העסקת תאילנדים בימי קורונה
יבול שיא
הרפת והחלב
מדרשי בר כובא מדריך את ילדי כפר ויתקין

על תולדות התירס בעולם ובארץ

5 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

הייתי נוסע עם אבא לשדה, שם היינו קוצרים במגל את התירס. מאלמים לאלומות ואחר כך מעמיסים על העגלה, וחוזרים לפנות ערב לפרות. דבר ראשון, היינו קוטפים את הקלחים העבים והשמנים, בשבילנו. מדרשי בר כוכבא מספר על תולדות התירס בעולם ובארץ

תולדות התירס בעולם ובארץ

התירס הינו הדגן השני הנפוץ בעולם,לאחר החיטה. מולדת התירס היא מרכז אמריקה. כנראה במכסיקו. האינדיאנים גידלוהו כצמח תרבות הרבה הרבה לפני שאר העולם. ארכיאולוגים מצאו במדורות מפוחמות שרידי קלחי תירס בני 4,500 שנים. לאירופה הגיע התירס רק לאחר גילוי אמריקה ביחד עם תפוחי אדמה, קקאו, אבוקדו ועוד. קיימים מאות זנים, הנבדלים בצבע בצורה בגודל ובטעם. יש תירס כחול, יש תירס שחור, צהוב, לבן… היום על ידי הכלאה מפתחים ומייצרים זנים חדשים מעת לעת.

במכסיקו, עד היום זה הדגן העיקרי. אופים מקמח תירס, טורטיות (מעין פיתות מכסיקניות).

בפרו מנביטים גרעיני תירס, אחר מתסיסים אותם ומייצרים בירה אלכוהולית בשם: צ'יצ'ה. מאחר והתירס הוא צמח רב תכליתי, ניתן להשתמש בכל מרכיביו. הצמח הירוק משמש מאכל מזין לבהמות. הקלחים (אשבלים) כאמור ניתנים לבישול וצלייה ביתיים. הגרעינים היבשים יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן. הם נטחנים ומשמשים מאכל לעופות ולבהמות. מגרעיני התירס מפיקים שמן בישול מעולה. שימוש נוסף – היום גם עושים מהתירס דלק – ביו דיזל.

בראש ייצרני התירס בעולם, נמצאת ארצות הברית עם יותר מ-40% מהייצור העולמי. הריכוז הגדול ביותר של שטחי התירס נמצא ב'חגורת התירס', שמשתרעת על פני מדינות אוהיו, דקוטה, נברסקה, איוובה ואילינוי. ישראל קונה גרעיני תירס יבש מאמריקה, המגיע באניות צובר, ובנמל חיפה משאיות מתחברות לאנייה והתירס מובל אליהן בצינורות על ידי לחץ אוויר. גם לכפר ויתקין מגיעות משאיות 'פול טריילר' עמוסות בתירס, ופורקות במחסן.

 

מגבעולי תירס יבש ניתן להכין קש לימות החורף, גם להאבסת הפרות וגם לריפוד. אפשר להפנות לבית חרושת לנייר, בגלל אחוזי תאית גבוהה. אפשר לקצור בקומביין ולהכין תחמיץ מצויין לפרות לחורף. באם רוצים חציר תירס, זורעים צפוף צפוף, וכשמגיע לגובה של מטר, קוצרים במקצרה, מייבשים וכובשים לחבילות חציר

 

כשהייתי נער, התירס הגיע בשקי יוטה אפורים, אוכסן בקיץ בחוץ וזה היה מגרש המשחקים שלנו ילדי הרחוב. מגבעולי תירס יבש ניתן להכין קש לימות החורף, גם להאבסת הפרות וגם לריפוד. אפשר להפנות לבית חרושת לנייר, בגלל אחוזי תאית גבוהה. אפשר לקצור בקומביין ולהכין תחמיץ מצויין לפרות לחורף. באם רוצים חציר תירס, זורעים צפוף צפוף, וכשמגיע לגובה של מטר, קוצרים במקצרה, מייבשים וכובשים לחבילות חציר. הכמות גדולה יחסית ליחידת שטח וצבע החציר ורדרד-צהוב. כשהייתי רפתן, גידלתי וכבשתי חציר תירס.

שן הסוס האמריקאי
נכדי וגרעיני התירס
נכדי וגרעיני התירס

כל ההקדמה הזו, היא בבחינת מבוא לסיפור המרכזי, של זכרונות ילדותי מהתירס. כשהייתי ילד, לאחר מלחמת העולם השנייה, היה מחסור בכל דבר. בכפר ויתקין השתדלו שכל משק ייצר כל סוג אוכל בשביל עצמו (מעין משק פיאודלי) – ביצים, ירקות חלב, תפוזים וגם כמובן תוצרת לשיווק ל'תנובה'.

מאחר והיו מספר פרות לכל משק, הרי שהחקלאי גידל את כל האוכל הירוק בעצמו. המזון העיקרי של הפרות בתקופת הקיץ, היה התירס (למעט תערובת). את השדות דישנו בזבל פרות אורגני. התירס גדל לגובה של שני מטר ועל כל גבעול תירס היה קלח אחד או שניים.

הייתי נוסע עם אבא לשדה, שם היינו קוצרים במגל את התירס. מאלמים לאלומות ואחר כך מעמיסים על העגלה, וחוזרים לפנות ערב לפרות. דבר ראשון, היינו קוטפים את הקלחים העבים והשמנים, בשבילנו. היום ניתן לקנות גרעיני תירס מתוק בקופסת שימורים, קפואים בשקית ואפילו קלחים חתוכים ומבושלים ארוזים בשקית וואקום. אז, בימים הטובים ההם, תירס ניתן היה לאכול רק בעונתו ורק ליד מקום גידולו. לכן כשאבא חזר מהשדה עם עגלת התירס, כאמור, דבר ראשון לקחנו את הקלחים הגדולים.

לקחנו דלי חליבה נקי, קילפנו את הגלימה הירוקה והיינו ממלאים את הדלי במים. שמים על פרימוס מתקדם מפירמת 'אידיאל' שהיה בעל כושר הרתחה מהיר. הזן הנפוץ ביותר, היה 'שן הסוס האמריקאי' – גרעיני תירס לבן עם קלח ענק בצבע לבן שלג. גודלו וצורתו היו כשל שיניים של סוס. השם ניתן לו על פי צורתו, אבל גם היה צריך שיניים של סוס כדי לאוכלו…

לאחר הרתחה ממושכת, עשינו הפסקה מחליבת הערב וכל אחד אכל קלחים כפי יכלתו. גם ילדי השכנים היו באים לאכול וכשהם בישלו אכלנו אצלם. זה היה אוכל טעים, מזין וחסכוני. גם לא עלה כסף וגם את השזרות והעלים זרקנו חזרה לאבוס הפרות. ככה לא הגענו 'רעבים כזאבים' לארוחת הערב. למעשה היינו סתומים בתירס.

והיה שימוש נוסף לאכילת תירס, על כל פנים אצלנו ברחוב המחלבה ומחסן ההספקה, הרבה לפני שהיה מקובל לאכול "אוכל רחוב", אצלנו כבר היה. לא יודע מי המציא אותו. אבל נערים גדולים ממני, היו לוקחים שני בלוקים, חופרים קצת בחול ובין הבלוקים שמו ענפים וזרדים ועשו מדורה. על הבלוקים הניחו לוח פח, בחרו חול יבש ונקי ושמו על הפח. כשהחול להט מחום הניחו עליו גרעיני תירס בהמות, גרגירי חיטה ושעורה, דורה וסורגום. מתברר שכל גרעין שיש בו עמילן, הוא תופח בחום ומתפוצץ, ונהיה מעין 'פופקורן' תוצרת רחוב.

כשהיה מוכן וכל הגרגרים התפוצצו, כל אחד קיבל את חלקו. גרגירי השעורה היו קשים לאכילה (הקליפה, המוץ נכנסה בין השיניים) ואילו הדורה והסורגום היו אכילים פחות או יותר. עשרות שנים אחר כך כתב הסופר מאיר שלו על 'גלטות' (מעין פריכיות) של דורה, שהאכילו בהן את הצבא הטורקי. מתברר שהקדמנו את זמננו… למותר לציין שכל הגרעינים הגיעו מהחצר האחורית של מחסן ההספקה.

פאסט פוד במושב
המגל בו קצרנו את גבעולי התירס
המגל בו קצרנו את גבעולי התירס – תולדות התירס בעולם ובארץ

יום אחד אחר הצהריים, לקחה אותי אחותי לבקר חברה שלה בקצה הכפר. הגענו בדיוק בשעה שהגיעו העגלות הרתומות לפרדים, עם התירס לפרות. גם כאן הילדים פשטו על התירס, אבל ראו זה פלא – כאן קטפו את הקלחים הרזים יותר שהיו רק באמצע ההבשלה. חיש קל הדליקו מדורה וכשדעכה ונשארו הגחלים, שמו עליה רשת ברזל של חצי צול. שמו את קלחי התירס, שניצלו, סובבו מצד אל צד והוציאו לצלחת. התירס הצעיר היה במצב של 'הבשלת חלב'. לפני הצלייה, אפשר לחרוץ בציפורן את הגרעין, וניתז מעין חלב תירס. ילד אחד הלך לביתו, הביא גוש שמנת מוצקה מהמקרר, אותה מרחו על הקלחים החמים שמייד נמסה והוסיפו גרגירי מלח גס על התירס. גם אותי כיבדו בקלח קטן. איזה טעם! אחד משישים של גן עדן. זה כבר היה אוכל רחוב משודרג – ממש 'פאסט-פוד', מוכן יותר מהר מבישול על פרימוס.

היה זה תירס תאילנדי, עוד בזמן שלתאילנד קראו 'ארץ סיאם'. באתי הביתה וביקשתי מאמא שתעשה לי תירס כזה. "לא!!!" קיבלתי תשובה מפורשת. עכשיו הפרות אצלנו לא אחרי המלטה, והחלב 'רזה' ואי אפשר לעשות שמנת: "אולי אצלם הפרות אחרי ההמלטה והחלב 'שמן'. היה זה 'לא' אחד מיני רבים ששמעתי בתקופות הצנע שהיו אז בארץ.

בשנות השישים של המאה שעברה, חוקרים בתחנת הנסיונות בנווה יער, פיתחו זן תירס חדש, בשם 'כלאיים 22', שזה כבר היה זן 'היי-טק' עוד לפני שהומצאה המילה. גבעולי התירס היו נמוכים משמעותית מהזנים הקודמים, אבל מה? הפלא ופלא: על כל גבעול גדלו 3-4 קלחים, קטנים יותר ובצבע צהוב של תירס מתוק בימינו.

את קלחי התירס קילפנו בחצר, הבאנו הביתה, בישלנו על הגז ואכלנו בארוחת צהריים על צלחות חרסינה, כתוספת למנות העיקריות. התירס היה רך וטעים, נלעס בקלות, אבל משהו לא הסתדר לי. אינני יודע מדוע, אבל חסר לי הטעם של התירס מדלי החליבה, עם הריח החמוץ מתוק של החלב, הישיבה ליד הפרות, שהושיטו לשון דביקה ומחוספסת לאכול מהיד שלנו את השיזרה החמה.

כך קרה שאינני יודע בוודאות, אם אני מתגעגע לתירס הבהמות או שאני מתגעגע לזיכרונות ילדותי…

מדריך לגידול גן ירק וצמחי תבלין 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חוות "יבולים" – מכללה תעסוקתית לצעירים בעלי מוגבלויות, פועלת במשק של שמוליק אמיתי בכפר מלל. החווה הוקמה ביוזמת ענת גלנץ, בתו של שמוליק, המנהלת את המקום ביחד עם מאיה גולדברג. החניכים רוכשים כישורי חיים
6 דק' קריאה
קראתי בעיון את הראיונות עם שלוש מזכ"ליות תנועות הנוער הכחולות – רונית שניר מהשומר הצעיר, לירון אבנת מהמחנות העולים ומיה גבע מהנוער העובד והלומד, שהתפרסמו בגיליונות אחרונים של "הזמן הירוק". אלה שלוש נשים מרשימות
3 דק' קריאה
אדם קרוב אצל עצמו ואצל אזורו הגיאוגרפי ולכן לא יפנה במצוקתו או ברווחתו לבית התנועה הקיבוצית, אלא למועצה האזורית בחדשי החל"ת הארוכים שגזרו  עליי, כמו על רבים אחרים, שהות ממושכת ומשתקת בבית הפרטי, חשבתי
3 דק' קריאה
לא היה זה מובן מאליו להמשיך ולקיים  בעת הקורונה את המסורת של יום העיון לזכרו של אמרי רון. אבל משפחתו, חבריו במשמר העמק, מוקירי זכרו בתנועה הקיבוצית, חברי מעגל הקבוצות, ונציגי המכון לחקר הקיבוץ,
5 דק' קריאה
מרים דרוק (51) חברת קיבוץ יקום, בעלת תואר שני במנהל עסקים, כיהנה במגוון של תפקידי ניהול בקיבוצה, בתעשייה הקיבוצית והארצית. בעברה – מרכזת משק ומנהלת עסקית בקיבוץ יקום, וסמנכ"לית משאבי אנוש במפעלי קבוצת פלסטיב
5 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן