יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 11 21 145837

שומרים על הבית

8 דק' קריאה

שיתוף:

מאיה וניר אמסלם, זוג נמרץ במושב ניר-ישראל, מובילים את ההתנדבות בקהילה בשעת חירום, שניהם מגייסים מתנדבים ומתנדבות, צעירים ומבוגרים, הן לטיפול ואירוח חיילים באזור והן לשמירה על ביטחון היישוב יומם ולילה * "הרצון של כולם לתרום ולסייע מחמם את הלב," הם אומרים

"אנחנו זקוקים לתרומת מאה מגבות עבור חיילים". "חייל מבקש נעליים צבאיות מספר 45". "למי יש טלפון נייד עבור חיילת?". "יש אצלי 8 חבילות של כביסה. מי מתנדב/ת לקחת, לכבס ולייבש עבור חיילים?". "מתארחים אצלנו 50 חיילים. מי יכול לארח אותם לארוחת צהרים ומי לארוחת ערב?", "מתבקשים מתנדבים לאפשר לחיילים להתקלח". 

הודעות מסוג זה מקבלים חברי מושב ניר-ישראל בווטסאפ מאז החלה המלחמה. את ההודעות שולחת בין היתר מאיה אמסלם, תושבת ניר-ישראל. בעלה ניר אמסלם הוא ראש צח"י – צוות חירום יישובי, הכולל גם את כיתת הכוננות. גם הוא ואנשי צוותו שולחים הודעות אין ספור לתושבים, ומארגנים את כל פעילות ההגנה והביטחון ביישוב. בנוסף גובשו צוותים האחראים על תחומים שונים בשעת חירום, ביניהם: ביטחון, חינוך, רווחה, רפואה ולוגיסטיקה. על כולם אחראים תושבי המושב. 

19 קילומטרים מפרידים בין גבול עזה למושב ניר-ישראל. האזעקות נשמעות לעיתים קרובות, גם אלו המופעלות באשקלון, באשדוד והסביבה. ומובן שה"בומים" של כ"כיפת ברזל" נשמעים בקולי קולות.  

השבת השחורה גרמה לכל המדינה זעזוע, ואז התברר כמה חשוב כוח מקומי להגנה על כל יישוב, גם נגד אפשרות חדירת מחבלים. כמו ברוב היישובים התנדבו אנשים לתכנן ולרכז את כל הפעילויות לשעת חירום זו. מאיה וניר אמסלם הגיעו לניר-ישראל לפני שנתיים וחצי, ושעת חירום זו גורמת לתושבים להכיר ולהוקיר את פועלם כרכזי צוותים ומתנדבים בעת הזאת. פגשתי את הזוג, הורים לארבעה, כדי להבין מנין ה"דרייב" הזה שלהם לעזור ולפעול למען כולם.

שומרים בכניסה למושב בלילה. מימין אפרים פרקש צבי הרמן גבי פודור. צילום עדינה בר אל
שומרים בכניסה למושב בלילה. מימין אפרים פרקש צבי הרמן גבי פודור. צילום עדינה בר אל

מאיה וניר חינוך והדרכה 

"נולדתי בנתיבות למשפחה בת ארבעה ילדים," מספרת מאיה. " אני הבכורה. לאחר הלימודים התגייסתי לצבא והייתי מש"קית הוראה בפרויקט 'נערי מקא"ם' לקידום אוכלוסיות מיוחדות. (מה שנקרא פעם 'נערי רפול'). אחר כך עברתי קורס קצינות והייתי קצינת הוראה. עבדתי עם נערים בעלי קשיי הסתגלות, גם ילידי הארץ וגם עולים חדשים. לאחר השחרור למדתי באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בסוציולוגיה. במקביל ללימודיי הייתי ראש צוות 'פרח' ועבדתי ב'חברה למתנסים' בפיתוח תוכניות למידה. כמו כן, עבדתי בעמותה שהכינה תלמידי כיתות י'-יא' מהפריפריה לצה"ל. בקיצור, הכול הוביל אותי לתחום החינוך וההדרכה. ואז קיבלתי הצעה לחזור לצבא והתחלתי קריירה צבאית, שנמשכה עד לפני חמש שנים."  

אבל מאיה לא הסתפקה רק בתחום החינוך ובשני התארים שצברה, ובחרה ללמוד תחום חדש – מנהל עסקים. היא למדה זאת ב"מכללת פרס". במכללה היא פגשה את ניר אמסלם, והשניים נישאו לפני 12 שנים.  

כשישבתי וראיינתי את מאיה בחצר ביתם הנאה, הגיע ניר מהמילואים, לבוש מדים והצטרף לשיחה.  

"נולדתי באשקלון ושם למדתי והתחנכתי," מספר ניר. "השרות צבאי שלי היה ב'חיל האיסוף הקרבי', כפי שזה נקרא היום, זוהי יחידת מודיעין. במשך כל השירות שלי הייתי בגבול הצפון. אחרי השחרור התגייסתי לכוחות הביטחון, ששייכים למשרד ראש הממשלה. שם עבדתי  כעשר שנים באזור הדרום. במקביל לכך למדתי לתואר ראשון בחינוך גופני בגבעת וושינגטון ולתואר שני במנהל עסקים במכללת 'פרס'." גם ניר לא הסתפק בשני התארים האקדמאיים שלו ובמקביל לעבודתו הוא השתלם בקורסים שונים שקשורים לעולם הספורט והניהול.  

"במקביל לעבודה בשירות הביטחון התחלתי לבנות את העסק שלי שהוא בתחום הספורט. יש בו כמה רבדים. אני עובד עם עיריית אשקלון בתוכניות של חינוך גופני בגני הילדים ובבתי הספר, במסגרות הפורמליות והבלתי פורמליות, וכן במתנסים ברחבי העיר. בהתחלה זה היה בתחומים שונים של ספורט ובעשור האחרון זה הצטמצם להתמחות בכדורסל וכדורגל."  

ניר מציין במיוחד את קבוצת כדורסל הנשים של "הפועל אשקלון", שזו השנה ה-13 לקיומה. זה מועדון כדורסל נשים מהגדולים בארץ והוא מונה עתה כ- 300 שחקניות. בנוסף לכך שימש ניר במשך כמה שנים גם כמורה וכחונך מורים מטעם משרד החינוך: "עבדתי בבית ספר ייחודי," מעיד ניר. "זהו בית ספר 'בית יחזקאל' באשקלון, בניהולו של איל חסן, שמחנך לאורח חיים בריא ולספורט."

חיילי הנחל מתארחים בבית הספר. אלבום פרטי
חיילי הנחל מתארחים בבית הספר. אלבום פרטי

מעבר למושב 

לאחר נישואיהם התגוררו מאיה וניר באשקלון: "אנחנו משפחה שמאוד אוהבת את הארץ ואוהבת לטייל בטבע. לכן רצינו לעבור לגור ביישוב כפרי," מספרת מאיה, "וגם היה חשוב לנו מאוד להצטרף לקהילה," היא מוסיפה. "מצאנו בית במושב והגענו לכאן לפני שנתיים וחצי."  

בני הזוג אמסלם הגיעו לניר ישראל בתקופת הקורונה עם ארבעת ילדיהם: עומר שהוא עתה בן אחת-עשרה, עידו בן תשע, עלמא בת שמונה ועפרי בת שש. הילדים השתלבו בבית ספר "ניצן" שבקיבוץ ניצנים. עתה מאיה היא מדריכת הורים, מטפלת בשיטת NLP וגם עובדת בפיתוח הדרכה. "המוצר שאני עובדת עליו עכשיו הוא באופן פרדוקסלי מוצר לגילוי מנהרות. זהו מכשיר של חברה שמשווקת אותו גם לצה"ל וגם לצבא ארצות הברית. כל הפיתוח, הניסויים וההדרכה נעשים פה בדרום." 

ניר, שיצא לחל"ת מטעם משרד החינוך, מנהל כבר שנתיים את מחלקת הספורט של "המועצה האזורית שפיר".  

איך התחילה הפעילות במלחמה? 

"שנינו אנשים אקטיביים, אנחנו לא מחכים שמישהו אחר יבוא ויסדר את הדברים, אנחנו רגילים להוביל מהלכים. כבר ביום ראשון שלאחר השבת השחורה, מוקדם מאוד בבוקר, כתבה לי מישהי, שאחיין שלה הוא מ"פ של פלוגת חיילים שנמצאת ביישוב בו היו מחבלים, והחיילים האלו שוהים במקום כבר 36 שעות ואין להם אוכל ולא שתייה. ואז החלטתי לאסוף כסף כדי לקנות להם מצרכים. פתחתי קבוצת פייבוקס לצורך תרומה ופרסמתי הודעה בווטסאפ של המושב. ובאמת היתה היענות גדולה מאוד.  עם הסכום שהצטבר מהתרומות יצרתי קשר עם בעל חנות מכולת באופקים, שהסכים לספק כל מה שצריך לחיילים ביישוב הסמוך. כך זה התחיל."  

"הפנייה הבאה היתה של גדוד נח"ל שחיפשו מקום לשהות בו במרחב שלנו," היא מספרת. "קיבלתי על עצמי להוביל את הטיפול בנושא עם עוד שלושה חברים מהמושב ופעלנו כצוות. 600 חיילים הגיעו באמצע השבוע הראשון למלחמה, ובמשך השבועיים הבאים היה צריך לדאוג להם לכול. סידרנו להם לינה ושהות באחד מבתי הספר. פתחנו עבורם את בית הספר, הראינו להם היכן נמצאים האזורים הממוגנים. מובן שהסברנו להם מה מותר ומה אסור לעשות, כדי שישמרו על בית הספר שיהיה אחר כך כשיר לתלמידים." 

"התחלנו לדאוג להם בצורה שוטפת," מספרת מאיה. "התחלתי לגייס תרומות מאנשים במושב – תחתונים, גופיות, גרביים, שמפו – וגם פניתי לארגונים במקומות אחרים, שאספו תרומות לחיילים."   

ואז פשטה השמועה, והתחילו להגיע למאיה בקשות לפריטים נוספים: "חשוב לי להדגיש שאני לא עובדת לבדי, כמובן. לא הייתי יכולה לעשות זאת בלי תושבים ותושבות מהיישוב שלנו. אנשים ונשים בני כל הגילים מתנדבים כל העת לאפות עוגות עבור החיילים, לכבס עבורם, לספק להם כל מה שנדרש."  

בעזרת תושבות ותושבים נוספים נפתחו קבוצת ווטסאפ ייעודית לכביסה, המונה מעל 50 שהתנדבו לכבס עבור חיילים, וקבוצת אפייה המונה גם היא כמה עשרות. 

גם מתנדבות נוספות מהמושב מסייעות לגדודי חיילים בשטחי כינוס באזור הדרום, והמושב כולו רתום לעשייה. כל פנייה שנשלחת בקבוצה המושבית נענית תוך שעות ספורות.  

הוותיקים במושב מאורגנים גם הם למופת, דואגים אלו לאלו בכל הרמות, מקיימים מפגשי העשרה והפוגה ומתנדבים בשמירות במושב, בחקלאות ברחבי הדרום ובכל הקבוצות הקיימות.

Screenshot 2023 11 21 140240
ניר אמסלם ראש צוות חירום יישובי. צילום מאיה אמסלם

מוכנים לשמור על הבית 

ניר הוא כאמור ראש צח"י (צוות חירום יישובי) של היישוב: "מאיה ואני באים מרקע התנדבותי. אנחנו תמיד מחפשים היכן לפעול והיכן לתרום, במיוחד כשהגענו לקהילה, בה אנחנו רוצים להשתלב. לכן התנדבתי לצח"י כשהגענו למושב. בעצם התפקיד שלי התחיל עם האזעקה הראשונה באותו יום שבת ב-7 באוקטובר. הסתבר שכל המקלטים סגורים ואף אחד לא ידע היכן המפתחות. לכן יצאנו כמה חברים עם כלי עבודה, שברנו את כל המנעולים של המקלטים, ניקינו אותם ואפשרנו לאנשים להיכנס אליהם בעת האזעקות."  

והוא ממשיך לספר: "התחלנו להבין את גודל האירוע וידענו שאנחנו חשופים גם לאפשרות של חדירת מחבלים. התחלנו לאסוף את האנשים. למזלנו היתה לנו קבוצה של כעשרים איש, גברים לוחמים, שהתארגנה עוד קודם לכן כדי למנוע גנבות במושב, כך שהיינו כבר די מגובשים, מכירים זה את זה. התחלנו להפעיל אנשים נוספים מן המושב.  

"עשרה ימים ולילות ראשונים היו ללא שינה וללא מנוחה. במשך עשרת הימים האלו הבאנו טרקטורים ובטונדות, בנינו רשת תאורה רחבה לכל כיוון ביישוב, חפרנו תעלות. פיזרנו סלעים במקומות שונים, וזאת כדי לחסום אפשרות של כניסה ליישוב."  

בשלב הבא הם גיבשו נהלים: "ישבנו וכתבנו והעלינו לפרוטוקול מי עושה מה – ואיפה יכול כל אחד לתרום את חלקו. התנדבו המון אנשים עד היום," מעיד ניר, "יש אחוזים גבוהים מאוד של התנדבות אצל תושבי היישוב. אחרי כמה ימים המצב התייצב, ואנחנו מסוגלים לקבל פניות מהצבא ומהמועצה האזורית. ובמקביל אלינו, התחילו במושב לטפל גם בחינוך ורווחה."   

בנהלים שנקבעו חולקו משימות הביטחון של צח"י לשתי קבוצות: האחת היא כיתת כוננות והשנייה ביטחון ושערים. כיתת הכוננות אכן נמצאת בכוננות במשך 24 שעות ביממה, מוכנים להקפצה בכל עת בכל מקרה חירום. "בעת חירום כיתת הכוננות מופעלת," מספר ניר, "עברנו אימונים, בנינו תרחישים. התאמנו עליהם. עשינו כל מה שאפשר כדי שנהיה מוכנים לשמור על הבית. קבוצת 'ביטחון ושערים' אחראית על ניהול שגרה, הן בעמדות השונות, בשער הכניסה ליישוב והן בסיורים ברכב בתחומי המושב. כאן מתבצעת העבודה בתורנות התושבים, צעירים ומבוגרים, במשך 24 שעות ביממה, בימים ובלילות."

מאיה ואחד החיילים. אלבום פרטי
מאיה ואחד החיילים. אלבום פרטי

וכאן מוסיף ניר ומפרגן: "זה מחמם את הלב לראות את כל התושבים המפרגנים, לדעת שאנחנו נותנים להם ביטחון. יש אנשים שלא עזבו את הבית כל התקופה הזו ויש שעזבו בתחילה וחזרו, כי במדינה שלנו קשה עכשיו לחוש ביטחון גם במקומות אחרים. אז מסתבר שבמושב יש אנשים מרגישים כאן בטוחים יותר. נוסף לכך אני רוצה לציין את התושבים פה, את כמות ההשקעה המטורפת של כולם, את הרצון של כולם לתרום ולסייע. אותי זה מאוד מרגש. התחלתי להכיר את כל האנשים וראיתי פה קהילה מדהימה, שהתגייסה לטובת שמירה על הבית." 

ומוסיפה מאיה: "לדעתי המלחמה גרמה לשינוי בחברה ביישוב. כשהגענו חווינו קהילתיות מסוימת שלא לגמרי ענתה על הציפיות שלנו, למען האמת. אבל אני חושבת שבעֵת הקשה הזאת קרה משהו לאנשים במושב – המלחמה גרמה לאנשים להכיר זה את זה. אנשים מרגישים שהם מחוברים." והיא ממשיכה: "אנשים נרתמים מעל ומעבר לכל דבר כל הזמן. לדוגמא, אם אני מפרסמת שצריך לארח מספר חיילים לארוחה, אנשים ממהרים לעשות זאת, ומי שלא הספיק אפילו כועס שלא הספיק להתנדב."  

והיא מדגישה שוב: "קרה פה משהו בתוך האירוע המזעזע הזה, אנשים מבינים את החוזק של ה'יחד' ואת החוזק שבנתינה לאחרים. בעצם, הכי פשוט היה לנו לקחת את עצמנו וללכת מפה. אבל זו לא אפשרות עבורנו במצב זה, כאשר יש מי שנשאר פה וצריך לדאוג לו, אם אלו אנשים מבוגרים או אנשים שאין להם לאן ללכת. אנחנו צריכים להיות פה כדי לשמור על הבית, במובן הכי עמוק של המילה."

משפחת אמסלם. אלבום פרטי
משפחת אמסלם. אלבום פרטי

תורם ושמו אמיל 

ולסיום, ידוע שיש גם אנשים שמגיעים מחו"ל כדי לעזור בעת הקשה הזו ולתרום גם בכסף וגם בפעילות. מאיה מספרת על מתנדב-תורם מני-יורק. זהו ד"ר אמיל זילברמן. אמיל הוא רופא וגם צייר. הוא הגיע הנה למושב, התנדב בבית החולים ברזילי באשקלון ובנוסף התנדב לפעילויות שונות ביישובי המועצה האזורית חוף אשקלון.  

מספרת מאיה: "אמיל הגיע עם סכום כסף, תרומה שלו ושל בנותיו. הוא רכש מערכת ישיבה עבור מועדון הנוער שלנו. בנוסף הוא בא איתי וקנינו עבור חיילים גופיות, תחתונים, גרביים וחטיפי בריאות. לדבריו, הוא רוצה לתרום כך שהדברים יגיעו ישירות לחיילים ולא לגופים גדולים. בינתיים אמיל חזר לניו-יורק, אבל הוא עומד איתי בקשר רצוף ומנסה לגייס עוד תרומות."

לסיום, סיפרנו פה בעיקר על זוג אחד ותרומתו בעת חירום זו. יקצר המצע מלהזכיר את כל הצעירים והמבוגרים במושב שעושים ימים כלילות לעזור ולתרום בזמן הזה, מאיה וניר הם פרטים שמעידים על הכלל, שמגלים גדלות נפש, נתינה ואהבת האדם, ושותפים בעשייה בתחומי ביטחון, חינוך, רווחה וגם  בעזרה לחקלאים ביישובי העוטף ויישובי הצפון.

פנסיונרים מניר ישראל עוזרים לחקלאי בדרום. מימין קובי ברקאי שולה נחמה עמוס מונבז. אלבום פרטי
פנסיונרים מהמושב עוזרים לחקלאי בדרום: קובי ברקאי, שולה נחמה ועמוס מונבז. אלבום פרטי

על רקע ההתרחשויות האיומות, יש נקודת אור – אחדות הקהילה.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן