל למשך 11 שנה עד יום מותו."

לא לשכוח

סבא ברוך כמעט זכה להיות סבא גדול (סבא רבא), אולם נפטר לפני 25 שנה, 10 ימים לפני הולדת בנה הבכור של טלי, שנקרא על שמו – בר.

לדברי טלי, הצוואה שלו שגם חקוקה על קברו, היא "לזכור לעולם, לא לשכוח ולספר".

"הציווי הזה ניתן לו על ידי אביו ברגע אחד מכונן במלחמה," מספרת טלי. "הוא ואביו היו במחנה עבודה. אביו חלה והועלה למסדר התלייה השבועי. סבי נצטווה על ידי מפקד המחנה לבעוט בחבית (רגע התלייה). סבא סירב ואביו ביקש שיעשה זאת כדי שישרוד ויוכל לספר. הוא סיפר וכך גם כולנו מיישמים את צוואתו."

זה 26 שנה מארגנת טלי טקס יום שואה בכמה ישובים בתענכים: "כשהגעתי לגור במושב הסתבר שלא היה טקס בערב, אלא רק בבית הספר. החלטתי שאני מרימה את הכפפה. בשנים האחרונות אני מספרת את סיפורו של סבא במסגרת מיזם זיכרון בסלון."

הדמות המאוירת בספר היא של סבא ברוך?

"כן. המאיירת, בר פביאן, קיבלה ממני אוסף של תמונות ישנות והצליחה ליצור דמות מדויקת. כל מי שהכיר את סבא וראה את האיורים התרגש עד דמעות."

מה סבא שלך היה חושב על הספר?

"שאלה טובה. חשבתי הרבה על כך. אני בטוחה שהוא היה גאה בי על הוצאת הספר."

לתת מידע להורים

שנה לאחר מותו נכנסה טלי לנעלי סבה ועד היום היא מובילה את העמותה שייסד. "אני גאה להמשיך את עיקרי מורשתו – לסייע ולקדם איכות חיים בזיקנה. סבא האמין ופעל למען איכות חיים מרבית לכל קשיש בכל המצבים. עד היום מלווה אותי תחושה של ממשיכת דרך."

מה גרם לך לכתוב את הספר?

"למען האמת מעולם לא הייתה לי תכנית לכתוב ספרי ילדים, אבל היו שני טריגרים שגרמו לזה. השבוע בו חשבתי על הנושא ברצינות היה השבוע בו שני קשישים בבית האבות בכו לי על כך, שהנכדים שלהם לא מביאים את הנינים אליהם. זה קרע לי את הלב.

"באותו שבוע אמרה לי הבת שלי שחמותי מתגעגעת מאוד לנינים שלה. הסיבה שהם לא הביאו אותם אליה הייתה, שהם לא היו בטוחים שהיא תזהה אותם בגלל האלצהיימר והם נרתעים מכך. הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה. באותו זמן הייתי בנופש עובדים בים המלח. מצאתי את עצמי כותבת חמישה ספרי ילדים בתוך שעתיים.

"מה שהנחה אותי במהלך הכתיבה היה הצורך להסביר לילדים את מה שעובר על הקשישים הדמנטיים וגם לתת מידע להורים שחוששים לקחת את ילדיהם לפגוש את הקשיש הדמנטי. הספר מכיל הנחיות להורה ולגננת."

מאיפה כישרון הכתיבה?

"תמיד כתבתי שירים וסיפורים, אבל הם כולם הלכו ישר למגירה. אני חושבת שבמקרה של הספר הזה צריך להתייחס לא רק לכישרון כתיבה או לחריזה יפה, אלא לניסיון להסביר לילדים מהן התופעות של האלצהיימר. זה משהו שעד כה לא נעשה בצורה כזאת."

כבר הרבה שנים את נמצאת בקשר עם קשישים. מהיכן לקחת את החומרים לספר ילדים דווקא?

"שאלה טובה. מה שעזר לי להתחבר לעולם הילדים היו מפגשי הנכדים והנינים שהגיעו לבקר במוסדות שלנו."

הבדידות

טלי שטרית (51), נשואה לאסף ואמא לבר (25), עומר (21.5) ואלמוג (16.5). היא גדלה בנוף הגליל (אז נצרת עילית) וכיום היא מתגוררת במושב דבורה בחבל התענך.

טלי, בעלת תואר ראשון ותואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות ארגון ומנהל (שניהם באוניברסיטת חיפה), מאמנת ומגשרת. נוסף לכך היא חברה בוועד המנהל של הל"ב – איגוד העמותות לזקן בישראל ובוועד הפועל של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה.

"עלמה בשבילך מבגרות לזיקנה" (ע"ר) – שבראשה עומדת טלי – הוקמה בשנת 1983, ביוזמת אש”ל והרשות המקומית בנוף הגליל והיא בין העמותות לזקן הגדולות והמובילות בארץ.

עלמה פועלת כדי לאפשר תנאים של איכות חיים בגיל המבוגר מתוך כבוד, ביטחון חדשנות ויצירתיות. "עלמה" היא עמותה שפועלת לא למטרות רווח ומנוהלת על ידי ועד מנהל מתנדב והנהלה מקצועית ועתירת ניסיון.

עלמה מפתחת ומפעילה מערך שירותים מקיף ומקצועי בבית האדם המבוגר, בקהילתו ובמסגרות אשפוז חוץ ביתיות (בית אבות) בנוף הגליל והסביבה. העמותה מעסיקה 580 עובדים ותקציבה השנתי הוא 55 מיליון שקל.

"במסגרת העבודה שלי עשיתי הרבה דברים למען הקשישים, אבל הדבר שהכי מרגש אותי היא הפעילות הבין-דורית," היא אומרת. "אנחנו מפתחים מיזמים בין-דוריים בכל השירותים שאנחנו מפעילים בעמותה. מועדון סבא-נכד, צהרון בתוך בית האבות שלנו, שילוב ילדי גנים, תלמידים, סטודנטים, חניכי מכינות קדם צבאיות, חיילים ומשפחות.

"אני מאמינה מאוד בערך הבין-דורי כערך שנרכש מילדות, וכך גם חינכתי את ילדיי. נהגתי באופן קבוע להביא את הבת שלי בכל החופשות והחגים לאחד ממרכזי היום בעמותה, במשך כמה שנים מימי ילדותה. השהות המשותפת עם הקשישים הייתה טבעית בשבילה. כשחמותי חלתה באלצהיימר, הבת שלי שהייתה אז בת 14-13, הייתה מגיעה אליה הבייתה על בסיס יומי במשך שנתיים-שלוש. היא הייתה כמעט היחידה שהייתה מצליחה להרגיע אותה והעלתה תמיד חיוך על פניה."

יש תחושה בישראל שמשליכים את הזקנים, למרות הציווי "אל תשליכני לעת זיקנה". למה זה כך לדעתך?

אין ספק שאחת הבעיות הקשות בגיל הזיקנה, שהוחרפה בתקופת הקורונה היא הבדידות. בשנים האחרונות התחילו להתייחס אליה, אך עדיין לא מספיק. גם אני שותפה בבניית תוכניות ופעילויות להפגת בדידות.

"לפעמים נדמה שלא מספיק מבינים את חשיבות הדבר, והכול כך פשוט לכאורה – הקשר הבין-דורי. אם רק נפגיש את הקשישים עם הנינים שלהם, נגרום להם אושר ברמות שאי אפשר לתאר, שלא משתווה לשום דבר אחר. מלבד זאת, לקשישים יש כל כך הרבה מה להעניק להם מהידע ומניסיון החיים העשיר שלהם. באחת הפעילויות הבין-דוריות שעשינו אמר אחד התלמידים משפט שנחרט בראשי: 'לא להיפגש עם הקשישים האלה זה כמו לקחת ספרי היסטוריה ולשרוף אותם'. זה משפט חזק מאוד."

מה את חושבת על קשישים שיכולים להרשות לעצמם דיור מוגן לעומת כאלה שלא יכולים? האם שם מרגישים פחות את הבדידות?

"אני לא בטוחה שבדיור מוגן מרגישים פחות בדידות, למרות שיש הרבה אנשים מסביבך. לדעתי גם דיור מוגן הוא בית כלא של קשישים. מביאים אותם למקום שיש בו רק קשישים. בעיניי הרעיון הנכון

הוא ליצור מודל קהילתי של קשישים שגרים ליד אנשים צעירים עם ילדים. צריכים לחשוב בפריזמה שונה. יש כיום כמה פתרונות דיור שבבסיסם שילוב בין-דורי, אבל זה לא מספיק. אני הייתי מרחיבה את היריעה לאוכלוסיות משותפות. על פי המחקרים שנעשו – בשנים הקרובות תכפיל ותשליש את עצמה אוכלוסיית הקשישים ואי אפשר להתעלם מהנתון הזה. חייבים להיערך לכך ומי שירוויח מכך הם לא רק הקשישים, אלא החברה כולה."

לעודד זיקנה פעילה

מה ה"אני מאמין" שלך?

"אני מאמינה באהבת האדם. בעיניי המתכון להצלחה בחיים הוא שילוב ערכי משפחה והגשמה עצמית. אני מאמינה שכל אחד יכול להשפיע על החיים של כולנו ועל החברה בה אנו חיים, שמנהיגים אמיתיים הם אלה שיוצרים מנהיגים נוספים. אני מאמינה שחברה שמכבדת את האנשים המבוגרים שבה היא חברה יותר טובה."

מה הלאה? יש ספר נוסף בדרך?

"יש כבר ארבעה סיפורים כתובים נוספים על תופעות נוספות בזיקנה המאוחרת. עם הספרים האלה אני יכולה להתחיל מהפכה. אני רוצה להגיע עם הספרים האלה להרבה מדינות בעולם, כי לדעתי זוהי בעיה כלל עולמית".

מה החזון?

"להגיע עם הספרים לכל הנינים בעולם. ובעמותה, אני רוצה להמשיך וליישם את הזכות שניתנה לי ליזום ולפתח פרויקטים ושירותים לקשישים. החזון הגדול שלי הוא לסייע בחשיפה של כל אדם מינקות ועד בכלל לאנשים זקנים במסגרות פורמליות ובלתי פורמליות. אני שואפת ליצור חיבורים בין-דוריים בכל דרך אפשרית. לקדם את ההבנה שהעולם לא שייך רק לצעירים וכי למבוגרים יש מקום חשוב בכל רבדי החברה. אני רוצה לעודד זיקנה פעילה ואיכות חיים גבוהה בגיל המבוגר עד כמה שאפשר."