"אדם הוא תבנית ארץ מולדתו" כתב המשורר שאול טשרניחובסקי. במועצה האזורית אשכול לקחו את המשפט הזה צעד אחד קדימה ובימים אלה מתקיימת תערוכת "קסם המדבר" – 19 אמניות ואמנים בתחומים שונים מציגים את את יצירותיהן, המתייחסות לנושא במגוון צורותיו
קסם המדבר
התערוכה העכשווית קסם המדבר בגלריית "הגילדה" באשכול מבטאת במגוון רחב של טקסטורות וטכניקות אמנותיות את השאלה: "מהו המדבר?"
תשעה עשר אמניות ואמנים בתחומים שונים מציגים את יצירותיהם בתערוכה בשם "קסם המדבר", המתייחסת לנושא במגוון צורותיו תופעותיו ואוצרותיו. לראשונה גם נפתחה ההשתתפות בתערוכה גם לאמנים מרחבי הארץ.
המדבר לרב נתפש כמקום חם, שקט, שומם, יבש, קרקע מבוקעת, חולי, רוחות המטביעות חותם על החול כגלים, כמעט ללא מים וצמחים, בעלי חיים אופייניים כגמל ועוד. בנוסף, גם ההיסטוריה של עם ישראל מחוברת פעמים רבות למדבר, בתקופות ובאופנים שונים.
יונה לוי גרוסמן ממושב עין הבשור, היא אמנית רב תחומית, יוזמת ואוצרת התערוכה – מרוצה ממגוון היצירות המוצגות בתערוכה, שתהיה פתוחה לקהל עד סוף חודש מרץ. 
ברציו, ההסבר לתערוכה, כתבה לוי גרוסמן: "המדבר כמקום הוא הבסיס המהותי של התרבות הישראלית מרגע היוצרה. קולו של המדבר מדבר אלינו מבין תפיסות העולם, החוקים, והמנהגים.
"ארבעים שנות נדודים ואלפי שנות חיים במדבר מכתיבים את תפיסות העיקר והטפל בהתייחסותו של האדם היהודי אל אין-סוף, ואל המידע שחושיו בוררים מתוך המציאות, גם בעת הזו. ולמרות כל אלו, האמנות הישראלית של ימינו כמעט ולא מתמודדת עם האתגרים שהמדבר מביא לפניה.
"כמי שיוצרות בקהילה שחיה על גבול המדבר, אנחנו מנסות לבדוק איך ובאיזו מידה המדבר בא לידי ביטוי ביצירה האמנותית העכשווית. מההצעות שהגיעו לקול קורא אשר פורסם, אנחנו למדים כי מרבית האמנים עוסקים בנופים המטילים על נפשם קסם. חלקם מתמודדים עם נופי בראשית, וחלקם עם נופים שהאדם משנה את אופיים. יש העוקבים אחר בעלי החיים ואחרים מתייחסים לצמחייה כאל מופע מופלא. אחרים משמרים זיכרונות עבר שבטיים, ומלאכות רקמה באבן וחרס, כאומרים היינו כאן, שייכים לכאן. אמירות אשר נאמרות לעיתים מתוך כאב, לפעמים בפאטוס ולעיתים בהומור. כולם נצמדים לאדמה, כל אחד בדרכו. ונשאלת השאלה, עד כמה היצירה הזו רלוונטית?
"בתקופה בה האמנות עוסקת באגו האינדיבידואלי כנושא המרכזי שלה, עידן בה האגו מפורק לגורמים ומורכב באופנים חדשים נטולי שורשים, האם יתכן שבעתיד הקרוב המדבר יהפוך לנושא מרכזי בשעה שהאדם מפנה זרקור לבעיה האקולוגית?".
האמת היא שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם הרעיונות המובעים והמידע שנכתב.
יונה לוי גרוסמן נולדה ב-1948 בעיר לבוב, בברית המועצות לשעבר (היום, אוקראינה) וב-1958 עלתה לישראל. עם גמר לימודי הסיעוד בבית החולים הדסה בירושלים, נישאה ועבדה במשך שבע שנים כאחות, בתפקידי הדרכה וניהול. בין השנים 1973 – 1977 למדה לוי גרוסמן לימודי פסיכולוגיה באונ' בר-אילן.
בשנת 1977 עברה עם בעלה דני ומשפחתה לחיות במושב אוגדה בחבל ימית שבסיני. אהבתה לאמנות הפכה שם לעיסוק המרכזי בחייה. בשנת 1982, לאחר הפינוי מחבל ימית, היא ודני נימנו עם מייסדי מושב עין הבשור. לוי גרוסמן סיימה את לימודי אמנות וציור בבית ספר "מימד" לאמנות חזותית, בהצטיינות יתרה.
אל מול האין סוף
על התערוכה ובחירת השם "קסם המדבר" כמוטיב מרכזי, אומרת יונה לוי גרוסמן: "בחרתי בביטוי 'קסם המדבר' כי המדבר מלא קסמים. זהו מקום שהאדם, העומד על הר, רואה מאופק עד אופק והעולם נפרש לפניו. הוא והאלוהים נמצאים ברמה של אינטימיות. זה המקום שבתודעה נתפש כמקום מות וריק אבל במציאות מלא חיים. זה המקום היבש שלעיתים זורמים בו מים רבים כאילו מאין מקום. זה המקום היבש אשר לאחר כמה טיפות גשם הופך לצבעוני. שלא לדבר על נופי הבראשית הניבטים אל האדם מכל פינה.
"המדבר עבורי הוא המקום בו נוצרה המורשת היהודית, והיא נוצרה משום שבמדבר עומד האדם מול האין סוף. המדבר עוטף לא רק כמקום פיזי, אלא גם ברמה של עיצוב הנפש. תחושת האדם הקטן במקום ובזמן אל מול האין סוף והנצח. והכל מוגש אל התודעה בצורה הישירה ביותר."
כל העבודות המוצגות בתערוכה, נבחרו מתוך תיקי העבודות שהאמנים שלחו, לקול קורא שפירסמה. תערוכה זו היא הראשונה שהחליטה לפתוח, בקריאה גם לאמנים מכל הארץ. זאת, בכדי ליצור קשרים עם אמנים, הן לגלריה והן לאמנים מאזור אשכול – ואכן הגיעו לא מעט הצעות. לבסוף התערוכה כוללת: 19 אמנים, שעשרה מהם אמנים מהמועצה אשכול ואחרים מרחבי הארץ.
"הגילדה" הינה קבוצת אמנים פעילה, מקרב תושבי המועצה באזורית אשכול. לעזרתה של לוי גרוסמן לתפקיד האוצרת בעתיד, הצטרפה למשימה ההתנדבותית טפת אברהמי נצר ממושב דקל.
היצירות מוצגות בגלריית "הגילדה" הממוקמת בביה"ס הבשור הישן. מבנה בן קומותיים ובעל אכסדרה גדולה ומקורה. בכל קומה עשרה חדרים ששימשו ככיתות לימוד. המבנה עמד שנים רבות ללא שימוש ותכלית ובשנים האחרונות קיבל פנים חדשות ויצירתיות במיוחד – כמרכז אמנות בלב הקהילה.
כיתה אחת הוקדשה לגלריה ובה נערכות התערוכות. לפעמים, מפאת גודש יצירות, פולשות התערוכות גם למתחם הסלון הגדול, שנמצא בין הכיתות. כיתה נוספת פועלת כבית מלאכה, וחדר וידאו קטן. גם "התיאטרון החברתי" מצא בית במקום והוא מופיע בסלון המרכזי.
"בשנה הראשונה בשנת 2020," מסבירה לוי גרוסמן, "ערכנו תערוכות של אמנים מקומיים בלבד ואנחנו מתפתחים ומתרחבים. בתערוכה הנוכחית מוצגים ציורים, פיסול קרמי, עבודות טלאים, עבודות אדמה, ווידאו-ארט ועוד.
"כאמנית אני מציגה שלושה ציורים מתוך סידרה גדולה, בה אני מתמקדת בציורי חולות נודדים. התנועה המתעתעת של פני הדיונה מהפנטת אותי. בנוסף, דיונה עבורי היא משל לחברה. כמו הדיונה המורכבת מגרגירים כך חברה מורכבת מפרטים – וכל רוח קלה מעצבת את מראה הדיונה, בתנועת הגרגירים הנמצאים בחלקה העליון. אבל, הדיונה היא דיונה הודות לגרגירים שאינם נראים וקולם אינו נשמע. העניין הוא שהגרגירים העליונים גם מועפים עם כל רוח שמנשבת."
"והיה העקב למישור"
יוכי דיין (76), ממושב דקל, נולדה בקיבוץ שדה אליהו וגדלה בירושלים החצויה. דיין שירתה בוועדת שביתת הנשק ישראל-ירדן-מצריים, אף היא בירושלים.
"אחרי צבא למדתי תואר ראשון בפקולטה לחקלאות וסיימתי התמחות בכלכלה עם תעודת הוראה. הפכתי למורה לראשונה בתיכון קבוצת יבנה. משם התגלגלתי לבית הספר בימית ולאחר מכן עברתי ללמד בקיבוץ בארי הנפלא, שהחזיק בימים ההם בית ספר מיניאטורי, מאלף ועד י"ב. משם נשאבתי לתיכון האזורי המושבי 'הבשור' עד לפרישתי.
"במהלך שנות עבודתי למדתי בחוג לתורת הספרות בתל אביב ועבודת הדוקטורט שלי עוסקת בסטרוקטורליזם (זרם מחשבה אינטלקטואלי שהגיע לשיאו בשנות ה-60', בעיקר בצרפת)."
יוכי הגיעה למושב דקל בשנת 1982 ביחד עם 44 משפחות נוספות שהקימו מושב לתפארת: "לאחר יציאתו של בעלי האגרונום והחוקר ד"ר אהוד דיין לגמלאות, הוא נעשה חקלאי במשרה מלאה. עד היום אני מסייעת בהנהלת חשבונות והמנהלה במשק. אנחנו מגדלים סברס, אננס, אבוקדו ורימון. את רב זמני הפנוי אני מקדישה לאמנות הטלאים. כמו נשות קהילת האיימיש, אני תופרת כיסויי מיטה, שטיחי קיר ועבודות יודאיקה. הצגתי מספר עבודות בתערוכות בארץ וברחבי העולם."
לתערוכה "קסם המדבר" יצרה יוכי דיין עבודת טלאים ששמה "והיה העקב למישור", המציגה את המהפך שעוברים חולות חלוצה מדיונות פראיות, לשטחי עיבוד חקלאיים. לדעתה, זוהי התגשמות דברי ישעיהו הנביא בפתח פרקי הנחמה בכתביו. העבודה עשויה בדי כותנה שנתפרו יחד, ומלווה גם ברקמת יד ובאוריגמי מבדים. גודל העבודה: 120 על 100 ס"מ. "ניסיתי להציג את אזור המדבר בו אני חיה שנים רבות, כמקום בתנועה, בו הופכים את הדיונות לאדמה חקלאית פורייה – ובכך מאפשרים התיישבות חדשה בנגב הצחיח," מסבירה דיין. "כי גשם של ממש אין פה. קו הבצורת עובר כמה קילומטרים צפונה מכאן, טרם בואך פיתחת-שלום והחקלאות פה תלויה במאגרים ובמים המושבים ממרחקים. משום כך יצרתי בעבודתי חיץ ברור בין הדיונות הנרמסות תחת צמיגי הדחפורים, הליך שמבטא בו-זמנית את הכאב על פגיעה בטבע, אך גם שמחה על פיתוח האזור למען מתיישבים חדשים וקולות של ילדים.
"הניגוד מתבטא בשינויי צבע, ובמעבר מתנועה רועשת לשדה חיטה קצורה, שקט ומרבץ פרות דשנות בשמש. מעבר לכל מה שהדריך אותי בעבודתי היה פסוק נפלא של הנביא ישעיהו 'והיה העקב למישור'. למעשה, כל יום אני חווה כאן את הנבואה הזו ומשתפת במראות ובצלילים: כאשר אני רואה שדה חרוש, לול ענק שצץ לו בין לילה, טרקטורים נעים על הכביש וגם את ארגזי התוצרת השבים לעת ערב לישובים, לקראת שילוחם לשווקים.
"המדבר שלנו כבר אינו 'הציה' המובטחת לחוטאים. הישובים פורחים והדשאים מוריקים וכדי להיזכר בחולות ובדיונות האצילות שהיו פה בעבר, חייבים לעלות על כלי רכב ארבע על ארבע ולשוט פנימה אל לב השממה שעדיין מחכה לגואל."
יצירה נוספת שדיין מציגה בתערוכה בטכניקת הטלאים נקראת "ניגודים".
מפגש בין האדם למדבר
לוריין תארי (55), ממושב שדה ניצן, מסבירה: "אני מגדירה את עצמי כאמא, אמנית, ציירת, מספרת סיפורים ויזואליים המבקשת לחשוף את יופיו של הטבע ואת המין האנושי.
"אני מנהלת את 'גילדה אשכול – מרכז האמנות' מאז תחילתה. זוהי עמדה שאני מאוד נהנית ממנה, למרות שתפקיד זה מעסיק אותי רבות. לפיכך בקושי היה לי זמן אישי לצייר, אולם ניסיתי לשרטט בפחם מידי יום. זה לא רק הזמן הפיזי, בגלל פרויקטים בעבודה יש לי מעט זמן או שקט נפשי לצייר."
תארי המנהלת גם משתתפת בתערוכה, אחת מתערוכות קבוצתיות רבות, בהן השתתפה לאורך השנים. כמו כן, היו לה בעבר שלוש תערוכות יחיד. 
תארי, ילידת סקוטלנד, הגיעה לשדה ניצן כמתנדבת בגיל 18, שם הכירה את בעלה האגרנום אלי תארי, שעבד באותה תקופה במשרד החקלאות, כאחראי על אזור אשכול וגוש קטיף. בעבר עבד גם במשרד החוץ ואז גם טסו מהארץ וגרו בזימבבואה תקופה. הוא צילם את חיות הבר, בזמן שהיא ציירה אותם.
"כמי שחיה על גבול המדבר – כמעט כל היצירה שלי מוקדשת למפגש בין האדם למדבר, על המראות, הקולות ועל התכנים התרבותיים והפילוסופיים שאלו מכתיבים. מאלו אני שואבת את הרעיונות.
"היצירה שציירתי לתערוכה הינה ציור שמן על קנבס, בגודל 0.20-1.20, המתאר שיח שהתעופף ברוח המדברית. ההשראה לציור הגיעה ממראה ביום אחד, שישבתי בסטודיו בבית – שיח יבש התגלגל לגינה ונעצר. המחזה עורר את תשומת ליבי ואפילו הציפורים התעניינו.
"הרעיון מאד פשוט: להסתכל על הטבע ולהעביר את יופיו וייחודו. לחיות במדבר בשבילי זה לחוות את תחושת הלידה מחדש של כל עונה ועונה. יש אין סוף חוויות: מפרחי בר, בעלי חיים וכלה בשמים מאד מיוחדים שאפשר לצבוע. אני אסירת תודה שאני גרה כאן בשדה ניצן. במקום שנותן לי מקום וזמן לייצור."
בנוסף, תארי שמחה לדווח שבאשכול בונים קהילה מתנדבת הכוללת את וותיקי האזור, קבוצת המושבים והקיבוצים וקהילת הדתיים בחלוציות. יחד הם פועלים בפרויקטים קהילתיים, כמו למשל עכשיו, במסגרת ההכנות לחג פורים – יצירת בובות ענק לעדלאידע עם קבוצות ילדים בסיכון.
עטופה במדבר
דפנה ויסוקר דישי (45), ממושב תלמי יוסף, אליו הגיעה ממושב שדה ניצן. הוריה, ירדנה ולס ויסוקר, נמנים על דור מייסדי שדה ניצן.
לאחר השירות הצבאי עברה ויסוקר דישי התגוררה ולמדה במלבורן אוסטרליה, במשך 13 שנים. דפנה היא בוגרת תואר ראשון BFA באומנות פלסטית באוניברסיטת מונש במלבורן, (2002), ובוגרת תואר שני MA בתרפיה באומנות באוניברסיטת לה-טרו, מלבורן (2006).
באוסטרליה הכירה את בעלה ג'וני ולאחר שחזרה לארץ רכשו משק במושב תלמי יוסף, שם הם מתגוררים.
דפנה בוגרת לימודי ציור מתקדמים במכללת ספיר (2017) ועוסקת בציור, בעיקר בטכניקות של שמן ואקריליק על בד, בסגנון המשלב אבסטרקט יחד עם דימוי.
"בציוריי אני מתבוננת בחיבור הפנימי אל תוך עצמי. ומביעה תכנים המדברים את השפה האוניברסאלית, של עולם הרגש. כמובן שאני מושפעת מרוח הנגב, מקום הולדתי וחיי כיום במדבר. מראשית יצירתי נמשכתי לצבעים ודימויים המרמזים על מקום מדברי, לעיתים שומם, לעיתים עוצמתי."
בעבודותיה היא משתמשת בטכניקה ציורית המשלבת עבודה: במכחול, סכין פלטה, ספוגים, רולרים ונזילות צבע. יוצרת המשלבת סגנונות שונים של טקסטורות ודלילות של הצבע על מנת לייצר ריבוד (מלשון רבדים). את הצבע עצמו היא מושכת בשכבת, מגרדת, מכסה בצבעוניות נזילה ושקופה ועוד. הריבוי של הפעולה הצבעונית נועד לשקף מורכבות וקשת רגשית ומנטלית. העבודה הצבעונית נועדה למשוך את הצופה, ולגרום לו להשתהות מול הציור על מנת לעבור תהליך רגשי בעצמו.
מה תציגי בקסם המדבר?
"ב'קסם המדבר' אני מציגה שני ציורים. לציור המרכזי קוראים 'פטריכור' והמשמעות היא ריח הגשם על אדמה יבשה. המצויר בצבעי אקריליק על קנבס.
"הרעיון אותו רציתי לבטא: הציורים שלי תמיד מתחילים ממקום פנימי ומהתחושות בתוכי, ובאים לידי ביטוי בעזרת הסביבה החיצונית שלי, שהיא המדבר. המדבר הוא ביתי, האדמה היא חלק ממני. נופי המדבר חוזרים בציורי מכיוון שדרכו אני מצליחה לבטא באופן הכי קרוב את התחושות הפנימיות שנמצאות בתוכי.
"באותה תקופה הרגשתי שאני הולכת על אדמה מבוקעת, לא יציבה. השמיים מסמלים בשבילי את עולם הרוח שממנו אני שואבת את כוחותיי. זרימת המים מייצגים יכולת ריפוי וחיבור, כפי שמים יכולים לחבר בין הסדקים ולהחזיר את האדמה לשלמה. יכולת הריפוי הזו נמצאת תחת רגלי כלומר בתוכי."
הציור השני נקרא "עטופה במדבר" בו נראית דמות העטופה בבד בצבעי הרקע המדברי, ששערות ראשה מתבדרים ברוח המדברית.
מדבר וקרמיקה
נטע גבע (70), ממושב עין הבשור, היא מורה, אמנית, פסלת ואמנית קרמיקה: "נולדתי בת"א ובגיל שש משפחתי עברה למושב רמת הדר עם ריח הפרדסים. הכרתי את בעלי קובי גבע ז"ל בתנועת נוער.
"הגענו לנגב במסגרת צבאית עם גרעין נח"ל לקיבוץ ניר יצחק, צעירים בני עשרים ומאוהבים, התחתנו בקיבוץ. שם גם התחילה האהבה הגדולה שלי לדרום.
"עברנו למושב אוגדה שבסיני ועם הפינוי היה לנו ברור שאנחנו נמשיך בדרך ההגשמה. בשנת 1982 עם הסכמי השלום עם מצרים, הקמנו את מושב עין הבשור עם משפחות נוספות שהיו בסיני ועם הרבה אידאולוגיה וצרכים חדשים המתאימים לתקופה."
גבע סיימה את לימודי ההוראה במכללת בית ברל, ובמרכז לאומנות חזותית באר שבע. במכללת וושינגטון למדה תרפיה. אומנות למדה במכללת ספיר, כולל טכניקות והעשרה.
"לימדתי במשך כארבעים שנים בבית הספר האזורי באשכול, באהבה גדולה. כשיצאתי לפנסיה פתחתי סטודיו, בו אני מלמדת ומגדלת דור חדש של אמנים.
"בכל רגע פנוי, אני מפסלת את כל הרעיונות הרבים שמתרוצצים בבטני, במבחר חומרים: בחומר, בפוליאסטר, בשיש סינטטי ובברונזה. הנופים הקסומים והרכב האוכלוסייה שאני כל כך מעריכה ואוהבת – כל אלו גורמים לי להיות גאה ושייכת למקום.
"הרעיונות שלי מחוברים לטבע שמסביבי ואני יוצרת בטכניקות שמבטאות אותי. לדוגמא: בכניסה לאופקים נטעו עץ ברכיכיטון יפיפה. כשכולו פורח הוא נראה כמו גוש אדום לוהט. התכוונתי לצלמו ולהפתעתי העץ היה ערום. במקום תמונה חזרתי עם תרמילי פירותיו בגודל כ-6 ס'מ. הם הונחו בסטודיו וכל יום התבוננתי בהם. עד הרגע שביצעתי מספר סקיצות קטנות. ופיסלתי בחומר בכמה גדלים וצורות. כשהכנסתי אותם לתנור, בדיוק גיסתי התקשרה וביקשה מיכלים מרשימים, וגדולים לסידורי פרחים. כשהתרמילים יצאו משרפה ראשונה. הגדלתי בהתחלה לגודל 40 ס"מ. וגיליתי שהגודל מקנה לתרמיל את האופי וההתרגשות. הגדלתי לגודל כפול 80/90 והעבודה יצאה מושלמת.
"הכנתי 40 תרמילים בצורות, גדלים וחומרים שונים. התרמיל הלבן עם גרגרי שמוט בגודל 30/20 עם גרעין שחור, הם שנתנו לעבודה אופי וחוזק. הם נשרפו בשרפה גבוהה של 1240 מעלות. 35 תרמילים מככבים באולמות אירועים וחמישה תרמילים הגיעו לתערוכה.
כך העבודה לתערוכה נוצרה בפיסול כדימוי לתרמילי הברכיכיטון היא לקחה את התרמיל הזערורי לגדלים שהצופה לא נשאר אדיש להם.
המדבר בקרטון ממוחזר
רונית קדמן ממושב ישע – חקלאית, מורה ואמנית: "נולדתי בת"א, גדלתי בחולון. כבר משנת 1981, בעלי יורם קדמן ואני מתגוררים במושב ישע. הקמנו משק משפחתי לתפארת, שיורם מנהלו ביד רמה. הגידול המוביל שנים רבות הם הרימונים מזני עכו וונדרפול.
"כמורה לימדתי את מקצועות העיצוב כ-41 שנים בבתי הספר של מועצה אזורית אשכול. זכיתי ללמד תלמידים רבים. במשך השנים למדתי קורסים שונים באוניברסיטה הפתוחה, כמו פילוסופיה, תנ"ך, ספרות ואומנות. במקביל עסקתי בתחומי עיצוב שונים, כמו אדריכלות ועיצוב פנים, ריתוך, עיצוב בקרטון, פסיפס בסגנון גאודי, עיצוב תלבושות לתיאטרון, עיצוב בקרמיקה ועוד. תמיד אני מחפשת משהו חדש להתעסק בו. כיום, עם פרישתי לפנסיה, אני מתעסקת בעיקר באומנות הפסיפס ועיצוב בקרטון."
מהו בשבילך המדבר?
"המידבר נחשב כשקט מוחלט, אך אם נעצור רגע ונקשיב לשקט נשמע את קולותיו. קולות המידבר נשמעים למרחוק באקוסטיקה מופלאה."
קדמן מוסיפה ומשתפת על יללות התנים והזאבים, פעיות העיזים, פסיעות הגמלים, רשרוש הנחשים והלטאות, צקצוק החרקים, שקשוק כנפי העופות ושאר קולות החיות וכמובן, מפלי המים בזמן שיטפונות, הרוח המנשבת בין הצוקים ועוד קולות שונים. מתברר שהמדבר אכן מדבר.
"בחרתי שלושה כלים היכולים להשמיע את המידבר. הפסנתר מדלג בין קלידיו לקולות, פסיעות החיות ורוחות המידבר. הקונטרבס משמיע את קולות הרוחות. הטובה מדמיין את קולות ההדהוד. אני מדמיינת לעצמי את שלושת הכלים הללו, עומדים על צוק גבוה במידבר ומחזירים בקולותיהם אל קולות המידבר כמו דו שיח, כאילו מדברים האחד עם השני.
"היצירה מקרטון ממוחזר נולדה כדי להדגיש את צבע הקרטון המשתלב עם צבע המידבר. הכל התחיל לפני 15 שנה, שביקרתי בתערוכה וראיתי פסלים מעניינים. כשניגשתי לבחון מאיזה חומר הם עשויים גיליתי שהם עשויים מקרטון. התלהבתי מאוד, חקרתי בכל מיני מקורות וכל השאר היסטוריה. למדתי ליצור מקרטון וגיליתי עולם ומלואו."
קדמן מסבירה שעד היום מתעוררת בה פליאה עד כמה הקרטון חזק. יש המון אפשרויות וטכניקות כדי להגיע למוצר או ליצירה הנדרשת. למעשה, כמעט כל דבר אפשר ליצור מקרטון: רהיטים, ארונות, מדפים, מיטות, פסלים, ציורים ועוד.
"בתערוכה אני מציגה רהיטים, פסלים, תמונות בטכניקות שונות ומגוונות. בכל פעם שניגשתי לסדנא צמח רעיון חדש אותו יישמתי ביצירה. הקרטון עבורי הוא חומר גלם נפלא. למדתי עם הזמן להכיר אותו ומצאתי את הדרך הנכונה עבורי ליצור את מה שתכננתי. לפעמים תוך כדי עבודה צמח לו רעיון חדש שלא תמיד התאים למה שרציתי להגיע, אך דווקא מ'הטעויות' יצאו לי דברים מעניינים ומיוחדים יותר." בתערוכה קסם המדבר קדמן מציגה גם בעלי חיים, למשל גמל מקרטון ממוחזר, הצבוע בצבעים פסיכודליים.
תמונה ראשית: יצירתה של דפנה ויסוקר דישי "פטריכור"
