you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
צחי הררי מעגלי גברים

"לגברים קשה להכיר בעובדה שהם נזקקים לאמפטיה" אומר צחי הררי מייסד "מעגלי גברים"

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

"למדתי שמאחוריי כל ביטוי אלים של כעס קיימת תחושה קשה של האדם, שלא רואים אותו ולא מקשיבים לו. למדתי שכעס הוא חלק מהחיים אבל יש דרכים לתת להם ביטוי והם מיטיבות," אומר צחי הררי, ממושב מיצר, שייסד את "מעגלי גברים" לאחר שלמד את הנושא. "במעגל כולם שווים. כולם רואים את כולם. לכולם יש מקום במעגל – חכמת המעגל מאפשרת לנו להתבונן אל עומק הדברים, בכנות וברגישות, ולגלות רבדים חדשים, ומתוכם לגדול ולהתפתח" 

צחי הררי מעגלי גברים

מי שיקרא את קורות חייו של צחי הררי יתפלא וישתומם על דרכו והתפניות שעשה בחייו.   צחי הררי, גבר בן ארבעים וחמש, בחר  לחיות את חייו הבוגרים במושב מיצר שברמת הגולן. מושב מיצר היה בעבר קבוץ וכפי שכתוב בויקיפדיה: מיצר הוא קיבוץ שהקימה התק"ם. בשנים האחרונות שינה הישוב את פניו והפך למושב.  

צחי הררי גר במיצר עם אלה בת זוגו וילדיהם. הררי נולד וגדל בכפר חסידים וגדל במשפחה דתית, הבן  השלישי בין חמשת ילדיהם של הוריו.

הבית בו גדל היה בית דתי של כיפות סרוגות, מאד ציוני. אביו שירת כצנחן בצבא. צחי בחר לשרת בצבא בגדוד 13 בגולני. צחי: "הוריי עבדו בפנימיה בה גרנו. 

מאד אהבתי את החיים בכפר חסידים ובפנימיה מהרבה היבטים ואהבתי את תנועת הנוער אליה השתייכנו, חיינו עם נוער מהפנימיה, היו מרחבים של טבע, אהבתי לעבוד בחקלאות ואת החיים שם. כשהייתי בצבא הוריי עברו לישוב מורשת."  

ספר על השירות הצבאי שלך, על ציוני דרך בחייך?  

צחי: "הייתי מ"מ בפלוגה רובאית בגדוד 13. כשקיבלתי את התפקיד היו במחלקה שלי שבעה חיילים בלבד. זמן קצר קודם נהרגו חמישה חיילים מהמחלקה הזאת באסון השריפה בסלוקי בלבנון.

"חמישה חיילים נפצעו שם, שלושה נפצעו קשה מאוד ולא חזרו למחלקה. היתה זו התנסות לא פשוטה להיות עם חיילים שעברו טרגדיה כזו וטראומה קשה."

"יצאנו לאימון ולאחר האימון חזרנו למקום בו היתה השריפה. היתה התפרצות של הלם קרב, תוך כדי פעילות מבצעית. הייתי בחור צעיר ללא ניסיון. הייתי מאד לבד בסיטואציה והתייעצתי וקיבלתי עזרה."

"פיקדתי אז על מוצב בדרום לבנון. רוב החיילים לא היו שלי. למדתי שם שבמצבים קיצוניים בהם אנשים ישנים רק שעתיים בלילה – קשה מאד לתפקד ולהישאר מאוזנים."

"שם פגשתי את עצמי זועם ואף הייתי אלים כלפיי חיילים. הייתי במצבי קיצון. הייתי בקצוות ופגשתי חיילים בקצוות. למזלי הגדול, המ"פ שלי היה אדם משכמו ומעלה. אותו מ"פ הינו קצין חינוך ראשי אופיר לינוס."

"אופיר לימד אותי מהי חמלה יחד עם מקצועיות ללא פשרות. אופיר ידע לזהות את החלק הרך שבי, וידע להנחות אותי מתי להיות חומל ורך ומתי לדרוש מהחיילים מקצועיות."

"שם, בפלוגה הרובאית, החלה דרכי בטפול קבוצתי מבלי שידעתי. הרבה חיילים שהגיעו לפלוגה הרובאית הגיעו מרקע מאד קשה, הייתי חייב להכיר ולדעת כל היבט של החיילים שלי."

"פגשתי סיפוריי חיים קשים, חיילים שהגיעו מרקע סוציואקונומי מאד קשה, היו הרבה חיילים שהגיעו מקצוות של החברה הישראלית." 

"אין כאן מקום של שכר ועונש" 

"בתקופה זו נפצעתי בתאונת אופנוע וכתוצאה מכך שוחררתי מהצבא לצמיתות. בשנים הראשונות רציתי וניסיתי להתנדב לצבא, אולם הצבא לא הסכים לכך. השחרור הפתאומי חייב אותי למצוא את מקומי ולחשב מסלול חדש."

"הייתי נכה ונזקק. טרם התאונה הייתי  עצמאי ולפתע הפכתי לאדם תלותי. עברתי משבר, חוויתי תסכול וכעס על העולם, על אלוהים, על מר גורלי."

"כמה חודשים לפני התאונה חיללתי שבת לראשונה בחיי. כשנפצעתי בתאונה עברה בי מחשבה שהתאונה הזו היתה עונש על חילול השבת. מכיוון שהייתי במכינה קדם צבאית לפני הצבא, עם השחרור החלטתי לבקר במכינה בה הייתי. חשבתי שכאשר אגיע למכינה זו אתחזק באמונתי באלוהים."

"הגעתי למכינה ופגשתי שם נער נחמד בן שבע עשרה. אותו נער ביקש ממני סיגריה. נתתי לו סיגריה. לאחר שהוא עישן  סיגריה זו, עלה על הבאגי שלו. אמרתי לו שיזהר כי הוא נוסע על רכב מסוכן. כמה רגעים אחר כך, אותו נער שנסע עם חבר על הבאגי – התהפך."

"אותו נער נהרג וחברו נפצע. המפגש הזה עם המוות הבהיר לי שמערכת היחסים שהיתה לי עם אלוהים השתנתה. אין כאן מקום של שכר ועונש אלא עליי לפנות לדרכי ואל עצמי. החלטתי להפסיק להיות דתי, על אף שאני ממשיך לצום ביום כיפור ואיני אוכל חיות לא כשרות."

"החלטה זו לוותה בשינוי מהותי וקרדינלי בתוכי. החלטתי לוותר על תביעות ממשרד הבטחון ולחזור להיות עצמאי. פניתי ללימודים במכללת כנרת – בשל הפציעה בחרתי ללמוד תקשורת אינטראקטיבית ולמדתי לתואר הנדסאי."

"במכללת כנרת פגשתי את אשתי הראשונה – חזרתי לחיים, הכרתי אנשים חדשים. נישאתי ונולדה לנו בתי הגדולה אור. שמונה שנים אחר כך לקחנו את אוריאן מאומנה. כשאוריאן היתה בת ארבעה חודשים, אימי האהובה נפטרה." 

ספר לי על תקופה זו בה איבדת את אימך?  

"הייתי עם אמא ברגעיה האחרונים. אמא הייתה בשבילי תמיד ממקום של הקשבה וראייה אותי. אמא הייתה עמוד תווך במשפחה, מאד אהובה. מותה של אימי הפגיש אותי עם כאב עצום בתוכי, כאב שנכח יום יום  במיוחד בשנה הראשונה למותה. הבנתי שאם לא אביע את כאבי, את הבכי היושב בתוכי – אחטא לעצמי ואפגע בעצמי."

"הבנתי שאני חייב לכבד את כל הרגשות שבי. ידעתי שאם אבכה את צערי אוכל בהמשך לחיות  בטוב עם עצמי. זו הייתה רעידת אדמה בעבורי. אמא הייתה מאד משמעותית בחיי."

"הייתי מתייעץ עם אמא בהרבה נושאים בהם התלבטתי. אמא הייתה אישה מאד רגישה וקשובה, תמיד ידעה לשמוע אותי גם בין המילים. חוויתי יתמות. היתה לי תחושה שאני לבד בעולם. המוות של אימי והמפגש שלי עם רגשותיי, יצר חיבור פנימי ביני לביני – והתרחקות שהובילה לגירושים עם בת זוגי."

"התקופה הזאת הפגישה אותי עם חרדות, עם כאב גדול ולבדות גדולה. ב-2014 פגשתי את אלה ואיתה אני עובר דרך והתפתחות גדולה – ויש קשב ויש שיח מאד משמעותי בינינו." 

מה הוא מיצר בעבורך?  

"ההחלטה לבנות את חיי במיצר באה מתוך רצון  לחיות ברמת הגולן. במיצר יש קהילה מגוונת ואינה חד גונית. רציתי לבוא ולהיות חלק מקבוצה של אנשים שבונים קהילה."

"אני אוהב את הסביבה החקלאית, את המרחב המצוי במיצר. מיצר זהו ישוב עם המון שקט ומרחב גדול. ישנם אנשים נפלאים בקהילת מיצר." 

למה החלטת ללמוד הנחיית מעגלי גברים? 

"לפניי מספר שנים השתתפתי בפסטיבלים גבריים. שם פגשתי לראשונה גברים שיושבים יחד ומדברים מהלב. בעקבות מפגשים אלו החלטתי שאני הולך ללמוד הנחיית מעגלי גברים. אותם פסטיבלים שינו את תפיסת עולמי."

מדורה לתוך הלילה גברים שיושבים יחד ומדברים מהלב
מדורה לתוך הלילה גברים שיושבים יחד ומדברים מהלב – צחי הררי מעגלי גברים

"התפיסה היתה: תחרות, מי ינצח? ממקום של תחרות ומי ינצח – עשיתי שינוי לאהבה, אחווה ויחד. ראיתי את האבסורד הגדול, בו כל אחד מאיתנו מקדיש את מירב המשאבים כדי להיראות שונה  ומיוחד כשבמהותנו כולנו בני אדם עם דמיון רב."

"ההחלטה ללמוד הנחיית מעגלי גברים באה עם רצון פנימי לעבוד עם אנשים ולעשות שינוי בקריירה. הקורס הזה באוניברסיטת תל-אביב שמו: 'לכעוס נכון'. למדתי בקורס זה שמאחוריי כל ביטוי אלים של כעס קיימת תחושה קשה של האדם, שלא רואים אותו ולא מקשיבים לו. למדתי שכעס הוא חלק מהחיים אבל יש דרכים לתת להם ביטוי והם מיטיבות." 

ידוע שאלימות היא ביטוי לכעסים. מה זה אלימות? 

"אלימות היא ביטוי של רצון פנימי שהאחר ירגיש מה שאני מרגיש. אדם שמאד פוגע מעליב ומשפיל את האחר – פועל מתוך המקום המושפל והנעלב שלו. הכח המניע הוא המקום הקשה הזה שבתוכו. מאיר אריאל אמר: 'אדם צועק את מה שחסר לו, לא חסר לו, לא צעק'. כלומר, התפרצויות זעם הינם כיסוי למקומות החלשים שבתוכנו."

"אחת השאלות הנשאלות במעגלי הגברים, על מה אני מגן? ממה מפחד? ישנו טריגר פנימי המוביל להתפרצות זעם. בדרך כלל  נוצר צורך לצאת למלחמת הגנה על הצרכים הרגשיים הפנימיים שלא מקבלים מענה."  

צחי מדגיש שבתקופה זו בה  אנו נמצאים, תקופת הקורונה, הבידודים, הסגרים, רמת התוקפנות עלתה במאות אחוזים. ברור לצחי שככל שיותר אנשים ישתתפו במעגלים המתמודדים עם כעסים, כך מערכות היחסים של אנשים עם עצמם ועם הקרובים להם ישתפרו וישתנו.

"הכעס הוא רגש טבעי הקיים בכולנו, לעד יהיה, הדרך לבטא את הכעס, המודעות הנכונות לשתף משנים חיים. השיתוף והאמפטיה מובילים לחוויה שרואים אותי ולראות אחרים בעין אוהבת וחומלת."

צחי הררי ובנו
צחי הררי ובנו

צחי: "בתקופה האחרונה חל שינוי. בעבר השקעתי בשיווק גדול על מנת לפתוח מעגל גברים. לאחרונה גברים פונים אליי. יותר גברים מכירים בצורך להשתתף במעגלים כאלו. זוהי התקדמות גדולה, לגברים קשה להכיר בעובדה שהם נזקקים לאמפטיה ועזרה."  

שותפות מאד גדולה בינינו בלידה

"אלה, בת זוגו של צחי, החליטה ללדת את ילדיהם בלידה ביתית.  לידה ביתית מחייבת היערכות לקראתה. החלטה זו של אלה יצרה תפנית נוספת בתפיסותיו של צחי: "ההחלטה ללדת בבית היא החלטה שמשמעותה: האחריות  היא עליי, עלינו."

"כדי ללדת בבית צריך להיערך, להביא ציוד הביתה. יש לתכנן איך ממקמים את הציוד בבית. ההחלטה של אלה הפגישה אותי עם חרדות גדולות. כשיולדים בבית חולים, הגבר עומד מהצד תומך ומעודד. בלידה ביתית הגבר הוא חלק ממערך הלידה. האמונה של אלה שזה הדבר הנכון בשבילה חיזקה ועזרה לי מאד."

"הלידה הביתית  של נגה בתי, היתה חוויה משנת חיים. האמונה של אלה שהכל יהיה בטוב שינתה את האמונה שבי. היו רגעים לא קלים בלידה עם מצוקה, האמונה והשקט של אלה היפנו אותי אל האינטואיציות והידיעות הפנימיות שבי."

"היתה שותפות מאד גדולה בינינו בלידה, אינטימיות ואחריות. בעקבות הלידה הביתית של אלה פתחתי גמ"ח ללידה ביתית. זוגות שבוחרים ללדת בבית יודעים שדרכי הם מקבלים את כל הציוד הנדרש. לידה ביתית אומרת קיום מערך שלם של דולות, מיילדות ורופאים."  

צחי ממשיך בפעילויות שלו, מרחיב את הפעילות שלו בהתמודדות עם כעסים ועובד היום עם נוער במסגרות שונות. כשאני מתבוננת על צחי הררי וקורות חייו, הוריו נוכחים בדרך בה חינכו את ילדיהם עם הבחירה לעבוד בפנימיית נוער.

אימו של צחי נפטרה והשאירה חלל גדול בליבו של צחי – ויצרה אצל צחי דרך חדשה שהובילה להבנה, שרק עם קשב וביטוי לרגשותיו יוכל לחיות בשמחה  גדולה. אין בכך קונפליקט אלא הבנה  שכל רגש ממנו אנו מתעלמים ולא נותנים לו ביטוי – אנו פוגעים ביכולת הטבעית לביטוי רגשותינו.  

צחי: "החלטנו במשפחה להנציח את אמא, עלו הרבה רעיונות. שיתפתי את אלה ברצון ובהתלבטות להנציח את אמא שלי. אלה אמרה לי כך: 'אתה בדרכך צחי מנציח את אמא שלך. הדרך בה אתה חי היום ואליה פנית היא ההנצחה הנפלאה ביותר שלך את אימך. 

"אני יודע היום שהבחירה היומיומית במודעות, בקשב רגשי ופנימי, בהחלטה לעשות טוב, בכך אני ממשיך ומנציח את אימי. הוריי הם אנשים צנועים, חרוצים ואוהביי אדם. במידה רבה אני ממשיך דרכם באהבת האדם. הילדות, הנעורים, השרות הצבאי, החיים במיצר, הקמת המשפחה – כל הפעילויות שלי הם המשך דרכם, אמנם ללא כיפה ותפילין אך עם הרבה אמונה בלב." 

צחי הררי מעגלי גברים | תמונות: אלבום פרטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אם לפני עשור היה ניתן ב-2,000 שקלים לחודש לגור בדירת שני חדרים במושב ולהנות מדירת קרקע עם גינה ופרטיות ואיכות חיים, הרי שכיום ב-2,000 שקלים לא תמצאו אפילו דירת חדר במושב סטנדרטי, שאינו מרוחק יותר מ-30 קילומטרים ממרכזי ערים גדולות.   תשתיות מפותחות, כבישים מהירים, מרכזים מסחריים, כמו גם
4 דק' קריאה
"אנחנו יצרנים של מיצוי נוזלי של קומפוסט שמכיל כמות ומגוון עצומים של חיידקים, פטריות ומיקרואורגניזמים נוספים שהפעילות שלהם היא קריטית לפוריות הקרקע" מכירים את המושג חקלאות מחדשת? שמעתם היכן שהוא על הנושא הזה? אם לא אז
4 דק' קריאה
 לד"ר הני זובידה, מרצה למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל, יש מדור בערוץ הכנסת בשם "משכן לילה" שבה הוא מביע את דעתו על נושאים שונים ומראיין אנשים שלדעתו יכולים לתרום לדיון. את המדור על שידוריו ניתן למצוא ביו-טיוב. 
4 דק' קריאה
אלון קשי היה קצין ביטחון בקונסוליה הישראלית בניו יורק, בזמן בו אירעה התקפת הטרור. צילומים ומסמכים מאותו אירוע מטלטל נשמרו אצלו בקופסה שחזרה אתו ארצה. בנו גילה את הקופסה במהלך ניקיונות בית בתקופת הקורונה  ה-11 בספטמבר 2001 נצרב בתודעתנו
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן