מרגישים שהחיים המודרניים האלה מלחיצים אותכם, שאתם חייבים כמה ימים להירגע באיזשהו מקום קסום ולא רחוק מידי? לא חייבים לנסוע למלדיבים או למדגסקר – אפשר פשוט להדרים כאן "אצלנו בבית" ולרדת למדבר.
שלווה במדבר
"אני כבר לא נושמת מרוב לחץ!!" אמרה לי אחותי בשיחת הטלפון שקיימנו לפני שבוע: "פגישות אחת אחרי השנייה, הילדים מתקשרים כל רגע כדי שאפתח להם את הנייד, כל היום סידורים, נוסעת מפקק לפקק. אני חייבת הפסקה, קצת שלווה במדבר!"
היא מוציאה אוויר כמו בלון במצוקה ואחר כך מוסיפה: "המורה שלי ליוגה מנחה בשבוע הבא ריטריט יוגה במדבר, 'חמשוש' כזה של התבודדות ורגיעה טוטאלית, מה את אומרת? את רוצה להצטרף?"
"אני ממש מבינה אותך," אני משיבה. "החיים כל כך מלחיצים בימינו! את לא יודעת מה אני עוברת… הנבטתי לפני חודש אפונה ריחנית והיא לא נובטת בזמן…אני בהחלט חייבת לנקות את הראש!".
כאשר שלחה לי אחותי תכניה המפרטת את הפעילות בזמן הריטריט במדבר, לא הייתי צריכה יותר מידי שכנוע.
גיליתי שצפויים לי שלושה ימים של תרגולי יוגה אינטנסיביים ומדיטציית מיינדפולנס, שיח יוגי, הליכה אל השקיעה ורגיעה מול נוף מדברי, כשאת כל העונג הזה מלווה מורת יוגה מקצועית בשם לאורה.
לאחר שבוע נפגשנו אחותי ואני בנקודת מוצא הגיונית עבור שתינו, חברנו לרכב אחד עם הרבה תיקים, כריות ושמיכות לחימום – והלאה יצאנו אל הדרום הקר.
נסיעה נעימה…
את הנסיעה המשותפת כבר התחלנו ב"טוב" – עם קרב כבישים בינינו לבין נהג משאית נמוך מצח, שלטעמו נסיעה במהירות המותרת היא פשע. הנהג הפרוע עם המשאית המאיימת, נצמד אלינו בעודו צופר ומתאכזר.
האקט גרם לנו להגיב במרץ עם שלל "מחוות" פיזיות ותנועות שפתיים שלא משתמעות לשתי פנים, המבטאות את הרגש שאנו מביעות בעיקר לאימו.
לאחר החוויה הקשה, הבנו שהנסיעה למדבר אכן הכרחית עבורנו וחשוב מאד שנתרגל רגיעה ויוגה במדבר המבודד, ויפה שעה אחת קודם!
לאחר הסצנה, חלפנו על משאבי שדה ועל ישובים עם שמות מוזרים, כמו פטיש, פדויים, שוקדה, קלחים, קיש וכמהין (נשמע קשוח וגם טעים) בזמן שאנחנו נחושות להגיע אל הריטריט המיוחל שנועד להחזיר אותנו לשלווה ולרוגע.
אחותי החלה לנסוע מעל המהירות המותרת כשנזכרה כי בריטריט הובטחו לנו ארוחות מהמטבח הטבעוני.
בשל הידיעה כי מטבח בריא ונטול בשר ממתין לנו – לחצה על הגז ושעטה אל תחנת דלק באזור 'צין', כדי שנמלא את הקיבה בטוסט נקניק… עכשיו אנחנו מוכנות.
מתמזגת למדבר ולמטבח
אז אחרי שלוש שעות נסיעה, כשהנוף מציע הרים וגבעות לבנים ואת החול הסגלגל המפורסם של אדמות הנגב, הגענו אל מתחם מהמם המכיל אוהלים, בקתות וחאן.
המתחם שוכן סמוך ליד מצפה רמון וממוקם בלב הר הנגב כ־80 ק"מ מדרום לבאר שבע ו-150 ק"מ צפונית לאילת, על שפת מכתש רמון. בתוך כל הלבן המרגיע הזה זיהנו כי זה מקום מושלם לשלוות הנפש המיוחלת.
עם הציוד הרב, הגענו אל הבקתה שהוקצתה לנו, התמזגנו אל המדבר עם קבוצת אנשים שהגיעו למקום כדי לחוות את אותה החוויה ומשם התחלנו בתרגול היוגי הראשון שהתקיים תחת שמי כוכבים מרהיבים.
לפני שהתחלנו בתרגול הראשון ביקשה מאיתנו להמתרגלת לקחת עט ודף ולכתוב, כל אחד לעצמו, מענה על שאלות אותן שאלה.
"מה גורם ללב שלכם להיות יותר שקט?
"קוצב," כתבתי בציניות על הדף.
עוד ביקשה שנשיב "מה הייתם רוצים להגדיל בחייכם?"
"המבורגר בשקל תשעים," אני שוב שולפת באינסטינקט תשובה מתחכמת, מתבדחת עם עצמי, אבל בה בעת מתבאסת על הציניות הרבה שאצורה בתוכי וקובעת להיות קצת פחות צינית בהמשך. הרי לשם כך התכנסתי. לא?
לאחר מכן אני לוקחת את השאלות ברצינות, כמו כולם ועונה באמת. הלב שלי שקט כשהוא פחות רגיש לסביבה. אני רוצה להגדיל את הצורך לא לנסות להרשים או למלא חללים, לא לרצות אחרים כל הזמן. בא לי פשוט להיות…
לאחר תרגול ראשון של יוגה ופחד לאבד כמה קלוריות, התכווננו אני ואחותי אל ארוחת ערב טבעונית.
ואכן, כמו שהובטח: האוכל היה מגוון וטעים והוגש על ידי שף צעיר ואופטימי, המאמין שגם עשב יכול להיות טעים.
בארוחת הערב הוגשו מיני תבשילים מהבילים כמו שעועית עם תרד, שהזכירה לנו את מנות ראש השנה של סבתא; פולנטת תירס עם נבטים, שהוגשה ממש כמו במסעדת שף.
סלט טופו עשיר עם אגוזים וסלטי עשבים עשירים, שהיוו פוטנציאל עצום להסתבכות בשיניים – מה שקרה לי כמובן, כאשר פספסתי את התרד שעיטר את שן מס 4 עליונה משמאל, בעודי מנהלת שיחות נפש עם זרים, סביב המדורה.
"למה לא אמרת לי שיש לי תרד בשן?!" אשאל את אחותי אחר כך. "לא מצאתי את שעת השין," הסבירה ועל פניה כלימה.
הליכה דמומה
בערב היום השני, לאחר תרגול יוגה נוסף ששחרר את הגוף, יצאנו כול הקבוצה אל הליכה דמומה ומדיטציה אל מול השקיעה.
גילוי נאות: הליכה אינה דבר זר לי בחיי היום יום. ביום יום שלי, הליכה ליד ביתי עם שכנתי הטובה מוקדשת לריכולים, קיטורים והתנשפויות מלוות בגלגול עיניים, בזמן שאנו משוות רשמים על הסטרס האופף את חיינו וחוסר הצדק של החיים.
תרגול מדיטציה במדבר בהליכה דמומה, משמע: ללא דיבורים הייתה עבורי מאתגרת. ולמרות האתגר, היה שווה לצעוד משך 30 דקות כשבצד שקיעה מרהיבה, כשאיש לא בוכה על מיסים גבוהים או על תור בסופר.
בסוף ההליכה הגענו אל קטע מרהיב בגבעה בה סלעים שטוחים המשקיפים על מרחבים לבנים ושמי תכלת בהירים. כשהחלה השמש לשקוע תרגלנו מדיטציה שקטה ישובים על הסלעים ופנינו לנוף.
לאחר ההליכה הנפלאה ומבט בשקיעה שלא רואים בכול יום, חזרנו לחאן מיד לארוחת ערב שישי עם קידוש, שיחה טובה ואנשים מקסימים שהחליטו לכנס יחדיו את השולחנות כדי לאכול ארוחת שישי כמו בבית.
בארוחה צחקנו, הכרנו אחד את השני, הבנו שכולנו בעצם בני אדם עם אותם פחדים, חשקים ורצונות, עם אותם רגעים של בטחון וחוסר בטחון. בכולנו יש צורך להרשים או לשחרר, להפנים, לצחוק או להרצין.
ביום השלישי כבר היינו חברים. יושבים ישיבה יוגית, שותקים, נחים, מדברים בטבעיות, משתכשכים בבריכה מחוממת, נהנים מתרגולי יוגה משותפים ופשוט מרפים.
שם במדבר בין רוח להרים, בין כחול בהיר למופע מטורף של כוכבים, היו אנשים. מכול הסוגים. זה מההייטק וזאת מההוראה, המעצבת והגנן, הנחמדים והמרוחקים, אלה המביאים עמם צחוק ואנרגיה טובה ואלה ששותקים או מתביישים.
כולם כבר במצב רוח נעים, הגוף רפוי והתודעה משוחררות, כולם כבר התמזגו עם המדבר. נושמים.
הערת שוליים
כאישה שחווה מידי פעם הפרעות שינה, קיוויתי שבכמה ימים במדבר עם המיינדפולנס והיוגה, עם הקוקו והסרפן – אחווה שלווה אמיתית, כזאת שתרדים אותי מיד עם המפגש של הראש בכרית.
ובכול זאת הופתעתי וגיליתי שאחרי כל הרילקסציה הזאת, השחרור הגופני והבועה הנהדרת בה שהיתי שלושה ימים – עדיין קשה לי להירדם במיטה שאינה שלי.
להפתעתי: בשני לילות במדבר השקט ישנתי פחות שעות מאלה שאני ישנה בדרך כלל בבית, שעות המלוות בנחירות של בן הזוג, רעש מכביש 1 וצווחות התינוק מהבית השכן.
כשהגעתי הבייתה אחרי נסיעה אינטנסיבית של לחץ ופקקים, עצירה בתחנת דלק הומת אדם, כשחניתי בביתי ומיד התפניתי לכלבים המנג'סים, לבן הזוג שהשאיר את הבית במצב לא מתוחזק, ואפילו כשפתחתי את הנייד שלי שם חיכו לי סמסמים מרגיזים – חשתי שלווה אמיתית. נרדמתי וישנתי שמונה שעות שלמות, כי אין דבר מרגיע יותר מהשגרה.
שלווה במדבר | צילומים: ליטל ברומר
