יבול שיא
הרפת והחלב
על הכאב והתקווה

על הכאב והתקווה: צורית ויגאל שריג, הם הורים שכולים לגיא שנהרג מכדור של צלף פלסטיני

9 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

צורית ויגאל שריג, מחיבת ציון, הם הורים שכולים לגיא שנהרג מכדור של צלף פלסטיני, בטול כרם בספטמבר 1996. גיא בנם נהרג כאשר נחלץ להציל את סנ"צ שמעון דיין ז"ל, שנפל גם הוא מכדורי אותו צלף. הכאב הגדול של השכול הביא את צורית לעשות ככל שניתן לתפיסתה, במטרה למנוע את כאבי השכול ממשפחות נוספות. צורית שריג מספרת על האבדן והפעילות עם פורום המשפחות השכולות

על הכאב והתקווה, צורית ויגאל שריג נשואים 49 שנה, שניהם מגיעים ממשפחות יוצאות אירופה שעלו לישראל לפני המלחמה. משפחתה של צורית הגיעה ברובה לישראל בעוד מרבית בני משפחתם של הוריו של יגאל נספו בשואה.

יגאל נולד בחיבת ציון ואת רוב חייהם המשותפים של צורית ויגאל הם חיים במושב. גיא שריג ז"ל הוא בנם הבכור, הם בנו את ביתם בחיבת ציון כאשר גיא היה בן חמש, אחריו נולדו ניב ומיכל.

חיבת ציון הוא מושב שחיים בו יחדיו בשיתוף ואחווה דתיים וחילוניים. כשהגיעו למושב נהגו לשלוח את כל ילדי חיבת ציון לגנים הדתיים בכפר הרא"ה, וכך גם גיא ביחד עם בני גילו התחנכו בגן דתי.

לביה"ס היסודי עברו הילדים החילוניים לכפר ויתקין ומשם המשיך גיא עם בני כיתתו לחטיבת הביניים ותיכון רופין. אפשר להגיד עליו משהו מאד ברור, אומרת צורית "ההובי שלו הוא חברים." הוא אסף חברים בכל מקום שהגיע ובכל תקופת חיים, שמר את מעגלי החברים והכיר ביניהם.

גיא לא היה שקדן גדול, אהב להתחכם עם המורים ויחד עם זאת, הוא תמיד הסתדר ואף סיים יפה את לימודיו בבית הספר. צורית שבמקצועה מורה למתמטיקה מתארת את התקופה לקראת מבחני הבגרות במתמטיקה.

גיא הביא רבים מחבריו לביתם, כדי שהיא תכין אותם לבגרות, היא זוכרת את חבורת הנערים הנהדרת הזו שישבה ולמדה סביב שולחן האוכל שלהם, ולמרות הברדק שעשו בבית הספר קודם לכן עברו בהצלחה את מבחן המתמטיקה.

בסוף לימודיו רצה גיא להתגייס לסיירות ובסופו של המיון התקבל לצנחנים. כשקיבל תוצאה חיובית צלצל ליגאל אביו ואמר לו: "'התקבלתי. לא יודע אם להיות שמח או עצוב'. המשפט הזה לא מפסיק להדהד גם אחרי עשרים וחמש שנים."

אחרי טירונות הגיע מהר לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים, משם נשלח לחטיבת הנחל למחלקה המסייעת. בשלב מסוים התלבט לגבי המשך השרות.

זו הייתה התקופה שלאחר הסכמי אוסלו ובהתבסס על ההסכם, חיפשו קצינים ליחידת מג"ב שיעשו את הסיורים המשותפים עם הפלסטינים. התפקיד נראה לו מעניין ומאתגר והוא בחר להמשיך בשרות.

גיא עבר הכשרה לקצין מג"ב והוצב לשירות בטול כרם.  צורית הוסיפה "השירות בטול כרם נראה נח, קרוב הביתה ונראה יותר בטוח מלבנון. הרגשנו ברי מזל."

הימים האחרונים של גיא

גיא משרת בטול כרם, השחרור מתקרב. בנימין נתניהו, שחודשים ספורים קודם לכן נבחר לראשות הממשלה, החליט לפתוח את מנהרות הכותל. כפי שצפו המומחים והיועצים, פתיחת המנהרות הביאה  לסדרה של אירועים מאד קשים.

במוצאי יום הכיפורים גיא חזר הביתה, כשהתחילו המהומות. אחרי יומיים ביקשו שיחזור לבסיס, כי היה ברור שבשישי אחרי תפילות הפלסטינים מתכננים מהומות מול הבסיסים.

גיא חזר ביום חמישי לבסיס, כל הלילה היה בסיורים. ביום שישי בבוקר הוא הלך לישון אחרי הסיור הלילי, זה היה יום שישי של ערב סוכות. בהתאם למה שצפו כל המומחים אחרי התפילות במסגדים החלו הפגנות גדולות ואלימות במקומות שונים, אחד מהם היה מול המחסום בטול כרם.

בנוסף, צלפים עם נשק מהמשטרה הפלסטינית והסיורים המשותפים התמקמו בבתים הגבוהים מול בסיס מג"ב. הייתה מהומה גדולה, העירו מהשינה את החיילים שסיירו בלילה וביניהם גם גיא. כשהתעוררו ראו את החיילים הפלסטינים שיורים עליהם. סגן ניצב שמעון דיין עלה על החומה בבסיס ונורה. גיא שראה את האירוע, זינק אל החומה להצילו, הספיק להגיע אל הקצין ואותו צלף ירה גם בגיא.

"הפסדנו את בנינו הבכור," אומרת צורית. "בחור חכם, ביקורתי, הרואה את הנולד בהרבה דברים. גיא סיפר על הסיורים המשותפים, שני ג'יפים האחד ישראלי והשני פלסטיני שסיירו ביחד, הייתה לו אמירה שהוא סומך עליהם בעין אחת ובוחן אותם בעין השנייה.

בתחקיר האירוע התברר שבקרב הצלפים היו שוטרים מהסיורים המשותפים. ידענו מעט על מה שעשה לפני שנהרג ועל ההכרות העמוקה עם השרות הצבאי והתפקיד במג"ב, שמענו מהחברים אחרי שנהרג.

בקורס קצינים של גיא התגבשה קבוצת חברים מאד קרובים שהשתלבו בקבוצת החברים של גיא מהתיכון, מהם למדנו להכיר עוד חלקים מחייו של גיא, חלק מהחברים בקשר איתנו עד היום.

"אחרי שגיא נהרג, הכאב היה עצום, הקושי האישי נוראי, כל אחד מהילדים קיבל את הדברים אחרת, היה בלגן נוראי בראש. בשלב מסוים הגיעו אלינו נציגים מ'פורום המשפחות השכולות', שהקים אותו יצחק פרנקנטל.

גיא שריג בסיור המשותף עם המשטרה הפלסטינית 1996
גיא שריג בסיור המשותף עם המשטרה הפלסטינית 1996

יצחק הוא יהודי דתי שבנו עלה לטרמפ שנה לפני שגיא נהרג, חטפו אותו רצחו אותו בשטח ישראל וברחו לעזה.

יצחק רצה לעשות שינוי. בתחילה השתתפו בפורום הורים שכולים ישראלים, אך התוכנית מההתחלה הייתה לעבוד במשותף עם הורים שכולים פלסטינים.

מטרת הפורום לנסות להימנע מכך שמשפחות אחרות יגיעו למצב שלנו. בהמשך התרחב הפורום בשני הצדדים למשפחות שכולות וכלל בנות זוג אחיות, אחים וילדים."

פורום המשפחות השכולות

פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני הוא ארגון משותף המונה למעלה מ-600 משפחות. הפורום הוקם ב-1995 על ידי יצחק פרנקנטל ומספר משפחות שכולות.

בשנת 1998 התקיים המפגש הראשון עם קבוצת משפחות פלסטיניות מעזה, שהזדהו עם הקריאה למניעת שכול ולקידום דו-שיח, סובלנות, פיוס ושלום.

כל חברי הפורום איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך הממושך, ובפעילותם המשותפת הגיעו להבנה כי הפיוס בין האנשים ובין העמים הוא אפשרי ואף הכרחי להשגת שלום בר קיימא.

את התובנות הללו מבקשים חברי הפורום להנחיל לשתי החברות, הישראלית והפלסטינית. חברי פורום המשפחות השכולות מאמינים כי סיום הסכסוך הוא אפשרי ומבקשים להשפיע על הציבור ועל קובעי המדיניות – להעדיף את דרך השלום והדיאלוג על דרך המלחמה והאלימות. הם פועלים למען הפסקת מעגל הדמים והשגת הסדר מדיני מוסכם על שני הצדדים.

הפורום מקיים פעילויות משותפות הכוללות מעגלי שיח והכרות, פעילות משותפת ליום האישה הבין לאומי והשנה הוא נקרא "פרחים של תקווה", תערוכות ופעילויות נוספות במטרה להחזיר את התקווה לשלום.

"כולנו מתנגדים לכל סוג של אלימות," אומרת צורית. "אנחנו חושבים שאת הפתרון צריכות להביא ממשלות.

תפקידינו להביא לציבור את המודעות לכך שהשלום מצריך ויתורים מאד גדולים משני הצדדים, ולתת למנהיגים בשני הצדדים את הרוח הגבית והאומץ לעשות שלום."

צורית שותפה במשך שנים רבות בפעילויות הסברה של הפורום, בעיקר במפגשים בבתי ספר בישראל ובגדה.  לצערה, כיום אין משפחות מעזה כי אין גישה לשם.

צורית והשותפה הפלסטינית
צורית והשותפה הפלסטינית

בכל מפגש יש נציג ישראלי ונציג פלסטיני, כל אחד מספר את סיפורו האישי ועל פעילות הפורום: "המטרה היא לפתוח דיון עם התלמידים ובעיקר להוריד את מחסום הפחד שיכירו פלסטיני שרוצה שלום.

קיימתי מפגשים עם נשים פלסטיניות בפלסטין. הייתי כמה פעמים בג'נין ובשכם, בבית ג'לה, בחלחול, בבית עומאר, בירושלים המזרחית ועוד. הפעילות נעשית עם תרגום סימולטני.

תמיד מגיעה מתרגמת מקצועית. כל אישה מקבלת אוזנייה והתרגום דו צדדי. להסברה בישראל מגיעים פלסטינים צעירים. אחים שכולים שיודעים עברית ואז אין צורך בתרגום. לפעמים האחים היו בכלא בישראל ושם למדו עברית, חשוב לציין שכל אחד  מהם מחויב לדיאלוג.

המפגשים עם הפלסטינים היו מאד משמעותיים עבור צורית: "ראיתי עד כמה המפגשים לא פשוטים בשבילם. אני נציגת הכיבוש, בחוויה שלהם אני מייצגת עוול מאד קשה כלפי המשפחה והעם שלהם.

אצלם עוד הרבה יותר מאשר אצלינו, כמעט לכל המשפחות יש מישהו שנפגע, הרוג, מישהו שיושב בכלא. הכעס מול הכיבוש הוא מאד אישי ומאד חזק. לכולם יש אח או בן דוד שנפגע.

הדרת כבוד לשכול

"בכל מפגש עם אוכלוסייה פלסטינית, האם השכולה הפלסטינית השותפה בפורום נתקפה עוד יותר מהאם היהודייה. טענו כלפיה שהיא משתפת פעולה עם הכובש ובכך יוצרת נורמליזציה של הכיבוש.

בבתי הספר הישראלים התגובות שאנחנו מקבלים הן "'אתם נאיביים, לא מבינים איפה אתם עומדים'. בדרך כלל אני חווה הדרת כבוד לשכול. לאורך כל הדרך, הביקורת קשה משני הצדדים. קיבלתי תגובות מאד קשות באופן אישי.

הסיפוק הגדול הוא בפעמים הרבות שנגשים אליי תלמידים ואומרים ש'בעקבות המפגשים למדתי משהו חדש, פתחתם לי את הראש'.

בכך אני מרגישה שיש תקווה למשהו אחר. הפלסטינים החברים בפורום מעבירים את המסר בצד שלהם – אנחנו לא משתפים פעולה עם הכיבוש, צריך להילחם בו לא בדרך אלימה ואנחנו מציעים הקשבה ודיאלוג.

"הפעילות לא נעשית יותר פשוטה משנה לשנה. מחד יש יותר מגיבים בחיוב אבל גם יותר מקללים.

יש אנשים שבשבילם אנחנו בוגדים או לפחות מטומטמים ורק לאחרונה זכיתי לתגובה קשה על תמונה משותפת שלי עם אם שכולה פלסטינית. לצערי בקורונה הפעילות נפסקה.

"אחת הפעולות  של הפורום, הוא טקס יום הזיכרון המשותף שבתחילה קראו לו הטקס האלטרנטיבי. התחילו אותו 'לוחמים לשלום' משני הצדדים ומהר מאד פורום המשפחות הפך שותף בכיר בטקס.

האירוע התחיל בטקסים של 100 איש, עלה ל-300 ובשנים האחרונות עלה לאלפי אנשים. התנגדות הימין דווקא הגדילה את כמות האנשים.

"אנחנו לא השתתפנו בטקס, בהחלטה ברורה אנחנו משתתפים בטקס בחיבת ציון, זהו טקס אישי קהילתי והוא מה שאנחנו צריכים ביום הזה. יחד עם זאת, אני לגמרי מסכימה עם מה שנעשה בטקס המשותף.

חשוב לציין כי בתוך חיבת ציון, רבים חושבים אחרת מאיתנו, אך זה מעולם לא הגיע למתח או כעסים, לא כלפינו. יש המון כבוד סביב יום הזיכרון."

נשים שכולות בטקס
נשים שכולות בטקס

ניב שריג, בנם של צורית ויגאל, פעיל גם הוא בפורום ומחזיק בעמדה נחרצת על הסכסוך והכיבוש. ניב הוא חלק מ'קהילת יד ביד', בימים האחרונים היה שותף בארגון הפגנה גדולה כנגד אי הטיפול באלימות במגזר הערבי כנגד נשים ובכלל. בנו לומד בגן דו-לשוני בבית ברל והוא מאמין בדיאלוג ובשיתוף.

ניב הוא ד"ר למתמטיקה והוא מספר: "ביום בו גיא נפל, חיי וחיי משפחתי השתנו מהקצה אל הקצה. השכול, האבל והגעגוע לגיא מלווים את הוריי, את אחותי מיכל ואותי ללא הפסק.

העצב העמוק ביותר נובע מתחושת הפספוס, 'מה היה קורה אילו…'. הגעגועים למשפחה הגדולה והמאושרת שהיינו יכולים להיות, יחד עם גיא ו'משפחתו', מלווים אותי מאז נפל ועד היום.

ההיכרות הבלתי אמצעית עם השותפים הפלסטינים לימדה אותי שיעור מאלף באנושיות, בהכרת האחר, במזעור הייאוש ובהבנה כי על אף התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, כמו גם בחברה הפלסטינית, יש עם מי לדבר ובעיקר יש על מה לדבר."

ניב מוסיף "נוכחתי לדעת שתחושת הייאוש, חוסר האמון והבורות, שהייתה גם מנת חלקי עד לא מזמן, קיימים בשני העמים. רק דיאלוג יביא לסדיקת החומות הללו ויוביל לפיוס אמיתי ולהתחלה של פתרון.

כפי שאנחנו חוזרים ואומרים מול התלמידים: 'אם אנחנו חברי הפורום, שאיבדנו את היקר לנו מכל, יכולים לשבת, לדבר ולשתף פעולה, אז כל אחד יכול ואולי כל אחד גם חייב'."

צורית קצת פחות אופטימית מניב בנה. היא חושבת שתפקידו של הפורום הוא לשנות את דעת הקהל בשני הצדדים ולייצר גב ציבורי למנהיגות, שיהיה להם האומץ והנחישות להגיע לפתרון של שלום, אך מתארת חוויה של ניסיון לרוקן אוקיאנוס עם כפית. למרות הסקפטיות היא מאמינה שזו הדרך.

חווה אלברשטיין שואלת בשירה: "עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה. מתי ייגמר הטירוף הזה?". צורית וניב הם חלק מקבוצת אנשים אמיצים ונחושים, ישראלים ופלסטינים, שבחרו לעשות מעשים במטרה להביא לסיומו של מעגל האימה המטורף הזה.

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני -השנה ה-16

הטקס התקיים השנה בפעם ה-16 ושילב בין טקס פיזי לאינטרנטי. בשנה שעברה בעקבות משבר הקורונה העולמי, לא ניתן היה להתאחד באופן פיזי האחד עם השני, אך מה שנתפס כחסרון בתחילה, הפך מהר מאד ליתרון בקיומו של טקס מקוון שהגיע לצופים רבים מכל רחבי העולם. 

את החשיפה הרחבה של הרעיון שהמלחמה אינה גזירת גורל אלא בחירה אנושית, המשיכו גם השנה. הטקס התקיים על שתי במות נפרדות, בגדה המערבית ובתל אביב, ובכל אחת מהן נכחו מספר מצומצם של משתתפים, בהתאם להנחיות.

הטקס האינטרנטי שודר בכמה אמצעים במקביל והגיע לכל רחבי העולם וצפו בו למעלה ממאתיים אלף איש.

בטקס דיברו, אחים והורים שכולים משני הצדדים, הסיפורים האישיים הכאובים כל כך שונים האחד מהשני, אך כולם שיתפו איך מתוך השכול האישי, חשוב להם להראות לכל מי שמוכן להקשיב "שצריך ואפשר אחרת".

ראשונת הדוברים היתה תמר פייקס, ששכלה את אביה במלחמת ששת הימים. אביה נהרג על ידי חייל לגיון ירדני בירושלים. בנאומה אמרה פייקס: "אנחנו הולכים ומסתבכים וטובעים במעגל של אלימות וכאב ופחד.

חלקנו לא יכולים לראות שיש דרך לצאת ממעגל הדמים. אני מאמינה שאפשר: דרך הכרה הדדית, דרך התבוננות מעמיקה בגובה העיניים." הסיפורים מהצד הפלסטיני מציפים את הרעות החולות המובנות בתוך מצב הכיבוש ואירועים שמתרחשים תדיר, גם כשאף אחד לא רצה בתוצאתם.

אחד הסיפורים הוא של ליילא אל שיח מהכפר בתיר, שסיפרה שלפני 19 שנה, מת בנה התינוק קוסאיי לאחר ששאף גז מדמיע שהושלח לחצר ביתם.

ליילא שיתפה על בחירתה להצטרף לפורום המשפחות השכולות והדגישה שלמרות האירוע לא חיפשה נקמה: "לקחתי את מסר הפיוס והשלום והתחלתי להפיץ אותו בכל מקום

בין שזה בפלסטין, בישראל או אפילו במישור העולמי, במטרה לנסות לשנות את מה שצריך לשנות ולסיים את הכיבוש ששוחק את בני עמי כל יום מחדש ומרחיב את מעגל האלימות. די לעוול ולשנאה, בואו נחיה בפיוס ובשלום עם מי שאנחנו אוהבים."

דיבר אחריהם גילי מייזלר, אח שכול, אחיו גיורא נפל במלחמת יום הכיפורים בסיני ואחריו דיברה מונא אבו שרה, אם שכולה שבנה נדרס על ידי נהג משאית כחלק מוויכוח על רקע לאומני, ברגע של שגרת חיים כשהיו בדרכם לשוק. 

על הכאב והתקווה

הנואם המרכזי השנה בטקס היה מובראק עווד, פסיכולוג ופעיל פוליטי פלסטיני-אמריקאי. עווד מקדם את רעיון ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש הישראלי בשטחים.

אביו נהרג בשנת 1948 ועווד נאלץ לעזוב את ביתו בתום המלחמה לעיר העתיקה. ב-1970 נסע לארצות הברית, עשה שם דוקטורט ופרסם את ספרו בשם "התנגדות בלתי אלימה – אסטרטגיה עבור השטחים הכבושים".

אורח כבוד נוסף שהשתתף בטקס השנה הוא השחקן האמריקאי ריצ'רד גיר, ששלח ברכה מצולמת לטקס ואמר: "אילו אפשר היה לפתור את הסכסוך במזרח התיכון באמת, לא באופן מלאכותי, אלא באהבה, בחמלה בהבנה ובמחילה, איזו דוגמה זאת הייתה לכל העולם, לכולנו".

המצב החדש שיצרה מגפת הקורונה, הביא לחשיפה רחבה יותר של המסר במתכונת הווירטואלית, אנשים רבים שלא היו מגיעים לטקס הפיזי, ראו את הטקס בביתם ונחשפו למסרים באופן האישי והכואב ביותר ולא כאג'נדה פוליטית.

נוסף לכך, הטקס הווירטואלי חסך ממארגניו את עוגמות נפש איתן הם מתמודדים בכל שנה, החל מהצורך למצוא מקום שיסכים לארח את האירוע, דרך המאבק שכבר הפך לקבוע מול משרד הביטחון, המסרב לתת אישורי כניסה לשותפים הפלסטינים ועד ההפגנות הימין הקיצוני מחוץ לאירוע.

בשנים שעברו, מארגני הטקס עתרו בעבר לבג"צ באמצעות ”האגודה לזכויות האזרח” וזכו בעתירה כנגד משרד הביטחון שסרב לתת אישור כניסה למשפחות הפלסטיניות.

השופטים כתבו בפסיקתם כי: “אל לשר הביטחון להתערב בדרך בה משפחה מבקשת לבטא את השכול הפרטי שלה, את העצב והיגון על לכתו ללא עת של אהוב ליבה.

העותרות שבפנינו מאגדות משפחות שכולות אשר בחרו לבטא את כאבן ולציין את זכרם של יקיריהן בטקס המשותף. לא לנו להתערב בבחירתם זו.”

הרעיון לקיום יום זיכרון משותף, ישראלי ופלסטיני, החל בשנת 2006 ביוזמתו של בומה ענבר, אב שכול אשר איבד את בנו יותם בלבנון בשנת 1995, ומספר פעילי שלום נוספים, בשיתוף פעולה עם תנועת “לוחמים לשלום”.

יום הזיכרון המשותף מתקיים בכל שנה במקביל ליום הזיכרון הישראלי, כשהבחירה במועד זה מבקשת לזכור ולהכיר בכאב שני הצדדים בסכסוך, ולהזכיר שמלחמות אינן גזירת גורל נצחית וכי דרך הנקמה לא תחזיר את אהובינו לחיים, אלא תביא לשנאה ושפיכות דמים.

הטקס המשותף מבקש לזרוע תקווה בקרב שני הצדדים, ובמיוחד בקרב אלו ששילמו את מחירו הכבד של הסכסוך, ולשים קץ למלחמות שגבו את חיי אהובינו ויקירינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

סיוע במזון יבש למשפחות נפגעי אסון מירון: רק הוצאנו קול קורא ומיד התייצבו חברים, קיבוצים, מפעלים וארגונים לסייע בכמויות מזון יבש בעל כשרות בד"צ (זה לא היה פשוט), שנאסף במחסן בחממת עין שמר. משם
3 דק' קריאה
סיפורן של ארבע נשים לא יהודיות, מקנדה, שוויץ, ניו זילנד והולנד, שהתגלגלו ארצה לקיבוץ הקימו משפחה והן כאן. ארבעתן בחרו לא להתגייר רות המואבייה, עזבה את מולדתה והלכה אחרי נעמי לארץ יהודה. קיבלה עליה את
8 דק' קריאה
רימון ארצי, מ"חוות אלאדין" בכפר רות ועזאם נאצר, מכפר צפא, מזמינים לפעילויות לחג שבועות "בעקבות שבעת המינים". כבר כמעט שלושים שנים הם עובדים יחד בהרמוניה מעוררת השראה – דוגמא ומופת שאפשר גם אחרת. הפעילות
7 דק' קריאה
שלום, קוראים לי תמר ואני בת נהלל. השנה חוגגים יום הולדת 100 למושב שלי והמון כתבות עוסקות במה שהיה כאן בימים הראשונים. בכתבה הזאת, אני מביאה לכם את סיפורו של נהלל מזווית קצת שונה,
12 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן