יבול שיא
הרפת והחלב
אלישבע מימין והכתבת עדינה בתערוכה. צילום סיגל בר אל

פסלים עם רגש

8 דק' קריאה

שיתוף:

אלישבע צבר מהיישוב גילון שבגליל, היא פסלת שיצירותיה מוצגות ונמכרות בארץ ובעולם * מתוך ילדות שהיו בה אירועים כואבים, היא פרחה להיות אישה אופטימית ושמחה, והפסלים שלה מבטאים רגשות * צבר מספרת לעדינה בר-אל על מקורות השראתה ועל תהליך יצירת פסלי ברונזה

בגוש משגב שבגליל יש כמה יישובים כפריים שהצמיחו מתוכם אמנים בתחומים שונים. יתכן שהמרחק מהמרכז ההומה, השקט וה"ירוק בעיניים" הם קרקע פורייה לאמנות. בביקור בתערוכה שנערכה לאחרונה באזור, פגשתי את אלישבע צבר מהיישוב גילון. בגילון מתגוררים כמה אמנים מוכשרים, ביניהם המוסיקאית ומנצחת המקהלות עירית רימון-ניידורף. (ראו: "קו למושב", גיליון 1223, 3. 3.2022).   

את אלישבע צבר פגשתי בתערוכה שהתקיימה לאחרונה, כשהיא עומדת בין פסליה, מוקפת צופים נלהבים מעבודותיה. אלישבע היא אישה אופטימית ושמחה – וזה לא מובן מאליו, כי בילדותה ובנעוריה היא פגשה לא מעט עצב:  "הוריי הגיעו מפולין לפני השואה, אימא מלודז' ואבא מדרוהוביץ," מספרת אלישבע. "אימא שלי נפטרה בגיל חמישים כשאני הייתי בת שמונה-עשרה.  זכור לי עוד כילדה שאמא חיפשה במשך שנים רבות קרובים וניצולים מבני משפחתה. אבל הסתבר שכל המשפחה שלה, משפחת ויינטראוב, נכחדה בשואה." 

משפחתה של אלישבע התגוררה בקריית ביאליק. האם היתה עקרת בית והאב היה בעל מסגרייה מכנית. 

"בילדות נהגנו לשחק הרבה מאד בחוץ: מחבואים וקלאס, חמש אבנים וחמור חדש – הרי לא הייתה טלוויזיה וגם לא טלפונים. היינו מתקשרים באמצעות שריקות, והאמהות עמדו בחלונות או במרפסות של השיכון, צופות בילדים המשחקים. לימים תמונת השכנים במרפסות, שימשה לי השראה ליצירה." 

החיבה והזיקה לאמנות וליצירה היו בקרב רוב בני המשפחה של אלישבע: "אבא שלי היה מאוד מוכשר בעבודת כפיים," מספרת אלישבע. "הוא נהג לפסל בחול הים. זיכרון ילדות מאוד חזק שלי ושל אחותי הוא, שאנחנו הולכות עם אבא לחוף הים, והוא היה מפסל שם נשים ערומות בחול. זה היה מאוד נועז באותם הימים," היא מוסיפה. "אבא יצר אותם רק בעזרת מקל של ארטיק ועשרות אנשים היו מתאספים סביבנו ומביטים בפליאה. היית גאה באבא ובפסל שיצר, אבל תמיד האירוע הסתיים באותה דרך: לאחר סיום היצירה, היה מישהו מהקהל קופץ ומתיישב על פסל האישה והורס אותו, לקול מחאותיו של אבא." 

"לא רק אבא אהב אמנות, גם אחי זכרונו לברכה, שנפטר בנסיבות טרגיות בגיל צעיר, אהב מאד לצייר והקדיש לכך ימים שלמים. אחותי אריאלה ציירה נהדר כבר בילדותה וברבות הימים הפכה אף היא לפסלת."  

מאחר ושתי האחיות אלישבע ואריאלה הצטיינו גם במקצועות הריאליים, הן לא המשיכו אחרי בית הספר התיכון ללמוד בתחום האמנות שאהבו, אלא הלכו ללימודים אקדמאים בטכניון. "את יודעת," מוסיפה אלישבע, "זה היה בשנים שהקשבנו להורים, אז אחותי למדה אדריכלות וארכיטקטורה, במגמת בינוי ערים, ואני למדתי כלכלה וניהול בטכניון. הייתי כלכלנית ועבדתי ב'רפאל' ובמקומות נוספים."

אביה של אלישבע מפסל בחול בחוף הים אלבום פרטי
אביה של אלישבע מפסל בחול בחוף הים. אלבום פרטי

פיסול בטקסס 

במשך השנים מאז הילדות ובמקביל לעבודתה ב"רפאל" עסקה אלישבע בענפי אמנות שונים כתחביב, ביניהם ציור על עץ, רקמות עמים, ציור על משי ועבודות טלאים. לפיסול היא הגיעה רק בשנת 2000, בעת שהמשפחה שהתה בארצות הברית לצורך עבודתו של בעלה.  

המשפחה התגוררה במשך שנתיים בטקסס, בעיר Fort Worth שליד דאלאס: "הצטרפתי עם חברות ישראליות לחוג קרמיקה. זו היתה הפעם הראשונה שעסקתי בחימר. המורה לימדה להכין כלים מחומר זה. אבל אני הייתי לוקחת גוש חימר ויוצרת ממנו דמויות קטנות. כל המשתתפות בחוג, חוץ ממני, הקשיבו להנחיית המרצה והכינו כלים בהנחייתה. 

"בשיעור השלישי פנתה אלי המורה ואמרה לי: 'אצלינו הסטודנטים עושים מה שהמרצה אומרת. את לא יכולה לעשות מה שמתחשק לך'. עניתי לה: 'אבל אני לא רוצה להכין כלים, אני רוצה לפסל'. והיא קבעה: 'אם כך את לא בחוג הנכון. מקומך לא איתנו. תלכי ללמוד פיסול'. ביקשתי ממנה המלצה לאן לפנות והיא המליצה לי על קורס פיסול אצל פסל מאוד מוכשר בשם מייק פבלובסקי. לסיכום, אפשר לומר, שבזכות העובדה שהיא 'זרקה' אותי מחוג הקרמיקה, הגעתי לפיסול. 

"אי אפשר לתאר איך הרגשתי כשהתחלתי לפסל אצלו," מתלהבת אלישבע, "ממש התאהבתי – זה כאילו  התפרץ ממני. גיליתי את הדבר האמיתי שבעצם שאפתי אליו כל חיי."  

עוד מספרת אלישבע שהיא התקשרה לארץ וסיפרה לאחותה בהתלהבות בטלפון שהיא התחילה לפסל, ואז אחותה אמרה לה להפתעתה: "לא תאמיני, גם אני התחלתי עכשיו לפסל."  מסתבר, ששתי האחיות הגיעו אל הדבר האמיתי שאותו אהבו בדיוק באותו זמן, אחת בארץ והשנייה בארה"ב . יחד עם זאת, הן פיתחו סגנון שונה: אלישבע מפסלת בסגנון ריאליסטי בחימר, כפי שנתאר בהמשך, ואחותה אריאלה מנור, מפסלת באמצעות חציבה באבן ויצירותיה אבסטרקטיות (מופשטות) בעיקר.  

במשך שנתיים למדה אלישבע פיסול בחימר אצל מייק פבלובסקי. "הוא לימד אותנו פיסול ריאליסטי, קלאסי, לפי כל הכללים."

Screenshot 2023 05 09 150501
"מנוחת הלוחם" – פסלת: אלישבע צבר. צילום: אלכס הובר

פיסול בגליל  

המשפחה חזרה ארצה ואלישבע חזרה לעבוד ברפא"ל, לאחר החופשה ללא תשלום שנטלה בתקופת שהותה באמריקה. אבל נושא הפיסול לא הרפה ממנה והיא השתתפה במשך כמה שנים בסדנת פיסול של סלומון לבייב בכרמיאל, העיר הקרובה למקום מגוריה. "לבייב הוא פסל מוכשר מאוד," מציינת אלישבע. "אצלו הבנתי שגם הפסלים שלי הם ברמה גבוהה וכדאי לצקת אותם בברונזה. וכך עשיתי. עברתי לפסל ולצקת את פסליי בברונזה."  

אלישבע מגדירה את הסגנון שלה כסגנון פיגורטיבי בגישה ריאליסטית: "אני לא יוצרת פסלים אבסטרקטיים," היא אומרת. "למרות שלא פעם חשבתי שהגיע הזמן לשנות את הסגנון, עדיין – כאשר אני מתיישבת ליד גוש החימר, אני ממש מרגישה צורך להוציא מתוכו יצור חי – ועד ש'היצור' הזה הופך להיות משהו מושלם בעיניי, אני לא מרפה. תהליך היצירה שלי הוא כמו לידה, כי אני עובדת חודשים רבים על כל יצירה."  

אלישבע מפסלת לא יותר משני פסלים לשנה והתהליך הוא בשלבים: אלישבע כאמור יוצרת  את הפסל מחימר, ואחר-כך מעבירה אותו לבית היציקה. בבית היציקה יוצרים תבנית, אחר-כך יוצרים פסל שעווה מתוך התבנית (בהמשך התהליך השעווה תתאדה), אותו "עוטפים" בקרמיקה נוזלית שתתקשה בהמשך. לאחר כשבועיים יוצקים את הברונזה, שהיא סגסוגת של מספר מתכות אותן מתיכים יחד. כשהיציקה מתקררת, שוברים את עטיפת הקרמיקה, מעבדים את הפסל, מרתכים חלקים, ולבסוף יוצרים את הפטינה (הגוון הסופי) באמצעות חומצות וחימום. 

"יש בארץ מעט בתי יציקה," מסבירה צבר, "זו התמחות מאוד ספציפית. כל תהליך היציקה מורכב וגם החומר יקר, אבל היתרון הוא שפסל מברונזה מקבל חיי נצח, וכן שניתן ליצור מהתבנית עותקים נוספים, אם יש קליינטים שמעוניינים בכך."

Screenshot 2023 05 09 150316
הרקדנית – תבליט. פסלת: אלישבע צבר. אלבום פרטי

הנוף האנושי הפרטי שלי 

עוד מציינת אלישבע: "בפסלים שלי יש המון רגש. אני מכניסה בהם רגש, ואני נוכחת לדעת שזה עובר אל אנשים שמתבוננים בפסלים." ואכן כותבת שורות אלו נוכחה בכך בתערוכה שנערכה בגילון, ואנשים התלהבו מפסליה. "אנשים מתרגשים מהם, מתחברים אליהם," מעידה אלישבע, "וזה גורם לי להיות מאושרת, כי אני מבינה שהצלחתי להעביר את מה שרציתי. רוב הפסלים שלי מבטאים תמימות, אופטימיות ושמחה."  

לשאלה מהם מקורות ההשראה שלה עונה אלישבע: "הפסלים שלי הם הנוף האנושי הפרטי שלי. מקור חשוב הוא תמונות שאני זוכרת מילדותי, כגון פרויקט 'שכנים' שהכנתי בהשראת ההווי של אימא שלי ושכנותיה בשיכון בו התגוררנו כשהייתי ילדה.  

"עתה נכדיי משמשים לי השראה. מאז שהפכתי לסבתא אני מפסלת הרבה מאוד ילדים, ולעתים ילדים עם בעלי חיים, לרוב עם כלבים, שאנחנו מאוד אוהבים. גם מצבים כלליים משפיעים עלי. הנה בזמן הקורונה יצרתי שני פסלים. אחד מהם מבטא את הבדידות של אדם מבוגר שיושב עם כלב. לאחר זמן, כאשר אפשר היה לפגוש את הנכדים ולחבק אותם, יצרתי פסל של סבתא ונכדה מתחבקות. שני הפסלים האלו מאוד מרגשים אותי. פה ושם אני מקבלת השראה חיצונית, אך לרוב אני מקבלת השראה מתוך האירועים שמתרחשים סביבי. ה'דוגמנים' הם לרוב בני משפחתי. אגב, רוב פסלי הגברים שלי הם קרחים, בהשראת בעלי אברהם בעל הקרחת…" 

פסליה של אלישבע צבר נמצאים באוספים פרטיים בארץ ובארצות שונות, ביניהם: סינגפור, ארצות הברית, רוסיה, דרום אפריקה, שוויץ. מסתבר שרוב העבודות שלה מגיעות לקליינטים בחו"ל באמצעות גלריה בשדרות ממילא בירושלים. בשנת 2014 פנתה אליה האוצרת של "אלרוב שדרות ממילא" כדי להציג כמה מפסליה לאורך השדרה. מאז מוצגות שם עבודותיה של אלישבע, לצד עבודות פיסול של אמנים רבים אחרים. כל תערוכה מוצגת במשך שנה ואחר כך מתחלפת בתערוכה אחרת. את שדרות ממילא פוקדים תיירים רבים מהארץ ומחו"ל. אנשים רואים שם את הפסלים של אלישבע ויש כאלו שרוכשים אותם. 

"הפיסול הוא חלק מאוד חשוב ביותר בחיי," היא אומרת. "בתקופת הקורונה התחלתי להכין גם תכשיטים צבעוניים, שמחים, שיש בהם שילוב של מתכות ואמייל קר. אבל זה 'בקטנה', זה עבורי כמו משחק בהשוואה לפיסול."  

בנוסף אלישבע מפסלת גם בעיסת נייר, ולעיתים פסל כזה נעשה לאורך שנה שלמה. לכן קשה לאלישבע לתמחר אותם ולהיפרד מהם, כי כל אחד הוא יחיד ומיוחד בפני עצמו.

Screenshot 2023 05 09 150411
"מחשבות" של אלישבע צבר. בהשראת הנכד הילל חובב הכדורסל. צילום: אלכס הובר

שני סיפורי פסלים 

בשנת 2015 פרשה אלישבע מעבודתה ברפא"ל והקימה סטודיו בביתם בגילון ומאז היא עובדת שם. היא נהנית לארח קבוצות ובודדים בביתם בגילון, שבו יש ביטוי גם ליצירתיות של בעלה אברהם, שהוא "הנדימן" (בונה רהיטים, חלונות, דלתות…) וכמובן עוזר לה לסחוב את פסליה הכבדים בדרך כלל לתצוגות בתערוכות ובגלריות. מובן שהאורחים מוזמנים לסטודיו שלה, לראות את פסליה ולשמוע את הסיפורים של אלישבע. "לכל פסל יש סיפור," היא אומרת.   

תבליט הברונזה, ועליו דמות של רקדנית, שנראית כמרחפת באוויר, נוצר לזכרה של מיכל זוהר ז"ל בת גילון, בתם של החברים אודי ובינה זוהר. מיכל, שהייתה קצינה צעירה ורקדנית מחוננת, נהרגה בפיגוע דריסה מכוון ע"י אדם מטורף. היא הייתה בדרכה הביתה מן הצבא, ותכננה להגיע לחזרה של להקת משגב. "מיכל הייתה בחורה מדהימה, שמחה, מוכשרת, טובה ואהובה על סובביה," אומרת אלישבע "והתבליט הזה מרגש את כל מי ששומע את הסיפור אודותיה."  

סיפור אחר לחלוטין הוא סיפור הזוי על פסל אחר, שכמעט גרם להאשים אותם ברצח…  

"יש לי פסל שנעשה בהשראת בני אורן. בתחילת שירותו בצנחנים, הוא היה חוזר הביתה לחופשה והיה לו ריטואל קבוע: הוא היה מוריד את המדים, לובש שרוואל, עושה קרחת, (כמו אבא שלו…), ומתיישב לנגן בגיטרה. אני פיסלתי פסל גדול בדמותו – פסל של אדם יושב ומנגן, וקראתי לו 'מנוחת הלוחם'. כי זו הייתה מנוחת הלוחם הפרטי שלי. 

"הפסל היה מוצג תקופה מסוימת בגלריה בעמק חפר. לאחר התערוכה, כדי להחזיר אותו הביתה, בעלי העלה אותו על עגלה נגררת, שלקחנו בהשאלה ממישהו. הוא כיסה את הפסל בבד שחור, כרך חבל סביב צוואר הפסל וקשר אותו לדפנות העגלה. וכך נסענו הביתה במכונית שלנו, כאשר העגלה נגררת מאחור, ועליה הפסל.  

"הגענו הביתה ולהפתעתנו חיכתה לנו שם ניידת משטרה ובה שני שוטרים רציניים. התברר שמישהו ראה בדרך את העגלה ובה דמות של אדם יושב, מכוסה בבד שחור וקשור. הוא צילם זאת, התקשר למשטרה והתלונן על טויוטה שגוררת גופה מכוסה וקשורה. מן המשטרה התקשרו לבעל העגלה, שסיפר שהוא השאיל אותה למשפחה מגילון. כשהתברר לנו, מדוע השוטרים הגיעו לביתנו – אנחנו התפקענו מצחוק, הורדנו את הבד השחור והראינו לשוטרים שזהו פסל, ולא גופה. אבל השוטרים נשארו רציניים, כתבו דו"ח מפורט בטפסים שלהם, וצילמו את הפסל…"  

הנה – הוכחה ניצחת שאכן פסליה ריאליסטיים ביותר.

Screenshot 2023 05 09 150219
הזוג – פסל מעיסת נייר של אלישבע צבר. צילום: ענת אורפז

המשפחה  

כאמור, משפחתה של אלישבע, משפחת הלפרן, התגוררה בקריית ביאליק. אלישבע למדה בתיכון אורט ביאליק, ובצבא שירתה כמטאורולוגית בחיל האוויר בבסיס רמת דוד. "את בעלי אברהם, שהגיע מעכו, פגשתי לראשונה בריקודי-עם כשהייתי בת 16 והוא בן 20. התחלנו 'לצאת'  מאוחר יותר וריקודי-עם הם אהבה משותפת שלנו עד היום."  

אברהם הוא הנדסאי מכונות, ועבד ברפא"ל עד צאתו לגמלאות.  לאחר הנישואין בשנת 1974 עבדו שני בני הזוג ברפא"ל והתגוררו בשכונת נווה-שאנן בחיפה. בשנות ה-80 של המאה העשרים החל תהליך של ייהוד הגליל. אלישבע, אברהם וחבריהם החלו להתארגן כגרעין, ועלו על הקרקע בגילון בשנת 1982.  

בני הזוג היו כבר אז הורים לשתי בנות, בת שש ובת שנתיים. בנם הצעיר נולד בגילון שנתיים לאחר מכן. "במשך חמש שנים התגוררנו בקרוואן בן 40 מטר, אבל היינו מאושרים לגור ב'בית' על הקרקע, במקום בשיכון בעיר. אמנם הר גילון היה אז 'הר טרשים קרח', אבל במרוצת השנים כל אחד בנה לו בית על חלקת הקרקע שקיבל, והיישוב התפתח יפה."  

בני הזוג צבר הם הורים לשלושה. הבת הבכורה מיכל גרה היום ביסעור. היא אם לשלושה, למדה הנדסת תעשיה וניהול ועובדת בחברת אלביט, באזור התעשייה בר-לב. אלינור, הבת השנייה, למדה גם היא כלכלה וניהול, עובדת ברפא"ל, היא אם לשלושה ומתגוררת עם משפחתה בגילון. הבן אורן הוא איש צבא, משרת בקבע בדרגת סגן-אלוף.   

אלישבע ואברהם נהנים מששת נכדיהם, אשר שניים מהם כבר משרתים בצבא. הם ממשיכים לרקוד יחד ריקודי עם שלוש פעמים בשבוע, ואלישבע ממשיכה בעבודתה הפורייה בפיסול וביצירת תכשיטים ייחודיים וצבעוניים, ביישוב גילון הירוק והפורח.  

* למעוניינים, לתיאום ביקור: אלישבע 052-4466935 , מייל: zabarel9@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נתחיל בהודעה של דוברות המשטרה – גניבות בקר בשווי של מאות אלפי שקלים. כתב אישום הוגש באמצע ינואר האחרון, בגין עבירות של גניבות בקר וקשירת קשר לביצוע פשע נגד 3 נאשמים, שגנבו עשרות פרות
2 דק' קריאה
משפ' יעקב עדיין ממשיכה ברפת רציתי מאוד לבקר ברפתות השכנות בחבל תענך שהולכות ונעלמות וכך, היה מרגש מאוד לפגוש את זוג המבוגרים – רחל ואליהו יעקב, יחד עם ירמי בנם הצעיר, שהוביל אותי בחום.
7 דק' קריאה
יוחאי קמחי בעין חרוד איחוד קצת לפני המלחמה יצאתי לפגוש איש מיוחד בעין חרוד עם עשייה בלתי פוסקת במשך עשרות שנים, עם דגש על הרפת. כל הפיתוח בענפי החקלאות בקיבוץ עין חרוד איחוד, עבר
6 דק' קריאה
פוסט אחד שהניע אנשים רבים בתקופת המלחמה שנים רבות שאני מלווה את רפתות העוטף במסגרת תפקידיי בענף. במבצעים הביטחוניים המיוחדים, השתדלתי להתנדב ליום-יומיים בחליבות ברפת, שהעובדים שלה פונו בצו צבאי והיא נשארה ללא צוות.
3 דק' קריאה
חודשים רבים של השקעה בקידום המועמדות בכל משקי הקיבוצים וביום שלישי 14.2 התקיימו הבחירות והדרמה הייתה גדולה. בשעות הלילה נספרו הקולות וליאור שמחה נבחר לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. הוא יחליף בתפקיד את ניר מאיר
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן