יבול שיא
הרפת והחלב
נדבים בחקלאות

עורף לצד עורף כולנו המכפלת שמייצרת את החוסן הישראלי

4 דק' קריאה

שיתוף:

המציאות המלחמתית שברה לכולנו את הלב וגם את השגרה, ובכל זאת איפשהו ברור לכולנו שאנחנו חייבים להתרומם מזה. יש לנו הרבה מדי בחזית המלחמה – החטופים, הלוחמים, המשפחות האבלות והמשפחות הממתינות להשבת בני משפחותיהם; ויש אותנו – אנשי העורף שקשיחותנו משמעותית עבורם 

הנסיעה חזרה הביתה על כביש 6, אחרי שהחזרתי את בני שגויס עם תחילת המלחמה לבסיס המילואים, הייתה שקטה באופן יחסי. במושגים של שגרת המלחמה הכוונה היא שלא נשמעו רעמי רקע של מטחי טילים. וככה, בזמן שהודיתי על המתנות הקטנות שכולנו ערים להן יותר במיוחד בימים אלה (כמו 24 שעות של 'אפטר' מפתיע של הבן שהגיע מהדרום אחרי שבועות בצו 8), הרמתי את המבט שלי מעלה אל מעבר לזגוגית הרכב, ונדהמתי לראות להקת חסידות שריחפה בשלווה על פני השמיים התכולים. המופע המרהיב הזה, שהיה כל כולו פרי יצירת הטבע, היה מדהים כל כך, כנראה בגלל שהוא עמד בניגוד מוחלט למתחולל אצלנו במישור האנושי. עקבתי אחריהן עד כמה שיכולתי וחשבתי – מה חושבות החסידות על מה שמתחולל מתחת לכנפיהן?! אבל לא הייתה לי תשובה. 

בימים אלה, אין לאף אחד תשובה! כולם מסתובבים מחוסרי וודאות – נעים בתוך משבצות של זמן שחלקן מלאות בעצב ובזעם, וחלקן מלאות בפחד קיומי, לבין משבצות של זמן שבהן מתגייסים באופטימיות בסגנון "ביחד ננצח". המציאות המלחמתית שברה לכולנו את הלב וגם את השגרה, ובכל זאת איפשהו ברור לכולנו שאנחנו חייבים להתרומם מזה. יש לנו הרבה מדי בחזית המלחמה – החטופים, הלוחמים, המשפחות האבלות והמשפחות הממתינות להשבת בני משפחותיהם; ויש אותנו – אנשי העורף שקשיחותנו משמעותית עבורם.  

רק חודש לאחור, בימי שגרה ישראלית סטנדרטית, נהגתי לומר לבני משפחה בגישורים שהם כמו עורף אחד לשני; והיום פתאום ברור שכולנו במדינת ישראל משמשים כעורף אחד לשני. יש עורף במעגל ראשון, ויש עורף שמגבה את העורף שלצידו, ויש את העורף המלחמתי; וכך כולנו משמשים כמשענת, שמתגלה כחשובה פי כמה על רקע רעמי המלחמה הנוראה.   

אלון בעלי משרת במילואים במשל"ט של גדוד צנחנים, אשר פרוש על קו הגבול הצפוני, ובמילים אחרות הוא עורף משמעותי עבור החיילים שנמצאים בחזית. מעבר לתפקיד המשל"ט בשגרת לחימה, התבקשו הלוחמים שבחזית למסור את הטלפונים הניידים שלהם, כדי למנוע איכון של המכשירים הסלולריים בידי האויב; אז אלון בין היתר משמש כגיבוי ומענה לבני משפחותיהם, שהם למעשה עורף נוסף ולא פחות חשוב עבור הלוחמים.  

השיחות עם בני המשפחה בעורף משנות את הגוון משיחה לשיחה, כך סיפר לי אלון; מפתיע אתכם שאדם שיש לו עורף משפחתי איתן, עשוי לתפקד טוב יותר בשדה הקרב מחברו המודאג? אחת השיחות מהעורף הייתה מאישה צעירה, עולה חדשה שבעלה גויס, כשהיא נשארה מאחור עם שלושה ילדים קטנים. היה לה קשה, ואפשר להבין; בעלה נעלם ולא זמין, היא לא מכירה כמעט אף אחד בארץ, אין בתי ספר וגנים ואפילו לא הספיקה לעשות קליטה כמו שצריך.  

מאחורי הקלעים פעל אלון, איש העורף של החיילים, למען האישה שבעורף, ואיכשהו הגיע לרשות העירונית בעיר שבה היא מתגוררת, ולמחלקה מסוימת בתוכה, שהסכימה לקחת על עצמה את הסיוע לאותה אישה. הם יזמו שיחה שגרתית של בירור צרכים עירוני לכל הנשים שנמצאות בעורף, ונתנו את המענה, שאני מניחה שהוציא אותה במעט ממעגל האימה. לפעמים אנשים צריכים פשוט שמישהו יקשיב להם וכך מופגת ולו במעט האימה. 

סיפור אחר הוא על בני זוג ששניהם גויסו בצו שמונה למילואים, ובלית ברירה השאירו מאחור את בתם הצעירה אצל הסבא והסבתא. השבועות עוברים וההורים בעורף אומנם עושים ככל יכולתם, אבל גם הם בעצמם אבודים ודואגים. עד שטלפון אחד מאלון התגלגל לטלפון נוסף, ולבסוף נמצא חיזוק בעורף שמציע עזרה של שמירה על הנכדה כהפוגה לסבא ולסבתא. סיפורי העורף המחזקים האלה, הביאו אותי לחשוב על כך שכולנו כאחד צריכים לפעול כדי להתחשל מהמצב. 

חוסן עורפי איתן 

בזמן האחרון צפות הרבה שאלות שמתחילות במילים: "בשביל מה…?" "מה הטעם…?" – "בשביל מה לעבוד?", "בשביל מה להתקדם?", "בשביל מה ללמוד?", "מה הטעם לשמור על השגרה?" אני שואלת את עצמי איך אקום ואצא לעבודה לעסוק בעניינים שנראים כמו הבל הבלים לעומת חשיבותה של המלחמה האמיתית על קיומנו, שמתרחשת כמה עשרות קילומטרים מכאן. התשובה היא בעיקר בשביל החוסן. כי עכשיו יותר מתמיד, נראה שאלה שנמצאים בחזית זקוקים לפיסה קטנה של אמונה ושל מציאות תכלכלה שברקע שלה עפות חסידות, ומזכירות לנו שמתישהו (והלוואי שכבר מחר) נחזור למציאות. 

אנחנו מרגישים את ההד של החוסן שנע כמו חוט שני עדין בתוך הקהילות הקטנות שספגו את הזוועות ב-7.10, בקיבוצים ובמושבים בעוטף עזה; מרגישים את החוסן גם במרכז הארץ בהתגייסות האזרחית המרגשת. אנחנו עומדים נפעמים מול עשרות מתנדבים שמגיעים מדי יום לעזור במשק החקלאי של הגיסים שלי לקטוף מלפפונים ופלפלים לאחר שהפועלים הזרים עזבו. אנחנו עם אחד שאומנם שרוי ב"אוהל אבלים" גדול ונורא – אבל אנחנו יחד, מחזיקים ידיים ונעים לעבר מטרה אחת. 

אז עד כמה שקשה לראות את הסיבה ההגיונית לקום מחר בבוקר עם מוטיבציה לפעול בסוג של שגרה, ועד כמה שזה נראה כהבל הבלים, במיוחד כשיש תחושה קולקטיבית של הישרדות; אנחנו חייבים לעשות זאת למען אלה שנמצאים במעגלים הפנימיים והקשים. אנחנו העורף המלחמתי, וחשוב שנהיה מלוכדים תמיד, ובמיוחד עכשיו בעת משבר. 

חקלאי שאני מכירה כבר הרבה מאוד שנים, ריגש אותי מאוד כשסיפר לי, שללא מחשבה נוספת החליט השבוע להתקשר לאחיו, שאיתו לא דיבר שנים על גבי שנים. ברקע היה ויכוח גדול על הנחלה של הוריהם, וזה הגיע לשתיקה רועמת שנמשכה ונמשכה, וכנראה שהייתה צריכה להתרחש מלחמה רועמת בחוץ, כדי להביא אותם להבין סוף סוף שהריב ביניהם היה מיותר מלכתחילה.  

למען הגיבורים שלנו 

אני מניחה שלכל אחד צרובה בראש לפחות תמונה אחת קשה מהחטופים, ובמקרה שלי נצרבה האם שירי ביבס, שאוחזת בחוסר אונים בשני ילדיה הפעוטים, כשראשם הג'ינג'י בוהק על רקע הסיטואציה הנוראה. הסיפורים של הנופלים, החטופים והנעדרים מחלחלים בזה אחר זה לתודעה הישראלית. אני מתבוננת בתמונות בעיניים לחות, קוראת על מעשים של אנשים אמיצים שהצילו מהתופת ישראליים אחרים, שומעת על אלה שנפלו או נרצחו, ומתוודעת כל הזמן לסיפורים מדהימים על אנשים שעשו איזשהו חסד במהלך חייהם. כולם כל כך יפים, מעניינים וכולם בצורה כזו או אחרת נוגעים בנו; ולמרות שלא הכרנו מעולם, אנחנו מתאבלים, כי כל אחד היה עולם ומלואו, ובימים אלה אנחנו מאבדים עוד ועוד עולמות מופלאים. 

אני נזכרת שוב ברגעי החסד של מופע החסידות הנודדות; ומיד אני עוברת לחשוב על הדמויות המיוחדות שאבדו ועל הלוחמים שנלחמים בחזית. אומנם קשה במיוחד לדמיין עכשיו את האופק שמשתנה אבל מתישהו הוא אכן ישתנה; וכשזה יקרה, הלוחמים שלנו והמשפחות האבלות, יזדקקו לאנשי העורף שיסללו עבורם את הדרך חזרה אל המציאות הישראלית השפויה.  

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן