יבול שיא
הרפת והחלב
אמיר יהודה אסתר ושרלי רביבו

סיפור של אהבה למולדת, לאדמת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

הערכים של הסבא והאבא מנחים את בני הדור השלישי בכל פעילותם. תורמים עודפי תוצרת חקלאית לארגונים רבים בינהם לקט ישראל. האפשרויות לעזור לתרום ולתת הם עבורם סגירת מעגל

התלאות בתחילת ההתיישבות

ב-13 לאוגוסט 1954, בעיצומו של להט הקיץ, הועברו שלום ואיטו רביבו, יחד עם יהודה בנםשהיה אז בן שש ואחיו ואחיותיו, ישירות מהאוניה 'ירושלים', שהגיעה ממארסי לחיפה על ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, למושב רוויה של תנועת הפועל המזרחי, הנמצא בבקעת בית שאן (בעמק המעיינות).

משפחת רביבו היתה חלק מ-50 משפחות מעולי מרוקו שהגיעו באוניה זו ושהיו מתוכננות להגיע להתיישבות ברוויה. 11 משפחות סירבו כלל לצאת לדרך לכיוון רוויה; 14 משפחות נוספות סירבו לרדת מהרכב כשהגיעו לאתר ההתיישבות ומשפחה אחת, שכבר הגיעה לרוויה, עזבה אחר מספר ימים.

עוד בהיותם בקזבלנקה חלמו שלום ואיטו, יהודים  עירוניים שומרי מסורת, להתיישב עם משפחתם בארץ ישראל.

סיפור של אהבה למולדת

הקליטה במקום לא היתה פשוטה. הימים הראשונים ברוויה היו ימי סבל לעולים החדשים, מפני שהמוסדות המיישבים לא הצליחו לספק את צרכיהם הראשוניים.

אנשי הסוכנות לא נערכו היטב לקליטת העולים החדשים למקום היישר מהאוניה ואלה סבלו מצמא בחום הקשה השורר בעמק בית שאן.

במהלך היום מי השתייה ברוויה היו חמים מאד ואספקת הקרח מבית שאן היתה דלה ולא סדירה. כשהגיע הקרח הוא חולק בחתיכות לדליים שמולאו במים ומהם יכלו העולים לרוות את צימאונם.

קשה במיוחד היה מצבם של הילדים הרבים כשלא היו מים זמינים ראויים לשתיה. בנוסף לאמור, בימים הראשונים להגעתם של העולים, היה מחסור בלחם ולא התאפשרו ארוחות חמות למשפחות.

כל משפחת עולים קיבלה מקום מגורים בהתאם לגודלה. מרביתם קיבלו דירה עם מחיצה, המהווה חדר של 12 מטרים רבועים ומטבח בגודל 6 מטרים רבועים.

משפחות עם ילדים והורים זקנים קיבלו מבנה גדול יותר. לצורך מחייתם קיבלה כל משפחת עולים משק שכלל בין 8-10 דונמים לעיבוד ולול עם תרנגולות.

בתקופה הראשונה לשהותם במקום העולים החדשים הועסקו בהכשרת הקרקע לצורך גידול ירקות ופלחה. כיוון שמרבית העולים היו עירוניים הם קיבלו את הכשרתם החקלאית הראשונה במקום באמצעות המדריכים האזוריים.

חלקם הגדול היה נבוך מהשינוי הגדול באורח חייהם ומתנאי השטח הקשים, וחלקם היו אף מדוכאים בעקבות הסבל שעבר עליהם עם קליטתם במקום.

משפחתו, הוריו שלום ואיטו כך מספר יהודה שחווה בעצמו תלאות אלו, בניגוד למשפחות אחרות ולמרות החום הכבד המחסור והתנאים הקשים, היתה שמחה בחלקה ומחוזקת באמונתה בבורא עולם – הם הגשימו את חלומם להתיישב במדינת ישראל.

ההתיישבות בעמק בניית והרחבת העסק המשפחתי

"כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֵיטִ֥יבוּ דַרְכֵיכֶ֖ם וּמַֽעַלְלֵיכֶ֑ם וַאֲשַׁכְּנָ֣ה אֶתְכֶ֔ם בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ אַל־תִּבְטְח֣וּ לָכֶ֔ם אֶל־דִּבְרֵ֥י הַשֶּׁ֖קֶר לֵאמֹ֑ר הֵיכַ֤ל יְהוָה֙ הֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה הֵיכַ֥ל יְהוָ֖ה הֵֽמָּה׃ כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַֽעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃ גֵּ֣ר יָת֤וֹם וְאַלְמָנָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשֹׁ֔קוּ וְדָ֣ם נָקִ֔י אַֽל־תִּשְׁפְּכ֖וּ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְאַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים לֹ֥א תֵלְכ֖וּ לְרַ֥ע לָכֶֽם׃ וְשִׁכַּנְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם לְמִן־עוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם׃ (ירמיהו ז',3-7).

יהודה, המייסד של רביבו יהודה חקלאות ונכסים בע"מ מקריא לי משפטים אלו מספר ירמיהו. הוא מציין שנחישותו של אביו, שלום, יחד עם צניעותו ופסוקים אלו מספר ירמיהו, כמו גם חוויותיו בילדות ובייחוד המחסור הם אלו שעיצבו אותו ומנחים אותו גם היום בעשייה היום יומית. ערכים אלו של נחישות, יושרה, אמינות, נדיבות, נתינה, תרומה ואמונה בבורא עולם הוא הנחיל לחמשת ילדיו ועתה גם לנכדיו ולניניו.

בשנת 1965 לוקח על עצמו יהודה את ניהול המשק  מידיו של אביו וממשיכו כדור שני.

בתחילת פעילותו החקלאית כשעדיין לא היה לו ניסיון רב הוא גידל עגבניות ללא חממות. כל המשקים התפרנסו מגידול של עונה אחת. במידה ומסיבה זו או אחרת העונה לא הצליחה, המשקים נקלעו לקשיים כספיים.

כדי לשרוד, בעלי המשקים חיפשו תעסוקה נוספת כדי לא להישען רק על החקלאות. כך יצא שיהודה החל לעבוד גם בעבודות שונות בסולל בונה ובמקביל התחתן עם בחירת ליבו אסתר.

עם השנים הבין יהודה שייעוד חייו הוא בחקלאות וחזר לעסוק רק בכך, תוך כדי שהוא לומד מהניסיון ומשפר את התנהלותו.

כך למשל, מספר יהודה, אם יש שנה טובה בחקלאות, בשנה לאחריה כל החקלאים מכפילים את היבול ואז מופיעה נפילה. לכן, לאור הניסיון הוא החליט להקטין את היבולים לאחר שנה טובה כדי למנוע נפילה.

עם השנים והתובנות המשק שיגשג. בניו, שרלי ואמיר, אמנם יצאו לעבוד מחוץ למשק, אך היה מקום להחזירם ולשלבם במשק ובעשייה יחד איתו.

הדור השלישי – פיתוח ומודרניזציה של העסק יחד עם ערכים

החל משנת 1993 מנוהל המשק והחברה על ידי בני הדור השלישי, שרלי ואמיר – בניו של יהודה. יהודה מגיע מידי יום ביומו לעבוד. בנועם הליכותיו ואופיו הנעים הוא מייעץ, מסביר ומנחה,

אך ניהול העסק הוא עתה בידיהם של בניו שהכניסו לעסק מודרניזציה ותפיסות ניהול והתנהלות חדשות וחדשניות. שרלי אחראי על הנושאים הקשורים לחקלאות ואמיר מטפל בלוגיסטיקה וקירור.

שרלי עסק כל העת בחקלאות. הוא למד והתחנך בפנימייה החקלאית של כפר חסידים. בשעות הפנאי ובחופשות עבד במשק יחד עם אביו.

עם נישואיו לבחירת ליבו חגית עבר לגור במחולה, הקים משפחה והחליט לחזור למשק. התנהלותו של אמיר היתה דומה – לאחר נישואיו לבחירת ליבו, ימית, עבר לגור בעפולה, הקים משפחה והחליט לחזור ולהיות שותף בניהול המשק.

האחים החלו למתג ולמנף את המשק תוך התמקדות בגידול בצל, כשהמטרה היא לבנות יכולות המאפשרות לגדל ולשווק בצל במשך כל השנה.

מסביר שרלי: "בחורף אנחנו מגדלים בעמק בית שאן, באביב מגדלים באזורי גד"ש בעמק יזרעאל ובקיץ ברמת מגשימים ברמת הגולן. כך נוצר רצף שיווקי של התוצרת החקלאית ולמעשה שריינו לעצמנו מקום קבוע, לאורך כל השנה, על המדפים של רשתות השיווק.

כחלק מהתובנות והמודרניזציה, עברנו לטפל בתוצרת החקלאית בבית האריזה בקיבוץ מירב, שם היא עוברת מערך ניקוי ומיון לפי גדלים. סך הכל המשק והעסק מטפל היום בכ-2,000 דונמים חקלאיים:  בכ- 1,100 דונמים בצל, כ-600 דונמים אבטיח וכ-200 דונם שום.

"חלק מהשינויים שהכנסנו הוא השימוש במערך המיון והקירור," מסביר אמיר. "לפני השימוש בקירור מועד הבשלתה של התוצרת החקלאית קבע מתי היא תצא לשוק. השימוש בקירור שינה את כללי המשחק, כך שהחקלאים קובעים ומתזמנים את שחרור התוצרת החקלאית בהתאם למצב השוק."

לסיום מדגיש שרלי, שההצלחה של המשק והעסק לא סינוורה את עיניהם – הערכים של הסבא והאבא מנחים אותם בכל פעילותם: "אנחנו תורמים עודפי תוצרת חקלאית לארגונים רבים, ביניהם לקט ישראל.

אנחנו זוכרים את המחסור אותם חוו הסבים וההורים ובשבילינו האפשרויות לעזור, לתרום ולתת הם סגירת מעגל. סיפור של אהבה למולדת"

"מטריד אותי," מוסיף ואומר בהרהור שרלי, "הוא דור העתיד. ממוצע גיל החקלאים בישראל עומד על כ-60 שנה ומידי שנה קטן מספרם של העוסקים בחקלאות בישראל. אני מקווה שילדי והילדים של אמיר ייקחו בבוא את העת את המושכות וימשיכו את העשייה החקלאית…"

סיפור של אהבה למולדת | תמונה: אלבום פרטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

סיוע במזון יבש למשפחות נפגעי אסון מירון: רק הוצאנו קול קורא ומיד התייצבו חברים, קיבוצים, מפעלים וארגונים לסייע בכמויות מזון יבש בעל כשרות בד"צ (זה לא היה פשוט), שנאסף במחסן בחממת עין שמר. משם
3 דק' קריאה
סיפורן של ארבע נשים לא יהודיות, מקנדה, שוויץ, ניו זילנד והולנד, שהתגלגלו ארצה לקיבוץ הקימו משפחה והן כאן. ארבעתן בחרו לא להתגייר רות המואבייה, עזבה את מולדתה והלכה אחרי נעמי לארץ יהודה. קיבלה עליה את
8 דק' קריאה
רימון ארצי, מ"חוות אלאדין" בכפר רות ועזאם נאצר, מכפר צפא, מזמינים לפעילויות לחג שבועות "בעקבות שבעת המינים". כבר כמעט שלושים שנים הם עובדים יחד בהרמוניה מעוררת השראה – דוגמא ומופת שאפשר גם אחרת. הפעילות
7 דק' קריאה
שלום, קוראים לי תמר ואני בת נהלל. השנה חוגגים יום הולדת 100 למושב שלי והמון כתבות עוסקות במה שהיה כאן בימים הראשונים. בכתבה הזאת, אני מביאה לכם את סיפורו של נהלל מזווית קצת שונה,
12 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן