יבול שיא
הרפת והחלב
היום הראשון בכיתה א. אלבום פרטי 1

שיעור מולדת

5 דק' קריאה

שיתוף:

מה אומרים לנכדים ששואלים אותנו "איך היה בית הספר בו למדתם?" * לראות את עיניהם המשתאות כשסיפרנו שלא היה לנו מחשבים, רק ספרים והיה גם טלפון ציבורי שדיברת בו בעזרת אסימון * עדינה בר-אל מביאה את הזיכרונות שלה מבית-הספר העממי בשנות ה-50'

מה עונים לנכדים ששואלים אותנו: "מה היה לכם כשהייתם קטנים?" אני בטוחה שרובנו עונים על מה שלא היה: "לא היתה לנו טלוויזיה ולא היה לנו מחשב." ואז הם פוערים עיניים ולא מאמינים למשמע אוזניהם: "אז מה עשיתם?" הם שואלים. והתשובה שלנו: "קראנו ספרים ושיחקנו בחוץ." איזה הבדל יש בין חיינו לחיי ילדינו, ועוד יותר, לחיי נכדינו, שלעיתים קרובות עוזרים לנו להשתלט על כל העזרים הטכנולוגיים. 

 אז החלטתי להתמקד בבית הספר העממי. אפילו השם השתנה, וכבר מזמן הוא נקרא "בית הספר היסודי". היום לומדים בו שש שנים, עוברים לחטיבת הביניים ואחר-כך לחטיבה העליונה. 

שיעור מלאכה, זוכרים? 

אנחנו בילינו בבית הספר העממי שמונה שנים מילדותנו, שמונה שנים של לימוד כל מיני מקצועות: תורה (ולא תנ"ך), מולדת (ולא גיאוגרפיה), עברית (ולא ספרות), חשבון (ולא מתמטיקה), התעמלות (ולא ספורט), ועוד שני שיעורים חשובים מאוד. היום היו כוללים אותם במגמת "אומנויות". אז זה היה "שיעור זמרה" (הזדמנות "לשגע" את המורה המסכן), ושיעור מלאכה (לא יצירה או יצירתיות). מלאכה לבנים: נגרות; ומלאכה לבנות: תפירה. אז לא היו פמיניסטיות שירימו את קולן.  

אז גם לא היו דגמים חדשים של משפחה. היו פשוט אימא, אבא וילד אחד או שניים. לא אימא ואימא, לא אבא ואבא ולא "חד-הורית". האמת היא, שכן היו משפחות חד הוריות, אך הן היו די מעטות (או אולי יותר ממה שחשבנו או ידענו) וזה לא היה מתוך בחירה ולא הצהירו על זה בגאווה. להיפך, תמיד נלווה לזה עצב ואפילו יגון. ובעצם, אם חושבים על כך, גם במשפחות "הרגילות" – עם אימא ואבא – לא היה כל כך שמח בבית. רוב ההורים האשכנזים היו ניצולי שואה, שאיבדו משפחות שלמות, ולילדים לא היו סבא וסבתא, דודים ובני דודים. וההורים מעדות המזרח השאירו בארצות מוצאם משפחות, לפעמים עמדה מכובדת ומבוססת, ופה – כמו כולם – הם התחילו מהתחלה. 

אבל נשוב לבית-הספר העממי. על הקיר בכיתה היו תלויות תמונות של הרצל חוזה המדינה ושל הנשיא חיים וייצמן, והיתה כרזת הקרן הקיימת  של האיכר החורש והברושים ברקע. ועוד היו על הקירות פתגמים באותיות דפוס גדולות, וביניהם: "טוב למות בעד ארצנו", "כבד את אביך ואת אימך", "אל תעשה לחברך את השנוא עליך". ובחג השבועות הסמקנו כאשר שרנו: "בחג שבועות תעשה לך…" כי המילה "לעשות" היתה המילה הכי גסה כמעט שהעזנו להוציא מפינו.

מפית אוכל לבית הספר בתאבון. אוסף פרטי 1
מפית אוכל לבית הספר – "בתאבון". אוסף פרטי

בכל יום שישי היתה קבלת שבת. התורן או התורנית של אותו שבוע היו חייבים להביא מפה לבנה, פמוטים ונרות, וכמובן – עוגה שאימא אפתה. בדרך כלל היתה זו עוגת טורט (או עוגת "חנק") שנאפתה בסיר פלא, גבוהה כזו, עם חור באמצעה.  

ועוד דבר חשוב אסור היה לשכוח ביום שישי – להביא חצי גרוש לקרן הקיימת. ומי שלא הביא – נשלח הביתה להביא. את חצי הגרוש שִלשלנו לקופסה הכחולה, ופעם בחודש נכנסו נציגי בית הספר לכיתות, ספרו את הגרושים והכריזו על הכיתה המנצחת, זו שתרמה הכי הרבה.

פותחן בקבוקים עם דגל ישראל. אוסף פרטי 2
פותחן בקבוקים עם דגל ישראל. אוסף פרטי

מונטה כריסטו השמן 

מה ידענו על חוץ לארץ? כיוון שלא היתה טלוויזיה ולא נסענו עם ההורים לטייל, קיבלנו את כל המידע בבית הספר. ספרון קטן בשם "מעונות" לימד אותנו על הוויגוואם של האינדיאנים והאיגלו של האסקימוסים.  

בארון הספרים בבית היתה אנציקלופדיה "תרבות" עם התמונות הגדולות, היתה, כמובן, האנציקלופדיה העברית הבלתי נגמרת, והיו הספרים של "עם עובד" שאבא היה מנוי עליהם מטעם מקום העבודה, ההסתדרותי בדרך כלל.  

מה אנחנו קראנו? בבית היו מעט ספרי ילדים ונוער. שאלנו ספרים בספרייה. בספרייה הספרים לא היו במדפים פתוחים. עמדנו בתור עם "רשימה". את הרשימה הרכבנו בהמלצת חברים. הספרן היה לוקח מכל ילד את הרשימה, הולך למדפים שמאחוריו,  מחפש ומוסר לילד ספר אחד מתוך הרשימה. לפעמים הוא היה לוקח עיפרון ומוחק ספר מהרשימה. למה? כי הוא חשב שזה לא מתאים לגיל שלך, שזה "גס" מדי. נכון, צנזרו אותנו בקריאה.  

אז מה בכל זאת קראנו?  קראנו את "חסמבה", את אריך קסטנר, את "הרוזן ממונטה כריסטו". פעם הגיע חקל'ה ואמר לספרן "תן לי את 'מונטה כריסטו' השמן." וכל כך למה? כי לפעמים נתנו לנו עיבודים וקיצורים של הקלאסיקות, אבל על חקל'ה לא יעבדו.  

ואז הגיע ה"סקר". מבחן ארצי לתלמידי כיתות ח', והתלמידים הטובים הצליחו בו והופנו ללמוד בתיכון עיוני. ואלו שלא הצליחו בו הופנו לבית ספר מקצועי. אלו שבדרך כלל לא הצליחו בלימודים נקראו "עצלנים". מי ידע אז מה היא לקוּת למידה? הפרעת קשב? מה זו דיסלקציה? ועוד כל מיני אבחנות מסוג זה.  

וכך הסתיימו שמונה שנים של שמיעה בסוף השיעור את פעמונו של השַמָּש, (שנקרא היום אב הבית), של סחיבת ילקוט שחור או חום מעור ותיק אוכל מבד, כאשר הסממן לגיל היה המקום בו אכלת בבית הספר. בשנים ראשונות המורה מכריחה אותך לשבת בכיתה ליד השולחן ולאכול את ארוחת העשר על מפית בד – מפית עם ציור נאיבי וכיתוב של "בתיאבון" או "לבריאות" – ובכיתות הגבוהות מותר לך כבר לחטוף סנדוויץ' ולאכול אותו בחוץ בהפסקה.  

מה שמאפיין בעיקר את הישראלים הוא, שהם שומרים על קשרים עם חברי ילדות במשך עשרות שנים. נפוצה התופעה של בני חמישים, שישים, שבעים ויותר, שחוגגים עם "ילדי" הכיתה שלהם, חבריהם מבית הספר העממי. ואז מעלים זיכרונות על המורים והמורות, מראים זה לזה תמונות ישנות. בקיצור – נוסטלגיה.

תמונות רבות כגון אלו היו בבתים בישראל של פעם. אוסף פרטי 1
תמונות רבות כגון אלו היו בבתים בישראל של פעם. אוסף פרטי

תמונת המולדת ב"שיעור מולדת" 

נראה לי שכל מי שלמד בבית הספר העממי בארץ בשנות החמישים והשישים זוכר את התמונה שהיתה תלויה על הקיר בכיתה: נוף ארץ ישראלי חקלאי טיפוסי, ברוח הציונות שדגלה באידאל של "היהודי החדש", שהוא עובד אדמה וכמובן גם שומר על הארץ. בתמונה נראה שדה בו איכר חורש את האדמה עם במחרשה הרתומה לצמד סוסים, ובנו הקטן עמו. איכר אחר זורע זרעים בתלמים שכבר נוצרו. ברקע, מרחוק, נראה כפר ארץ ישראלי אופייני – עם עצי ברושים, מגדל מים ובתים קטנים עם גגות אדומים. ומה יותר ציוני מזה? בתחתית התמונה כתוב שהיא יצאה לאור על ידי הסתדרות המורים למען הקרן הקיימת, ובצידה הימני למעלה יש טקסט של לוין קיפניס: "רֵד נָא גֶּשֶׁם, / רֵד וָרֵד! / בַּשָּׂדֶה / אִכָּר עוֹבֵד. / הָאִכָּר / יִזְרַע חִטָּה, / הַיְּלָדִים  / יֹאכְלוּ פִּתָּה!" 

התמונה הזו שמשה ההשראה לשיר הנפלא "שיעור מולדת" ומעניין הסיפור מאחורי השיר, שלא החל כלל בארץ ישראל מולדתנו אלא ב…פולין. כן, כן, מסתבר שמלחין השיר – הזמר והגיטריסט אפרים שמיר כתב והלחין את השיר בפולין, לפני עלייתו ארצה. במבחן קבלה ללהקת הנח"ל הוא שר את השיר בפולנית והתקבל.  

בשנות השבעים של המאה העשרים כתב עלי מוהר מילים לשיר, המתחיל במילים: "אָז בְּבֵית הַסֵּפֶר / עַל הַקִּיר תְּמוּנָה / וְהָאִכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ / אֶת הָאֲדָמָה / וּבָרֶקַע, הַבְּרוֹֹשִים / שְׁמֵי שָׁרָב חִוְּרִים / הָאִכָּר יַצְמִיחַ לָנוּ לֶחֶם / שֶׁנִּהְיֶה גְּדוֹלִים.

השיר בוצע לראשונה בפי חברי להקת "כוורת" והפך לשיר פופולרי ואף זכה לביצועים שונים. שרים אותו בערבי שירה בציבור בעיקר אלו שזוכרים את התמונה בכיתה, את המורָה שמראה חצב בסתיו ועוד דברים נוסטלגיים.  

השיר מסתיים במילים: "כָּךְ זֶה הָיָה, פַּשְׁטוּת רַכָּה / זֶה הִצְטַיֵּר בְּיַלְדוּתֵנוּ / שֶׁהָיְתָה יָפָה."

קולאז עבור בן 60 חבר מבית הספר העממי. מעצבת שרה רוזנפלד
קולאז' לבן 60, חבר מבי"ס עממי. עיצוב: שרה רוזנפלד

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נתחיל בהודעה של דוברות המשטרה – גניבות בקר בשווי של מאות אלפי שקלים. כתב אישום הוגש באמצע ינואר האחרון, בגין עבירות של גניבות בקר וקשירת קשר לביצוע פשע נגד 3 נאשמים, שגנבו עשרות פרות
2 דק' קריאה
משפ' יעקב עדיין ממשיכה ברפת רציתי מאוד לבקר ברפתות השכנות בחבל תענך שהולכות ונעלמות וכך, היה מרגש מאוד לפגוש את זוג המבוגרים – רחל ואליהו יעקב, יחד עם ירמי בנם הצעיר, שהוביל אותי בחום.
7 דק' קריאה
יוחאי קמחי בעין חרוד איחוד קצת לפני המלחמה יצאתי לפגוש איש מיוחד בעין חרוד עם עשייה בלתי פוסקת במשך עשרות שנים, עם דגש על הרפת. כל הפיתוח בענפי החקלאות בקיבוץ עין חרוד איחוד, עבר
6 דק' קריאה
פוסט אחד שהניע אנשים רבים בתקופת המלחמה שנים רבות שאני מלווה את רפתות העוטף במסגרת תפקידיי בענף. במבצעים הביטחוניים המיוחדים, השתדלתי להתנדב ליום-יומיים בחליבות ברפת, שהעובדים שלה פונו בצו צבאי והיא נשארה ללא צוות.
3 דק' קריאה
חודשים רבים של השקעה בקידום המועמדות בכל משקי הקיבוצים וביום שלישי 14.2 התקיימו הבחירות והדרמה הייתה גדולה. בשעות הלילה נספרו הקולות וליאור שמחה נבחר לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. הוא יחליף בתפקיד את ניר מאיר
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן