ביום בהיר אחד עזבה דורית אליאב את עבודתה כמרצה במכללת תל חי והחלה לרקוד את חייה, תרתי משמע * בפעם הראשונה שרקדה בשיטת הניה, בכתה ואחר כך החליטה ללמוד את הנושא על בוריו * היא נסעה ללונדון, התמקצעה בתחום והיום, בגיל 63, היא מדריכה ורוקדת עם נשים בשיטת הניה, ממשיכה בפסיכותרפיה, עורכת סדנאות משותפות עם בעלה ניר ומקליטה פודקאסטים עם בתה טליה
המתבונן בדורית אליאב, בשיעור בו היא מלמדת ומנחת ריקוד בשיטת ניה, מתקשה להאמין שזו קריירה נוספת בה היא עוסקת.
מה זה ריקוד בשיטת ניה? הפילוסופיה של ריקוד ניה אומרת: שילוב מרתק לאימון הגוף והנפש. בריאות דרך תנועה. הניה מציעה שילוב מרתק לאימון הגוף והנפש, ריקוד המכוון להקשבה, גילוי עצמי ושחרור של הגוף – הניה מעבירה אותך לחיות בתענוג בתוך הגוף שלך.
שיטת ניה משלבת בתוכה 52 תנועות בסיסיות, הלקוחות מעולם המחול, אומנויות לחימה ותנועה הוליסטית.
מנס ציונה לשכניה
דורית אליאב בת 63, אישה מבוגרת בגוף של נערה ורוקדת כך, כאשר למתבונן בה נראה כי רקדה, למדה ולימדה ריקוד כל ימי חייה. רקדנית! סיפור חייה של דורית משקף ומראה כיצד מהלך חיים הוביל למהלך חדש ויצר התפתחות וצמיחה.
דורית וניר בן הזוג שלה הם זוג לא קונבנציונלי – שניהם בדרכם, נמצאים בתהליך של שינויים, בצמיחה, בדרך רוחנית משותפת. דורית וניר אליאב בנו את ביתם בשכניה, ישוב קהילתי הנמצא בגוש שגב. הבחירה לבנות את ביתם בשכניה הייתה לאחר שחיו במקומות שונים, כל חלק מבטא את הבחירות בחייהם.
דורית וניר נישאו כשמלאו לדורית 21 שנה, שניהם חיפאים במקור. "בתחילת דרכנו גרנו בנס ציונה," מספרת דורית. "ניר למד חקלאות בפקולטה לחקלאות. בשנת 1982 נולדה בתנו הבכורה דניאל. תרגלנו מדיטציה טרנסדנטלית, היו אלו שנים בהן תרגול מדיטציה היה יוצא דופן. הייתה לנו דרך רוחנית משותפת. התחנה הבאה בחיינו הייתה מעבר לקיבוץ יחד, שבגליל. זהו קיבוץ בו אנשים עושים יחד מדיטציה ויש להם דרך רוחנית. היינו בקיבוץ יחד כחמש שנים. שם נולדה בנו ההבנה וההכרה שכדי להתפתח ולגדול, עלינו לצאת מהקיבוץ.
"הגענו לשכניה כשהייתה כבר בת 15 שנה. הישוב היה אז במשבר קשה, התגוררו בו כ-15 משפחות. קיבלנו בית סוכנות בגודל של כ-70 מ"ר. הישוב התפתח וגדל, לאט, לאט, הגיעו עוד משפחות. היום הישוב מתפתח ופורח, מתגוררות בו כמאתיים משפחות, יש חיי תרבות מפותחים ואווירה של יחד ושל קהילה מטופחת ומטפחת.
"אנחנו הורים לשלוש בנות. הבנות הקטנות נולדו כבר בשכניה ולמדו בבית ספר אנטרופוסופי. ההחלטה שילמדו בבי"ס אנטרופוסופי הייתה בשל הרעיון והמימוש של החינוך האנטרופוסופי, שמתבסס על תפיסה שלמה, הוליסטית. זהו חינוך שמאפשר לילד צמיחה על בסיס חזק, חיבור מאד גדול לטבע, לאמנות, לשירה.
"הבנות גדלו. כשאני מתבוננת בהן אני נוכחת כמה החינוך הזה חזק ומיטיב. דניאל הבכורה כיום בת 40, אם לשני ילדים, מעצבת גרפית ובעלת חנות עיצוב לבית ומתגוררת בטבעון. טליה, הבת השנייה, בת 37, מוסיקאית, זמרת, יוצרת ומנהלת מקהלה, נשואה ואם לשי ואביגיל, שלומדת אוסטאופתיה ועומדת להינשא." 
להתגבר על הפחדים
"אני נולדתי בחג הכפול, כריסמס וחנוכה," מוסיפה דורית, "אבי תמיד דיבר על המיוחד שבלידתי והאור שהיה והבאתי. אבי, סשה קרן נולד וגדל ביוגוסלביה, בנעוריו למד הנדסה כימית, היה פעיל בקומוניזם, ופרטיזן. בשלב מסוים הוא נטש את הקומוניזם. חברה טובה הזהירה אותו ואמרה לו שהוא חייב לברוח והוא עלה ארצה והגיע לעתלית.
"כשאבא היה פרטיזן הוא נלחם בנאצים כיוגוסלבי, לא כיהודי. העלילו עליו שהוא בוגד, עשו לו משפט שדה וגזר הדין היה הוצאה להורג. את הסיפור הזה הוא מעולם לא שיתף וסיפר בבית. אבא עשה קריירה ברמה בינלאומית כמהנדס כימי, אבל כל חייו נשא עימו את טראומות נעוריו ומלחמתו – ורק בבגרותי הבנתי שהיה פוסט טראומתי. הוא היה אדם מאד אהוב.
"בעתלית הוריי נפגשו. אמא שלי רינה הגיעה ממצרים והיא בת 18. היא עבדה במפעל של דגים. אמא שלי היתה פלפלית. במצרים למדה במנזר וידעה בשל כך איטלקית. זו הייתה השפה בה הוריי דיברו ביניהם. גדלתי בבית שלא היה צברי. הוריי הביאו שני ילדים. אח בכור לי ואני הבת השנייה. אחד המסרים שאבא היה אומר לי בכל שנות ילדותי היה: 'תתגברי על הפחדים שלך, זה מה שהם – רק פחדים'.
"ביתנו היה בכרמל הצרפתי, אזור שנחשב פחות. גדלתי בתחושת ערך נמוכה. רקדתי כילדה, אבל לא האמנתי בעצמי ולא קיבלתי עידוד להתפתחות כרקדנית. הייתי תלמידה בינונית וחווית ילדותי ונעוריי היתה עם המון פחדים ותחושות של 'לא שווה'.
"הגיוס לצבא וההמשך מתאפיינים בצעדי אומץ. צעדיי האומץ הם שהובילו להתפתחות ולדרך של הובלה וגילויים. בתחילת השרות הצבאי הייתי בקיבוץ גבת, היינו קבוצה של צעירים שיחד הקימו את קיבוץ לוטן. היציאה הזו לגבת ולוטן הוציאה אותי מחיי העיר וחשפה אותי לצורות חיים חדשות ולמימוש שונה. האמירה של אבא שלי: 'יש פחדים, תתגברי', הייתה כח מניע בדרכי. גם ניר בדרכו מעז לשנות ועושה שינויים – הוא בדרכו, תומך, אוהב ומאמין שהשמיים הם הגבול.
"מגיל מאד צעיר שאלתי עצמי, למה אנו חיים? למה אנו מתים? במידה רבה זה היה הכוח המניע והמנוע של חיי. אבא היה עונה לי, שיש שאלות שאין עליהן תשובות. בחרתי ללמוד חינוך מיוחד, טיפול באמנות. בעבורי האמנות הינה דרך לביטוי עצמי ומקור להבעה. ההתלבטות, השאלות על המוות הביאו אותי לבחירות של למידה ועשייה, מתוך תחושת משמעות פנימית. בכל דרכיי עלו פחדים, היה זה כמנוע של עשייה. כל בחירה לוותה בחששות והתגברות ועל הפחד ועשייה והתקדמות. לימדתי במכללת תל חי ובמסלול של תרפיה באמנות באוניברסיטת חיפה. עשיתי תואר שני בהנחיית קבוצות, טיפלתי ואני מטפלת כפסיכותרפיסטית." 
בשיטה ניה
עכשיו הגעתנו לפואנטה, לריקוד הניה ובעצם לשינוי העצום שעשתה דורית. בגיל חמישים דורית מתחילה לרקוד.
דורית: "פגשתי את רקוד הניה במשגב. בפעם הראשונה שרקדתי ניה בכיתי. הרגשתי שהשיטה הזאת, ריקוד הניה, הומצא עבורי, עבור הילדה שהייתי. אהבתי לרקוד בילדותי, אבל לא ממש הרגשתי בטוחה לפנות כדרך חיים אל הריקוד. חוסר הבטחון שלט בי. והנה אני בת חמישים, רוקדת ועוברת חוויה מאד עוצמתית. חזרתי הביתה.
"כמה חודשים לאחר שהתחלתי לרקוד, נסעתי ללונדון על מנת ללמוד בקורס של חגורה ראשונה בניה. לראשונה בחיי טסתי לבד, עם חרדת טיסות ובחירה להעמיק, ללמוד ולהתקדם. ניר תמך כדרכו, גם הבנות. חזרתי לארץ והתחלתי ללמד מידי פעם. מאז אותה נסיעה, המשכתי לנסוע מידי שנה, עד שעשיתי חגורה שחורה. בניה, כמו בג'ודו, ישנן חמש חגורות המשקפות ידע ויכולות. החגורה השחורה הינה האסמכה להיותך המאסטר והיותך יוצרת."
מהו רקוד ניה?
"רקוד הניה הוא מרחב מרפא. התנועות של הניה הן תנועות אורגניות בהרמוניה עם הגוף. יש הרפיה ופורקן. בשלוב עם המוסיקה יש תחושה של חגיגה של הנפש והגוף. בניה יש מהות של ידע. בניה מתקיימים שלושה מרכיבים, טכניקות רקוד, אמנויות לחימה וטכניקות תנועה שקשורות למודעות. הניה מבוססת על חמישים וארבעה צעדים שיש להם שמות. התפיסה היא של שלמות שבאה מהרבה עולמות, מזרח ומערב. יש דמיון למדיטציה בכניסה פנימה והחוצה.
"הניה בנויה על שתי רמות ה-Personality וה-Spirit (האישיות והרוח). הניה מעודדת לצאת מדפוסים ישנים שקשורים להרגלים, מדפוסים ביחסים שלנו, ליציאה מהטראומות – היא מזמינה אותנו לגלות את הרוח שלנו. באמצעות הריקוד מפרקים תבניות חשיבה ומאפשרים לתבניות חשיבה חדשות להיכנס.
"הניה הוא מסע בעבורי. מסע של שחרור מכבלים. היא מנכיחה שמחה כמהות חיים. הניה החזירה אותי לילדה שהייתי, ילדה שמחה. אני מקלפת שכבות וחוזרת למהות הבסיסית שבי, איתה באתי לעולם. לבחור להיות מורה לרקוד ניה מפגיש אותי עם ההעזה לרקוד מול קבוצה ולהוביל. זה מפגיש אותי עם היצירה, יצירת רקוד וכוריאוגרפיה, הקלילות, האהבה, חוסר השיפוטיות, הצורך להתחדש – כל אלו הם אני במהותי. ברקוד הניה משתמשים בדימויים מהחיים. לדוגמא תנועת ידיים מסוימת – אני אומרת 'נכבס את הבגדים'. יש הרבה הומור וחיוך. אחד המוטיבים שלי מאד חשובים ואני אומרת: 'חיוך, ריכוך. ואכן כשאנו מחייכים, משהו בנו מתרכך, נפתח, מרגיש אחרת.
"כל שיעור בנוי מנושא מרכזי. הנושא המרכזי מוביל ליצירה ובניית השיעור סביב הנושא כשיש מרחב מאד גדול. כל תנועה מובילה לתנועה הבאה. בריקוד נוצרת רגיעה, הרפיה, העזה ותיחזוק המערכת הפאר סימפטית. יש יציאה מהמקום ההישרדותי שלנו לחוויה של חיים ושמחה. הריקוד יוצר קשר עם הגוף. מערכת היחסים שלנו עם הגוף מקבלת נופך נוסף, התיידדות עם הגוף. הריקוד פתח בפניי דרך חדשה של העזה, של הסכמה להנהיג עצמי מתוך חרות פנימית ובטחון בעצמי. הכבדות שליוותה אותי הפכה פניה לקלילות לריקוד של החיים. הייתי ביישנית והניה הביסה את הביישנות. דורית חדשה חיה היום. נפתח שער של מקורות פנימיים, יצירתיות, אסתטיקה והנהגה עצמית.
"עזבתי את העבודה שלי בתל חי, באוניברסיטה ואני עובדת כעצמאית בטיפול וכמורה לרקוד הנייה. כשהייתי צעירה חשבתי שאם אהיה יותר ויותר מוצלחת אולי אהיה מאושרת יותר. ההחלטות להיות עצמאית, לעשות בחירות המשקפות מה לי יהיה טוב, מעשיר, משמח. הפכתי לציירת של חיי שמציירת את חיי בצבעים מרהיבים, צבעים של שמחה וחדוה, צבעים מוארים. החשיבה של שחור ולבן פינתה מקום לחשיבה של המון אופציות, שהחיים מגוונים והנוכחות בחיים משתנה גדולה וגדלה. בניה יש מפגש של תנועה, מוסיקה וקצב. במידה רבה זה דומה לברסלבים. יש אינטליגנציה מאד עמוקה ברקוד הניה.
"אהבתי לרקוד כילדה ולא הייתי רקדנית. ההחלטה לפסוע בנתיב הריקוד בגיל חמישים, נתנה לי את הלגיטימציה להיות רקדנית ומורה לריקוד. אני מלמדת נשים בגילאים שונים לרקוד. יש הרבה נשים שבאות לרקוד בגיל ששים, בגיל שבעים – ויש אף בשנות השמונים שלהן – והן רוקדות ומעיזות ונהדרות בבחירה הזו. מספר שעות בשבוע הן רוקדות ורקדניות – והכל מול מראה בסטודיו והן גאות בריקוד שלהן." 
"תנועת הטבע"
ניר בן הזוג של דורית, אף הוא בדרכו ובבחירותיו אינו אדם קונבנציונאלי. ניר עבד כעשר שנים בהקמת מחלבות במדינות רוסיה. שנים רבות היה בנסיעות. לאחר מכן היה מחנך ומנהל בבית ספר אנטרופוסופי בהרדוף. חמש שנים עסק בהקמת חווה חקלאית במעלות – מאדמת טרשים הקים חווה גדולה. בימים אלו חזר ניר לחנך בבית ספר עודד, בית ספר אנטרופוסופי. כאדם חוקר הוא חוקר מזה שנים את נושא המים ויצר מעגליי מים.
יש בין בני הזוג שאיפה תמידית לחקירה משותפת ולתהליכים רוחניים משותפים. ניר בחקירת המים בחר בתנועה והזרימה ודורית בדרך הריקוד – היא בתנועה ובזרימה. מאז הקורונה חברו ויצרו סדנאות משותפות להם הם קוראים: "תנועת הטבע". בסדנאות הם עוסקים בהשראה של הטבע על האדם. ניר מביא את הזווית שלו ודורית את הריקוד. "אנו עוסקים בנושאים כמו כוח ועוצמה," מסבירה דורית, "איך הם מחוברים לטבע… אנו מאמינים שאנו חלק מהטבע וזו דרכנו להתחבר לכל המערכת האקו-סיסטמית."
בחודשים האחרונים דורית וטליה, הבת הבכורה, מפיקות פודקאסט משותף, שנושאו הוא "אם ובת" – אימהות ובנות והיחסים ביניהן. כל אישה יודעת שזהו נושא טעון: "היו לנו שיחות על ילדותה," אומרת דורית, "וסביב השיח הזה החלטנו להיפגש ולדבר על הדברים. לטליה יש אולפן הקלטות ובו אנו מדברות על נושאים רבים, על הצבת גבולות, אהבה, צמצום, סירוס. כל הנושאים המתקיימים בין אימהות לבנותיהן. כל אחת מאיתנו מביאה את עולמה. מתקיים שיח חדש, מרתק, מסקרן, שיח שמוביל לקשר אינטימי ומוביל לגשר במערכת היחסים בינינו. פעם בשבוע אנו נפגשות. לכל אחת יש את המיקרופון שלה, זוהי שיחה מתגלגלת עם נושא מרכזי. השיחה שלנו נסובה סביב זיכרונות, תחושות והבהרה של הצדדים בסיפור שלנו. זהו פרק נוסף שנוצר מתוך ההעזה והקשר שלי עם עצמי ועם אהוביי ליבי – משפחתי."
דורית אליאב, בת 63, רוקדת את החיים, קריירה חדשה חוקרת דרך הגוף, דרך הרוח, דרך החיים. רקדנית שהפכה את חייה – ומנחילה לתלמידיה שהחיים יכולים להיות ריקוד שמח, מעצים, משחרר ובעיקר חופש לחיות, להיות ולחוות.
