"הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו – כמו שהמדיה שימשה לנו, אזרחי ישראל, כלי להמחשת מאורעות ה-7.10, הרגשתי שאני חייבת להשתמש באנגלית, שפת האם שלי ובידע שלי בתקשורת, כדי להגיע לכמה שיותר ערוצי תקשורת זרה, על מנת להמחיש את סיפורי משפחות החטופים לעולם כולו"
איך מסכמים חמישה חודשים שמרגישים כמו יום אחד ארוך ומייגע? איך בכלל מתחילים ״לסכם״ את החוויה שלי עם משפחות החטופים כשאני מרגישה עוד כל כולי בתוך זה – איך אפשר לסכם כשעוד יש חטופים וחטופות בעזה?
הכל התחיל באותה השבת הארורה, שכמו כל אזרחי ישראל, הוקפצתי מהאזעקות על הבוקר ונשארתי צמודה לטלוויזיה. כבר שרף בעיניים אבל פחדתי אפילו למצמץ מהחשש שאפספס משהו שקשור להתפתחויות. פחדתי שבכל פעם שאמצמץ, מספר ההרוגים יעלה. 
ואז הגיעה שיחת הטלפון של אלה בן עמי לדני קושמרו, שבה היא מתחננת בפניו שיעזור לה – שאבא שלה אוהד נחטף ממיטתו לעזה. ואז הגיע הסרטון של נועה ארגמני, נערה בגילי שנחטפת על אופנוע בשביל עפר, זועקת ומושיטה את ידה לעזרה.
הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו – כמו שהמדיה שימשה לנו, אזרחי ישראל, כלי להמחשת מאורעות ה-7 באוקטובר, הרגשתי שאני חייבת להשתמש באנגלית, שפת האם שלי ובידע שלי בתקשורת, כדי להגיע לכמה שיותר ערוצי תקשורת זרה, על מנת להמחיש את סיפורי משפחות החטופים לעולם כולו. שלא יסיטו מבט מהם לרגע. 
כבר ב-9 באוקטובר חברתי למשפחות החטופים כאחת ממקימי המטה. היינו אז 20 מתנדבים עם רקע בשיווק וקריאייטיב שיום קודם לכן רק יצרנו את הסלוגן ״Bring Them Home Now״. מהרגע שכף רגלי דרכה במטה וראיתי את פניהם של בני המשפחות, לא יכולתי להרשות לעצמי לעצור אפילו לא לרגע – כאבם נהיה כאבי. הרגשתי שנחטפתי גם אני לעזה, ושהם נהיו המשפחה שלי. ביחד איתם ועם צוות מתנדבים שהקמתי, עבדנו יום ולילה כדי לרכז מידע, לדייק מסרים באנגלית, לייצר הזדמנויות מול בכירי עולמות התקשורת והדיפלומטיה, לשבץ נציגי משפחות למשלחות בחו״ל, ליווי המשפחות במשלחות לדנמרק ולהאג (נכחנו בבית הדין הפלילי הבינלאומי בין היתר) – ובראש ובראשונה פשוט לנשום איתם, לחבק, ולהכיל.
כעבור חודשיים, צצה הזדמנות לחבור לעמותת ישראליז, שעוסקת כבר מ-2017 בלשפר את תדמית ישראל בעולם, בתפקיד מנהלת פרויקטים וכחיבור ראשי למשפחות. עם הגעתי לישראליז, מיד יצרתי עוד משלחות בעלות אימפקט רב.
ראשית, יזמתי משלחת לדבלין, אירלנד עם משפחות הנד, ביבס, ושוהם – שם הגענו לרמות הכי גבוהות של הפוליטיקה האירית, החל מפגישות עם בכירי הפרלמנט, ראש הממשלה, ועד נשיא אירלנד, הכל כדי להמחיש להם את דחיפות החזרת החטופים הביתה. לאחר מכן, יזמתי והובלתי משלחת ללוס אנג'לס עם משפחות סבירסקי ומונדר – שם נפגשנו עם ראשת העיר, חברי קונגרס, שחקני הוליווד ואנשים בעלי פלטפורמות בעלות השפעה בעולם הדיגיטלי. 
במקביל לכך, ניהלתי והפקתי פרויקט המציג וממחיש בעזרת טכנולוגיית מציאות מדומה (VR) את זוועות ה-7 באוקטובר יחד עם שורדים אשר מספרים את סיפורם ואת מה שעברו באותה שבת. החזון הוא להגיע לקמפוסים בארה״ב ולגרום לסטודנטים להרגיש כאילו הם עדים לחוויה של נותני העדות שלקחו חלק בפרויקט, בהם בין היתר אופיר אנגל חטוף בן 18, שחזר לאחר 54 יום בשבי. (לינק לכתבה)
השבוע הבחנתי בעיתון השבועי של המושב ושמתי לב שמתארגנים לקראת אירוע ט״ו בשבט. התכווץ לי הלב – הרי מבחינתי עוד סוכות, עדיין ה-7 באוקטובר. הדבר היחיד שעוזר לי להרגיש את תחושת הזמן שחולף זה השינויים במזג האוויר והשקיעות היפות של החורף. חשוב לי להזכיר ולהדגיש שאסור לתת לזמן לחמוק מאיתנו ולשכוח מחיי האדם אשר נמצאים בגיהנום יום יומי מתמשך – זו חובתנו המוסרית כמדינה, כעם וכבני אדם לעשות הכל כדי לשמור את נושא החטופים ומשפחותיהם בתודעה הבינלאומית, ולעשות כל מה שביכולתנו כדי להחזיר את החטופים בעודם בחיים, לפני שמאוחר מדי.
השבוע, נחשפנו לעוד סרטוני תעמולה והפעם עם הרצח של איתי סבירסקי, חטוף שייצגתי לצד משפחתו בלוס אנג׳לס, והייתי ועודי בקשר צמוד ומתמשך עמם. זה רק חידד והעצים בי את ההבנה שאין לנו יותר זמן לבזבז, ולכן אני קוראת לכולכם לחשוב איפה אתם יכולים לתרום למען המאבק הזה – המאבק על חייהם, שנהיה גם המאבק של חיינו.
* הכותבת הינה אופיר חנן, בת 26, דור רביעי במושב בית חירות למשפחת אלוני וידצקי. אופיר בוגרת תואר בתקשורת מהבינתחומי ועובדת בחברת Wix
