יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 2162674069

סיפור אהבה בשדה 

3 דק' קריאה

שיתוף:

"אני חי פה מאז שנולדתי, וכך אבי ואביו. וגם הם. אני יודע שהיא גם נולדה כאן, בבתים סביב, וכך גם אביה וסבה. אבל מעולם לא חצינו את השדה להיכרות. הקהילות לא קשורות זו בזו. אנחנו פה והם שם"

אני בוחר נקודה אקראית בזמן: סביבה כפרית, שדות בכל עבר, סוף הקיץ, נערים צעירים מעמיסים חציר בקלשונים על עגלות רתומות לסוסים. נשים ונערות אוספות את מה שנפל מהקלשון ואוגדות לכדי חבילות. גברים מבוגרים, האבות, אם תרצו, אוספים את החבילות ומעמיסים גם הם את העגלות. נערות צעירות, חייכניות יותר או פחות, מחלקות מים ואוכל לאלה העוסקים במלאכה.  

ילדים קטנים מסתובבים סביב כולם, אוספים גרגרים, מלטפים את הסוסים, אוספים את השיבולים שנפלו. כולם עסוקים. לכל גיל ומעמד יש תפקיד, יש מטרה, יש דרך לתרום לחברה. אף אחד לא מתבטל סתם.  

בתוך התמונה הזאת, אני שותל את עצמי, נער צעיר, תמים, חולמני קצת. מעדיף לקרוא מאשר לעבוד. מתבונן בנעשה סביבי ומקווה לחיים קצת יותר מעניינים. מהעבר השני של השדה, אני רואה נערה צעירה מוכרת. היא צעירה ממני אבל לא בהרבה, סביבה משפחתה וקהילתה, גם הם עובדים, גם הם שומרים, גם הם מלקטים. בדיוק כמונו. גם אצלם, לכל אחד יש תפקיד. גם אצלם, המטרה הכללית היא החברה, הקהילה, שאף אחד לא יישאר רעב.  

אני חי פה מאז שנולדתי, וכך אבי ואביו. וגם הם. אני יודע שהיא גם נולדה כאן, בבתים סביב, וכך גם אביה וסבה. אבל מעולם לא חצינו את השדה להיכרות. הקהילות לא קשורות זו בזו. אנחנו פה והם שם. כך היה תמיד. אני אולי קצת חולמני, אבל גם קצת מציאותי, אבל משהו בה מושך את מבטי. זו לא היתה השמש שבדיוק היתה בזווית הנכונה, או העיניים שנצצו לי מרחוק. זה היה קולה הקורא: "אבא, תן לי. אסחב את זה בשבילך." זה החריגות שבדבר: לכל אחד יש משימה, מה פתאום היא מבקשת לעשות משימה אחרת? ועוד משימה של גבר…  

ומרחוק, אני רואה את האב. בלי אומר, הוא מניח את חבילת הקציר על הקרקע, בוחר חבילה קטנה יותר, מעמיס אותה על גבו והולך לקצה השורה, להעמיס את עגלת הסוס. הנערה, מצידה, מעמיסה על גבה את חבילת הקציר הגדולה יותר, פוסעת מספר צעדים, לבחון את שיווי משקלה, ובזהירות, הולכת, יציבה וגאה, עד קצה השורה, ומעמיסה את עגלת הסוס. וכך שוב ושוב: הוא הולך אחר הנשים שאוגדות את החבילות, הוא מניף על גבו חבילה מעט קטנה יותר. היא צועדת לצדו, מניפה על גבה חבילה מעט גדולה יותר. והשניים צועדים, עקב בצד אגודל, לעגלה. מניחים את החבילות וחוזרים לתהלוכה בשדה. בלי אומר. בלי מבט, בלי מחשבה בכלל. השמש שוקעת והם אורזים את עצמם, מעמיסים את הילדים קטנים על העגלה וחוזרים לבתים ולאלה המחכים בבית. הם יחזרו מחר להמשיך את העבודה. 

עשתה את ההבדל 

ואני עומד בקצה השדה שלנו. ניצב והמום. שכחתי לגמרי את מטלתי שלי. שכחתי לגמרי את הסביבה ואת הקהילה. לא מבין עד הסוף למה הייתי עד. כל כולי, משתוקק לשמוע עוד פעם אחת את הקול הזה, את הענווה הסמכותית. הייתי נותן את החולצה שעל גופי כדי להחליף את אביה בעבודה לצידה. יום אחר יום. חבילה אחר חבילה.  

החיים שלי נראו כל כך משעממים עד לאותו רגע, שתפסתי את עצמי חושב: "מה ההבדל בין עבודה בצד שלנו של השדה לבין עבודה בצד שלהם? למה פה משעמם ושם מעניין? למה היא זו שתעשה לך את כל ההבדל?"  

האמת, שהיא, בסופו של דבר, עשתה את ההבדל.  

בנקודה הזאת אני בערך בן 14, רוחל'ה, שעוד לא ידעתי את שמה, בטח בת 12-13. חזקה מספיק בשביל לסחוב, אבל קטנה מספיק בשביל שתתאים לי בגודל. אני משווה אותה מרחוק לאחותי. מנסה להבחין מרחוק בפרטים: צבע שערה, חוזק ידיה, יציבות עמידתה אבל מודע לזה שיכול להיות שאני תולה בה אשליות ותקוות שווא.  

הם זה הם. אנחנו זה אנחנו. לא מתערבבים. לא מסתכלים. יש מנהגים ותרבות. לא חוצים את הקווים. כמו שציינתי, בקהילות כמו שלנו, לכל אחד יש תפקיד ומקום. אין בטלה. כולם חיוניים. אדם צריך את קהילתו כדי לשרוד. גם ממני מצופה להמשיך רגיל לפי המסורת. להתחתן עם אחת מהאחיות של חבריי, להמשיך לזרוע חיטה ושעורים ולהמשיך, כל שנה לקצור, לאסוף, להוציא את המוץ, לטחון את הגרגרים, לערבב את זה עם שומן כלשהו וליצור עוגיות חורף, שיחזיקו אותנו עד הקיץ הבא. זה גורלי וזו מטרתי בחיים. ידעתי זאת תמיד. האם בת קולה לא באה אלי מהצד השני של השדה כדי להציע לי משהו אחר?  

עובר עוד יום ועוד שבוע ואני לא מחליט. לא יודע מה לעשות. מתלבט שוב ושוב. מתחבט ובעיקר משגע את החברים שלי. הם לא יודעים במי מדובר. 

יום אחד, בניגוד לכל ההיגיון ולכל המסורת, אני פשוט חוצה את השדה.  

ספר ביד אחת וכובע ביד שנייה, אני סופר צעדים. אחד. שניים. שלושה. בצעד ה-20, שנראה לי כמו מרכז השדה, אמצע הדרך בין הקהילות, אני מתיישב. מוצא לי איזו אבן נוחה, מניח את הראש ומנסה לקרוא. מנסה להרגיע. מנסה להראות לחברים שמסתכלים עלי מרחוק שהכל טוב. אבל אני דרוך כולי. מת מפחד ומלא אדרנלין.  

ככל שנוקף הזמן, אני מצליח להירגע: לא עלתה אש מהאדמה לבלוע אותי, לא פגע בי ברק. אני עוד בסדר. השמש חמה לי אז אני שם את הכובע על העיניים ונרדם. אני מתעורר כאשר הכובע מונף מעל ראשי ונגלית אלי הנערה הצעירה. אני מזהה אותה מטעם הקול ולא מכל טעם אחר: "שלום. מי אתה? מה אתה עושה פה?" 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
משרד החקלאות ופיתוח הכפר מגבש מענה לסיוע לחקלאים בנושא פשיעה חקלאית, ומזמין חקלאים לשתף בתובנות מהשטח. המטרה: התאמת המענה לצרכים שיעלו מהשטח והקמת מוקד שיהיה זמין לחקלאים 24/7 משרד החקלאות ופיתוח הכפר קורא לציבור
< 1 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן