יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 09 27 103822

"שיהיה לך לב ותמיד תסתכל דרך הלב"

6 דק' קריאה

שיתוף:

אימו של מירון לבו מתמרת הנחילה בליבו את המשפט שהפך למוטיב המרכזי בחייו * היום בגיל 76 ממשיך מירון לפעול לפיו – הוא בנה ארבע קבוצות של מתנדבים ומזה 17 שנה יוצאות הקבוצות עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים לטיול על אופניים

מירון ומינה לבו הם חבריי הישוב תמרת שבעמק יזרעאל. לזוג לבו יש חמישה ילדים, ארבעה  בנים ובת. בתמרת תאי הדואר מספרים את הספור – איזה מספר משפחה היית כשהגעת לתמרת. תיבת הדואר שלהם, מספרה 54.  

מירון, היום בן 76, עדיין עובד מספר שעות בשבוע בחברת "נפטון רולן", שם עבד שנים רבות והוא מתנדב בהובלה של מספר קבוצות רוכבים ורוכבות על אופניים. מה שיוצא דופן בהתנדבות זו הוא בעיקר סוג האוכלוסייה איתם הוא רוכב ומוביל כבר הרבה שנים. השנה הוא קיבל את אות "מתנדב העמק" של המועצה האזורית יזרעאל.  

אנשים רבים מתנדבים ותורמים לחברה. רוב רובן של ההתנדבויות הן בתוך מערכים מסוימים. ההתנדבות של מרון ראויה לציון בשל היוזמה, ההובלה והאחריות שלקח על עצמו. בהתנדבותו סחף אתו עוד אנשים המחויבים יחד עימו בלקיחת אחריות והתנדבות, אנשים עם רצף של שנות התנדבות, שבוע אחריי שבוע.

Screenshot 2023 09 27 103843
מירון לבו על האופניים. אלבום פרטי

אופניים של תקווה 

בכל חייו מירון היה מעורב ותרם בהתנדבות. כך גם מינה האישה  שאיתו. בצעירותו היה מדריך בשומר הצעיר ובהמשך היה במשמר האזרחי, בתמרת הישוב בו הם חיים. שניהם היו מעורבים ומובילים בוועדות שונות.  

לפני 17 שנים, מינה עבדה בכפר תקווה כרכזת פנאי. כפר תקווה הוא מוסד בו מתגוררים אנשים עם צרכים מיוחדים בטבעון. ואז מינה הציעה למירון להקים קבוצת רכיבה על אופניים.  

מירון: "אני ומינה רוכבים על אופניים. האופניים הוא ספורט שאני מאד אוהב. הרמתי את הכפפה והתחלתי להדריך ולהוביל רוכבי אופניים בכפר תקוה. כשהתחלתי, הגיעו שלושה אנשים – היום מגיעים מעל 30 אנשים מהמקום.  

"אנחנו נפגשים כל יום שישי. צירפתי עוד מתנדבים. הרכיבה היא תמיד מחוץ לכפר תקווה. היום יש ארבע קבוצות רכיבה, כל יום שישי. לכל קבוצה יש שני מלווים וביחד אנחנו 12 מתנדבים.  

לאחר הנסיעה על האופניים כולנו נפגשים יחד. אני מנחה להתעמלות  המשחררת את הגוף ואז יש התכנסות – כל אחד מספר ומשתף מה עבר ויש כיבוד ושתייה.  

"שניים עשר המתנדבים הם: מושיק גרוס, בן ה-76, שניהל את כפר תקווה בעבר. דובי בירן בן ה-76 מתמרת. מיכאל ששון, בשנות ה-60 לחייו מרמת ישי. אפי מטבעון בשנות ה-60 לחייו. צביקה בשנות ה-70 לחייו. אייל בשנות ה-60 לחייו. איתמר סלע מתמרת, אלי בלומנהו מטבעון, בנצי הראל מתמרת, טל  מתמרת, צחי בראל מתמרת בשנות ה-70 שלו. רוחלה גדות מטבעון, גילה מעל 76 ומשפחת זמיר אתי ומיקי מרמת ישי."  

כך 17 שנים. בכל יום שישי – מירון וחבורת המתנדבים מתייצבים בכפר תקווה ומובילים לטיולי אופנים. סביר להניח שללא יוזמה והתנדבות זו, אותם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, לא היו מתוודעים לספורט האופניים ולטיולי שטח. 

בלי לצפות לתמורה 

לאחר יוזמה זו, מירון הגיע להרדוף וגם שם במקום של אנשים עם צרכים מיוחדים, הקים קבוצת רכיבה על אופניים, כשלצידו מתנדבים העוזרים ולוקחים אחריות להובלה ונסיעה משותפת על אופניים. 

בהרדוף הצטרפו כמתנדבים תומכים ועוזרים, זמי מתמרת בשנות ה-70 לחייו; איציק מור מתמרת, שנושק לשנות ה-80 וכן עודד ושירי זיגמן, שהם צעירים יותר, בשנות החמישים שלהם. 

מירון, מה ההתנדבות נותנת לך? 

"ההתנדבות שלי היא בנתינה מבלי לצפות לתמורה. נוצרת התחייבות וקשרים אנושיים המרחיבים את הלב. כשאני רואה את האושר בעיני רוכבי האופניים, אני חש התרוממות רוח וסיפוק גדול.  

"האושר בעיניהם עושה אותי מאושר. המפגשים הקבועים, הרכיבה המשותפת, השיתוף והכינוס אחר כך יוצרים פתיחות – והקשר האנושי צומח וגדל ומביא עימו תחושות של הנאה והנעה גדולה.  

"אני בנתינה הזו מתוך היכולות שלי מקבל מהם שמחה ואושר. השמחה שלהם מגבירה את שמחת החיים שלי. החיוך שניבט מפניהם  מניע אצלי את הרצון לבוא שוב. זהו מעין מעגל של נתינה וקבלה אנושית. המשפט של אמא שלי מלווה אותי בהתנדבויות אלו. מעגל המתנדבים שמצטרפים הולך וגדל וזהו מסר חינוכי ומסר לחיים גם לדור ההמשך."  

מירון מוביל ומתנדב בספורט האופניים. בחייו האישיים הוא לוקח חל בקבוצת רכיבה על אופניים בתמרת. גם בקבוצה זו הוא בין המובילים. הקבוצה בתמרת יוצאת לטיולים בסביבה ואחת לכמה זמן הם יוצאים לטיול גדול בארץ.

מירון וקבוצת המתנדבים על אופניים. אלבום פרטי
מירון וקבוצת המתנדבים על אופניים. אלבום פרטי

העלייה לישראל 

סיפור חייו של מירון הוא סיפור יוצא דופן בילדותו ובנעוריו. הרמז היחידי לסיפור חייו הוא בדיבור וגם זה ממש סמוי. יש בדיבורו ריש מתגלגלת המספרת בקטנה שמירון לא נולד בארץ, הוא נולד בפולין. 

מירון: "נולדתי בפולניה. עד גיל 10 בכלל לא ידעתי שאנחנו יהודים. לא היה שום סממן דתי בבית, לא חגגנו חגים יהודיים. הוריי היו קומוניסטים מגיל צעיר. שניהם לחמו כפרטיזנים במלחמת העולם השנייה. שניהם היו נשואים לפני המלחמה והתאלמנו במלחמה. 

"בסיום המלחמה החליטו לחיות בפולין ולבנות את פולין כקומוניסטים. בשנת 1953 סטאלין נפטר ואז אבא הבין שהקומוניזם הוא בלוף. ההחלטה לעלות לארץ הגיעה בעקבות הבנה זו.  

"יום אחד שמעתי את אמא מדברת עם חברה שלה. בשיחה היא אמרה לחברתה שהיא היהודיה היחידה במפעל. אמא עבדה כאחראית במפעל טקסטיל, אבא עבד כאחראי על התברואה במכרות פחם. היו לנו חיים טובים בפולין. אחותי צעירה ממני בשלוש שנים. גרנו חמש שנים בלודז וחמש שנים בוורשה – חיים טובים ומרווחים.  

"כשאבא הבין שהקומוניזם הוא בלוף, הוא החליט שאמא ואחותי יטוסו לישראל ויבדקו אפשרות עלייה לארץ. כל משפחתו של אבא נספתה בשואה. לאמא נשאר אח אחד שעלה למדינת ישראל. אמי ואחותי חזרו לפולין והורי החליטו לעזוב את פולין ולעלות למדינת ישראל.  

"בשנת 1957, כשהייתי בן 10, עלינו לארץ והתיישבנו בבת ים. אחותי גודי הייתה בת שבע. הגענו לבת ים, שם היו להוריי חברים שעימם הם היו במלחמה – פרטיזנים. אבי, שעבד כצייר שלטים לפני המלחמה,  מצא מיד עבודה כצייר שלטים ואמא עבדה בבני ברק כמבקרת בדים. 

"התאקלמנו מהר. בבת ים היו הרבה עולים חדשים מל רחבי העולם. חוויתי ילדות טובה עם חברים רבים, בעיקר עולים חדשים. הוריי עבדו מאד קשה ואנחנו היינו 'ילדי מפתח'. נקלטנו בקלות, הלכנו לתנועת נוער והפכנו לישראלים.  

"רק בהיותי בארץ נודע לי כי הוריי היו פרטיזנים. לא אהבתי ללמוד אבל הייתי ספורטאי מצטיין. המורה לספורט הגן ושמר עליי שלא יעיפו אותי מבית הספר בשל היותי ספורטאי. לאבא היה מאד חשוב שאלמד והיה לו מאד קשה שאני תלמיד גרוע. אחותי הייתה תלמידה מצטיינת.  

"בכיתה י"ב החלטתי שאני עוזב את בית הספר והצטרפתי לגרעין שהלך לקיבוץ אדמית שבצפון. אבא  רתח מכעס. הופעל עליי לחץ עצום ללמוד ולעשות את בחינות הבגרות. חברים של אבא הגיעו וניסו לשכנע אותי לחזור הביתה וללמוד. בגרעין דרשו שאחזור ללמוד ואילו אני סירבתי ונשארתי בגרעין.  

"בהמשך התגייסתי לצבא, לנח"ל. מלחמת ששת הימים פרצה ואני הלכתי לקורס קצינים. כשהייתי בקורס קצינים הסתבר שאבא חלה בסרטן. אבא אושפז ובהיותו מאושפז אחותי ואמא נסעו לבקר אותו.  בנסיעה זו הייתה תאונת דרכים, שתיהן נפצעו. הן החלימו ובסיום קורס הקצינים הגיעו לסיום הקורס.  

"שירתי כמ"מ במחנה 80 כשבאו ואמרו לי שהוריי שניהם חולים בסרטן. כלל לא ידעתי מה זה סרטן. שאלתי חבר והוא הסביר לי. אימי שכבה בבית חולים בירושלים, אבא בבית חולים בילינסון.  

"זה היה באפריל. אחותי גודי היתה בת 17. מצאתי עצמי נוסע יום יום לטפל באב בבילינסון ומשם לירושלים לטפל באמא. בסוף מאי, בהפרש של שבוע נפטרו הוריי – קודם אבא ואחר כך אמא. אמא היתה בת 54, אבא בן 58.

Screenshot 2023 09 27 103803
מירון לבו. "לראות דרך הלב"

יתום מהורים 

"המצב הזה הביא לכך ששחררו אותי מהצבא. במותה של אמא נודע לי כי הייתה האמא של הפרטיזנים. המשפט שתמיד אמרה לי:  'שיהיה לך לב ותסתכל דרך הלב' היה מוטיב מוביל בחייה.  

"אבא שכלפיי היה מאד קשוח וכעס על שלא למדתי – אימץ לאורך שנות חייו, ילד יתום בפולין, קראו לו יאנק והוא עלה יחד איתנו לארץ והיה בקשר מאד קרוב איתנו כל השנים. כמו כן, אבי אימץ צייר שלא היה לו כסף ופעם בשבוע היה מגיע לביתנו לאכול ארוחה חמה . הייתה זו הארוחה היחידה אותה אכל.  

"במלחמה היו זוג שומרי יער שהגנו על אמא ועזרו לה. כל קריסמס אבא ואמא היו שולחים להם ארגז פרי הדר. אחותי ואחי ממשיכים בנוהג זה ושולחים להם ומשפחתם ארגז פירות מידי שנה בקריסמס. מותם של הוריי בגילנו הצעיר היה לא פשוט. קיבלנו תמיכה גדולה מהחברים הפרטיזנים של הוריי. ידענו שחייבים להמשיך הלאה.  

"מיד לאחר מות הוריי ואני בשנות ה-20 של חיי החלטתי ללכת ללמוד בווינגייט הוראת ספורט. היה זה הגשמת רצונו של אבא. קיבלתי מלגה. אחותי פנתה לאמנות  – גרה בגוש שגב, למדה וניהלה את כל תחום האמנות שם. הקשר ביני לאחותי מאד חזק וחם." 

מירון לבו הוא אדם שעושה ותורם בכל חייו. שירת במילואים עד גיל 55 והשתחרר כסגן אלוף במילואים. במהלך שירותו היה מפקד נפה וסגן מפקד הממשל הצבאי בצפון, תמיד בנתינה. המשפט של אמא שלו מהדהד בכל עשייתו, "שיהיה לך לב , ותסתכל דרך ליבך".  

מירון מדגיש ואומר שהנשים בחייו הן שנתנו לו דרייב וכוח עצום בחייו: "אמא שלי ומינה האישה שאיתי, הן שנתנו לי את החוזק והיכולת וכמובן תמיכה עצומה. מינה היא זו שאפשרה לי את כל עשייתי. היא זו שילדה וגידלה את חמשת ילדינו, היא זו שטיפחה והחזיקה את הבית, וברוחה היתה בת זוג תומכת ותמיד לצידי. 

"אני נוכח בתוצאה – חמשת ילדינו בבגרותם הם אנשים נפלאים. כל זה בזכותה של מינה וההשקעה שלה. היום ברור לי – נשים הן אלו שצריכות להוביל ולמשול. בנשים יש תכונות שהן אלו שאנו זקוקים להן היום בהנהגה והובלה. התכונות הן: סובלנות, היכולת לעסוק במספר דברים וכמובן, האגו שלהן אינו כשל גברים. הן מוכנות להודות בטעויות ולשקול מחדש  את החלטותיהן. התכונה הבסיסית של הנשים – לראות דרך הלב, היא התפישה שצריכה להיות הקו המנחה."

2 תגובות

  1. כף גדול להכיר ולקרוא על אנשים כמוך,וכמו משפחתך.ערך מוסף לתקופה לא קלה שעוברת עלינו,ואנשים כמו מירון,מחזקים את הסיבה,למה כדאי להמשיך להיות בארץ שלנו.יישר כוח.

  2. מירון שלום
    אני קוראת ומתרגשת ממך ומהפירגון למינה וגם מהמפגש עם תמר שכתבה כה יפה

    ידעתי חלק מהסיפור לא את כולו.

    היום בו פלשו המחבלים הרגשתי שוב את 73 ומצאתי עצמי אומרת, לו היתה אישה בגבול שיודעת לנהל משפחה וסיכונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו
10 דק' קריאה
אני כותב כמה ימים לפני יום הזיכרון לחלל צה"ל ויום העצמאות. מלא רגשות ובעקר תפילות – אני מאחל לכל החטופים לחזור הביתה מהר, שכוחות הביטחון ישמרו על השלום ועל עצמם, שכל הפצועים והמשפחות שעברו
3 דק' קריאה
במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב,
6 דק' קריאה
שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה  השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן