you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
שרה פרידמן

שרה פרידמן, שוברת החומות ממושב כפר אחים

8 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

שרה פרידמן ממושב כפר-אחים שירתה שנים רבות בשב"ס (שירות בתי הסוהר) וכיהנה כמפקדת כלא הנשים "נווה תרצה". היא שמה לעצמה מטרה "לשבור את החומות", להראות לאזרחים מה נעשה בכלא ולהכשיר את האסירות להשתלב במשפחה ובחברה לאחר השחרור. לאחר צאתה לגמלאות מונתה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של המכללה האקדמית "אחווה" וגם שם יש לה מטרה לגלות לתושבי האזור את הנעשה במכללה ואת יתרונותיה.  בראיון היא מספרת על המעבר מתחום החינוך לשב"ס

שוברת החומות

שרה פרידמן לבית וייס נולדה במושב כפר אחים, בת לניצולי שואה ממחנה אושוויץ, שעלו ארצה בגיל צעיר.

אביה חיים וייס ז"ל, שמוצאו מהקרפטים ברוסיה, היה בן 17  כשהגיע ארצה ומיד התגייס ושירת בחטיבת גבעתי.

לאחר השירות הגיע למושב כפר אחים, שם גידל עגלים לבשר. וייס היה מוּכר באזור כמחלק הלחם במושבים. לעיתים שרה הצטרפה אליו בעבודתו זו. האם יהודית הגיעה ארצה מצ'כיה בגיל 14 ולמדה בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל".

בחופשות מהלימודים היא בילתה בכפר אחים, אצל בן דודה שהתגורר שם. וכך נפגשו חיים ויהודית במושב ונישאו במחסן התערובת… לאחר הנישואין עזבה האם את עבודתה כאחות והצטרפה לבעלה בעבודה במשק.

שרה בילדות
שרה בילדות

שרה נולדה בשנת 1954 ולמדה בבית הספר היסודי הדתי בשפיר, למרות שמשפחתה היתה חילונית. כנערה התמרדה ולא הסכימה ללבוש חצאית, עד שאחת המורות אמרה לה: "מסקרן אותי איך תגיעי לבושה לחתונה שלך…" שרה נשארה בשפיר גם ללימודים בבית הספר התיכון.

על כך אומרת שרה: "אני חילונית והיום אני חשה שהרווחתי מן העובדה שהתחנכתי במוסדות דתיים. האישיות שלי התעצבה שם. ספגתי ערכים טובים, למרות שבשבתות הייתי נוסעת לים. בעצם הרווחתי משני העולמות."

בצבא שירתה שרה בנח"ל, במסגרת קבוצה של בנות מושבים וקיבוצים, שיצאו למלא תפקידי פיקוד: "לאחר שסיימנו טירונות וקורס מ"כיות במחנה 80, חזרנו להיות מפקדות במחנה זה.

אז פרצה מלחמת יום הכיפורים ונשלחנו לנקודות התיישבות שונות בקיבוצים, בהן היו גרעיני נח"ל."

שרה הועברה לקיבוץ אפיקים ובשלב מאוחר יותר הועברה עם חברותיה להכנת מנות קרב בחיפה וסיוע בבתי חולים.

עם השחרור המשיכה בהדרכה, הפעם של קבוצות נוער מחו"ל, בני 18 עד 20, שבאו להכיר את הארץ. "בזכותם," אומרת שרה, "אני מכירה היטב את הארץ ולמדתי ליהנות מטיולים בה. את אהבת הארץ הנחלתי גם לבנותיי וגם לפיקודים שלי. משפחתנו מטיילת הרבה  גם היום."

שרה נרשמה ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע, לפקולטה למדעי הרוח והחברה, בתחום חינוך ומחשבת ישראל.

במקביל המשיכה להדריך בכפר הנוער ניצנים, כמדריכה קהילתית במועצה האזורית באר-טוביה, וכן היתה ממלאת מקום של מורים בקריית מלאכי.

בשנת 1978 נישאה שרה לאלי פרידמן, חיפאי במקור, שלמד כלכלה וסטטיסטיקה: "אלי עשה הסבה לחינוך מיוחד והשלים תואר שני בתחום," אומרת שרה, "ולימים הוא התגייס לשב"ס ועבד שם כאיש מחשבים."

מהוראה לשב"ס 

באוניברסיטת בן גוריון קיבלה שרה גם תעודת הוראה והחלה ללמד בבית הספר התיכון רמלה-לוד. חמש שנים לימדה שם את תלמידי יא'-יב' מחשבת ישראל והיסטוריה יהודית. בית הספר התיכון הנ"ל גבל בחומות כלא מעשיהו.

"תמיד סיקרן אותי מה מתרחש שם מאחורי החומות," מספרת שרה. "ההזדמנות לגלות זאת נוצרה לאחר לידת בתי השנייה. כשהייתי בחופשת לידה, נודע לי שמחפשים קציני חינוך לשרת בכלא בהיקף של חצי משרה בכלא. זה נראה לי כאתגר מעניין ביותר. החלטתי לנסות ובמידה שהעבודה לא תתאים לי, אשוב להוראה."

שרה התקבלה לעבודה בכלא איילון, בו כלואים גברים ונחשב לאחד מבתי הסוהר הקשים ביותר: "כקצינת חינוך שמתי דגש על חינוך קהילתי," אומרת שרה.

"בבוקר למדו האסירים קרוא וכתוב, בשיתוף עם המחלקה לחינוך מבוגרים של משרד החינוך. אחר הצהריים הפך המקום למרכז קהילתי בו הופעלו חוגים וסדנאות."

"אלו היו נושאים שמקרבים ומכשירים את האסירים לחיים, כגון הכשרה מקצועית ו'הורות מרחוק'.

ההכשרה המקצועית כללה הכשרה בתחום החשמל, דפוס, נגרות וכו', וב'הורות מרחוק' בשיתוף מכון אדלר, המטרה היתה לשמור על הקשר בין האב לילדיו, וכך גם במשחקיה, אליה היו הילדים והאימהות באים פעם בחודש למפגש עם האב/האסיר, בהובלת עובדת סוציאלית וקצינת חינוך."

אחרי שנה התפנה תפקיד רכזת החינוך של כלא איילון והציעו לשרה לקבל על עצמה את התפקיד במשרה מלאה.

"אהבתי את העבודה הזו, שהיתה מאוד שונה מן ההוראה, אך חששתי מהיקף העבודה שיידרש ממני – גם בערבים ובסופי שבוע. התייעצתי עם בעלי אלי והוא עודד אותי לקחת על עצמי את המשימה. 'אנחנו נסתדר' הבטיח לי."

ארבע שנים שימשה שרה כרכזת חינוך, ובתוך כך עלתה בסולם הדרגות ומילאה תפקידים שונים. באחד מהם היא היתה סגנית מפקדת של כלא הנשים "נווה תרצה". 

שרה פרידמן – מפקדת הכלא

החל משנת 2011 שימשה שרה פרידמן כמפקדת כלא נווה תרצה: "זהו הכלא היחידי במדינה המיועד לנשים," אומרת שרה. "עקב כך לא קל לעבוד בו. האוכלוסייה מגוונת ומורכבת מאד: האסירות מגיעות משכבות סוציואקונומיות שונות, מתרבויות שונות – דתיות, חילוניות, יהודיות, ערביות."

משפחת פרידמן בטקס חילופי מפקדות
משפחת פרידמן בטקס חילופי מפקדות

ושרה מדגימה קושי: "ומה עושים בחגים? הרי התאים מאוּישים עם אוכלוסייה מעורבת?" והיא ממשיכה לציין את המגוון והמורכבות: "יש בכלא אסירות שעברו את כל סוגי העבירות, עם משך מאסר שונה."

"יש שנידונו למאסרים קצרים, יש שנדונו למאסרים ארוכים וגם למאסרי עולם (אגב, אסירות שרצחו את ילדיהן מנודות ע"י האחרות ע.ב.א)"

"האסירות בכלא הן בטווח רחב של גילאים, כולל קטינות. זאת ועוד, בכלא חיים על פי חוק גם ילדי אסירות, כלומר תינוקות עד גיל שנתיים. ומה קורה כאשר האם שפוטה ליותר משנתיים? דילמה אחרת – מה עושים עם טרנסג'נדרים? היכן משכנים אותם, בכלא נשים או בכלא גברים?"

"למרות הקשיים והדילמות," מסכמת שרה, "צריך לתת מענה מתאים לכל אחת – טיפול ושיקום לצד המענה הבטחוני של משמורת חוקית על האסירה." 

מה קורה מאחורי החומות? 

"כאשר לקחתי על עצמי את הפיקוד על הכלא," מבהירה שרה, "החלטתי לדאוג לא רק לניהול התקין היום יומי והביטחון. ומכיוון שהייתי סקרנית בעבר למה שנעשה מאחורי החומות, החלטתי 'לפתוח' את הכלא לקהילה שבחוץ. בדרך כלל אנשים לא יודעים מה נעשה שם ואני רציתי לקשר בין הציבור לאסירים. הייתי בעד סיורים בכלא, ויצרתי פרויקטים מיוחדים כדי לחזק את הקשר הזה." 

אחד הפרויקטים שיזמה שרה בנווה תרצה היה: הצגות שהעלו האסירות המבוססות על הסיפור האישי שלהן. "פתחתי את שערי הכלא לאזרחים. הזמנתי להצגות הללו אנשי שב"ס, אנשי חינוך, פרקליטים, שופטים, שחקנים וסטודנטים. אבל הקהל המרגש ביותר," אומרת שרה, "היו בני המשפחה. היתה זו הזדמנות לשמוע מפי האסירה על עצמה, לראות את חייה מנקודת ראותה."

"זה היה מפגש עם האימהות, האבות והאחים, שחלקם בעבר לא רצו לשמוע את האסירה. במפגש זה נוצרה קירבה מחודשת ביניהם." הכנסת אזרחים לתחומי הכלא היה פרויקט לא פשוט, אך שרה התמידה בכך.

שרה פרידמן ובתה
שרה פרידמן ובתה דלית

פרויקט נוסף שיזמה היה "אימהות וילדיהן". הקשר בין אימהות שנמצאות בכלא לבין ילדיהן שנשארו בבית מסובך ביותר. בדרך כלל הבעל לא עוזר בתחום זה. "או שהוא גם אסיר בכלא, או שהוא 'שכח' שיש לו ילדים…," אומרת שרה.

"לפיכך יזמנו מפגש בין אימהות לילדיהן, שבאים אל תוך הכלא, הכל בשיתוף הרשות לשיקום האסיר, עובדות סוציאליות ואנשי חינוך. בשעות המפגש מתקיימות סדנאות משותפות לילדים ולאימהות, כאשר המפגשים מתקיימים אחת לחודש למשך שלש שעות."

"בכל מפגש יש ארוחת צהרים משותפת, האימהות משחקות עם הילדים בהנחיית עובד סוציאלי וקצין חינוך, וגם בשיתוף חיות הנמצאות בפינת החי בתוך הכלא (בבית הסוהר קיים טיפול באמצעות בעלי חיים) – וכך הקשר בין האימהות האסירות לילדיהן מתחזק והולך."

ארוחה עם שף צרפתי 

יום אחד קיבלה שרה הצעה מעניינת מן השגרירות הצרפתית. הציעו להביא אל הכלא שף צרפתי, גיום גומז – השף של ארמון האליזה, לא פחות. כמובן ששרה נרתמה לאירוע.

חצר הטיולים של האסירים הפכה למסעדה צרפתית והשף בישל במטבח הכלא ביחד עם אסירות שעובדות שם. אחר כך הוא כינס את הילדים והכין עמם קינוח לאימהות.

שף ארמון האליזה מבשל לאסירות
שף ארמון האליזה מבשל לאסירות

גם שגרירת צרפת הלן לה גל השתתפה באירוע מרגש זה. אורחת הכבוד היתה נחמה ריבלין ז"ל, רעיית הנשיא. "היה קשר הדוק בין בית הנשיא לכלא זה," מציינת שרה.

"באירוע זה נחמה ז"ל הסתובבה בין האסירות וילדיהן ושוחחה איתם. אני זוכרת שהיא שאלה ילד מה היא המשאלה שלו, והוא אמר לה: 'אני רוצה שאימא תבוא הביתה'. ואז פנתה נחמה לאימו ואמרה לה: 'את רואה, יש לך למה לצפות'."

ספורט ומלכות המדבר 

מובן שגם לספורט יש מקום בכלא, אבל אם ספורט אז ברצינות ובהשקעה. קבוצת אסירות משתתפת באימונים ושייכת ל"מאַמאַנט", ליגת הנשים שמתאמנות בכדורשת ומשלבות ספורט וחברה.

שרה: "מכיוון שלא היה לנו אולם ספורט, הפכה חצר הטיולים למגרש ספורט. הגיעו מאמנות ומאמנים מקצועיים אל הכלא, האסירות המתאמנות קיבלו חולצות אחידות, והן התחרו בתוך הכלא כנגד קבוצות ממקומות שונים בארץ. המגמה היתה, כמובן, שהן תמשכנה לעסוק בספורט זה במקומות מגוריהן לאחר השחרור. 

"ברוח הפתיחות שלי, הרצון לשתף את הקהילה, הגעתי לרעיון חדש," מספרת שרה, "והוא: מינוי מֶנטוריות לאסירות ע"י 'מלכות המדבר'. אני אישית השתתפתי בעבר באחד המסעות של 'מלכת המדבר'.

כאשר התמניתי למפקדת, נזכרתי באוכלוסיית הנשים החזקות האלו, שלוקחות על עצמן אתגרים. הצעתי את הרעיון למנכ"לית 'מלכת המדבר', ובנינו מודל, בשיתוף הרשות לשיקום האסיר, בו נשים שהשתתפו במסעות אלו תהיינה מנטוריות של אסירות.

כל אחת תאמץ אסירה וגם תחנוך אותה עם שחרורה. ואכן, הפרויקט הזה הצליח מאוד ונמשך במשך שלוש שנים. אז, לצערי, הסתיים מסיבות אובייקטיביות."

יש לציין שמודל זה זכה לפרס בינלאומי בתחום שיקום האסירים, במסגרת כנס שנערך בחו"ל ע"י ICPA (INTERNATIONAL COMPLIANCE PROFESSIONAL ASSOCIATION, ההתאחדות המקצועית הבינלאומית של שרות בתי הסוהר). 

ההבדל בין אסירים לאסירות 

לשאלה מה ההבדל בין גברים שיושבים בכלא לבין נשים, עונה שרה בהרחבה: "ראשית כל, המניעים לביצוע העבירות – רצח, גנבה, סמים – שונים לגמרי. עבריינות הגברים נעשית לעתים קרובות תוך השתייכות לכנופיות ומניעים אותה בצע כסף ונקמה.

לעומת זאת, עבריינות הנשים נובעת בדרך כלל מתוך הגנה, כתוצאה מהיותן קרבן. נשים רצחו את בעליהן לאחר התעללות קשה שחוו מהם. נשים רצחו את ילדיהן על רקע פסיכיאטרי, וגם זאת," מסבירה שרה, "על רקע היותן קורבנות. תשעים אחוזים מהן היו קורבנות של אלימות במשפחה, אונס, סרסרות בגופן. מקורבנות הן הפכו למְקַרְבֶּנות," מגדירה זאת שרה.

"כדי לברוח מעולמן הקשה הן נתפסות לסמים לעתים קרובות, ומכאן הדרך לגנבות או ל'הסכמה' לשימוש בגופן קצרה."

שרה מצביעה על הבדל נוסף בין אסירים לאסירות, שקשור במשפחה שנותרת מחוץ לכלא: "כאשר גבר נכנס לכלא, אשתו ממשיכה לתפקד והבית מתקיים – היא שולחת את הילדים למוסדות החינוך, עובדת כדי להשתכר, מבקרת את בעלה בכלא ואפילו מביאה לו כסף. לעומת זאת, כאשר אישה נכנסת לכלא, כל הבית שלה מתפרק. כאשר שואלים נשים מה קשה לה בכלא, התשובה היא: 'המאסר לא קשה לנו. קשה לנו הפרדה מהילדים'."    

דילמות של מפקדת כלא נשים 

דילמות רבות יש למפקדת כלא נשים. לדוגמא, נושא אחזקת התינוקות בכלא. לא לכל אסירה יש מסוגלות הורית. ומה קורה אם אסירה מגיעה בהריון? לא תמיד היא יודעת מי האב. האם כדאי שתעשה הפלה? זאת ועוד, מה קורה כאשר האם שפוטה ליותר משנתיים? מה יהא על הילד בהגיעו לגיל זה?  

"באחד המקרים ביקשה אסירת עולם לקבל טיפולי פוריות," מספרת שרה. "ופה הדילמה ממש קשה. האם אני צריכה להחליט בשבילה אם להיות אימא או לא? וזאת גם לאור הידיעה שהתינוק שייוולד יוכל להיות צמודה אליה רק עד מלאת לו שנתיים. נושא נוסף, היום אין בשב"ס אגף מיוחד לטרנסג'נדרים," ממשיכה שרה לפרוש את הדילמות שנתקלה בהן, "ותמיד קיימת ההתלבטות היא אם עליהם להיות בכלא נשים או בכלא גברים." 

לעתים מגיעות לכלא נשים ששירתו בעמדה גבוהה מחוץ לכלא, או בעלות מקצועות שהפכו אותן למפורסמות, כגון רופאה, זמרת, עורכת דין. "פעם הגיעה לכלא אסירה, שהסתבר בדיעבד כי למדה איתי בבית-הספר. מקרה אחר שאני זוכרת: הגיעה לכלא קטינה שסירבה לפינוי מאחד היישובים בזמן 'ההתנתקות'. והסתבר לי שהיא פצעה את הבת שלי, שהיתה שם חיילת באותו זמן. כך שיש לפעמים  מצבים, בהם עלינו לנהוג בכולן כשוות, למרות הרגשות שלנו. לשם כך יש צורך בכוח נפשי, ניסיון ובגרות," מסכמת שרה. 

יחס המשפחה לעבודתי בשב"ס 

"כאשר הצטרפתי לשירות בתי הסוהר – אמי לא ראתה זאת בעין יפה. לדבריה היתה מעדיפה שאחנך את ילדיי ואמשיך במקצוע ההוראה במקום לחנך אסירים 'פושעים'. כניצולת שואה היא נמנעה מלבקר בכלא כי החומות והשערים הרתיעו אותה.  

"זמן קצר לפני שיצאתי כמפקדת במשלחת מטעם שירות בתי הסוהר לביקור בפולין, שמעתי לראשונה מפי אמי את מה שחוותה בתקופת השואה. שנה לאחר מכן הזמנתי את אמי לספר לאסירות ביום השואה על מה שעברה במחנות והיא סירבה."

"לבסוף השתכנעה להגיע בתנאי שאני אספר את סיפורה. שתינו ישבנו בפני האסירות, ואני סיפרתי בגוף ראשון את מה שחוותה. ומאז השתנתה נקודת מבטה של אמי לגבי העיסוק שלי. היא הבינה מה דוחף אותי לעשות זאת, את החזון ואת האתגר שעומדים בפניי.

"פעמים רבות העבודה שלי בכלא היתה על חשבון המשפחה. לדוגמא: ארגנתי יום עיון בנושא אלימות במשפחה. בדיוק לפני שהייתי צריכה להרצות, קיבלתי הודעה שבתי עומדת ללדת. לא יכולתי לוותר על ההרצאה ולא נכחתי בלידה. האבסורד הוא שלא הייתי עם בנותיי כאשר הן ילדו את נכדיי, ולעומת זאת הייתי נוכחת בלידות של אסירות." 

במבט לאחור, וגם מתוך שיחות עם בנותיה, מציינת שרה, שאמנם היא נעדרה פעמים רבות מאירועים שלהן, "אבל ידעת למלא את החסר במקומות אחרים," אומרות בנותיה. מקום העבודה לא היה זר להן והן הגיעו לסיומי קורסים בכלא ועוד.  

ההוכחה הטובה ביותר לכך שהן נתרמו מעבודתה של האם, היא העובדה שהבנות הולכות בדרך של אימן. הבת הבכורה, לבנת (41), חיה עם בני משפחתה בקומונה בחיפה, בקיבוץ עירוני מטעם הנוער העובד והלומד.

הבת דלית (37), משרתת כקצינת חינוך בשירות בתי הסוהר, בדיוק בתפקיד בו התחילה אמה את הקריירה.

האכפתיות על מה שקורה בחברה מתבטא גם בעובדה שהנכדה הבכורה לומדת בחיפה בבית ספר דו-לשוני עברי-ערבי, בו לומדים יחד גם ביסודי וגם בתיכון תלמידים יהודים וערבים יחד.

במכללה האקדמית "אחווה" 

לאחר שמונה שנים כמפקדת כלא נווה תרצה, יצאה שרה לגמלאות. עתה היא משמשת כיושבת ראש הוועד המנהל במכללה האקדמית אחווה, שבמועצה האזורית באר-טוביה.

המכללה נמצאת במרחב הכפרי בו שרה מתגוררת וכמו שעשתה בתפקידיה בשב"ס, גם כאן היא שמה לעצמה כמטרה "לשבור חומות", להראות לקהילה מה יש במכללה זו מבחינת התכנים ומה היא יכולה לתרום לסביבה.

"אחד האתגרים שלי הוא ליצור שיתוף פעולה בין המכללה לבין הסביבה. כלומר, יישובי המועצה האזורית באר-טוביה, המועצה האזורית יואב, קריית מלאכי, קריית גת ועוד.

בין חברי הוועד המנהל וחבר הנאמנים של המכללה יש אנשים שייסדו את מכללת אחווה והיו עמה בצעדיה הראשונים, ביניהם שמואל ברקוביץ מתלמי יחיאל, חנן חסיד מניר בנים והיה גם רחמים חסון ז"ל מעזריקם."

החיים של שרה במושב

כאמור, שרה פרידמן נולדה בכפר אחים ושם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. אחרי הנישואין חיה עם משפחתה בראשון לציון, "אולם תמיד רציתי לחזור הביתה למושב," היא אומרת, "וכאשר החל פרויקט ההרחבה במושב היתה לנו אפשרות לבנות בו את ביתנו."

התפקיד במכללת אחווה נותן לה הזדמנות להשתלב בסביבה ולתרום לה. גם כאן היא מתכננת פרויקטים חברתיים בשיתוף עם המועצות השונות שבאזור. כיום היא מרצה בפורומים שונים בנושאי עבריינות נשים וגברים, וכן מספרת על הנעשה מאחורי הסורגים.  

"אני גדלתי במושב ב'חממה'," אומרת שרה. "לא הכרתי את המקרים אליהם נחשפתי בעבודתי. אני מניחה שיש רבים כמוני, ולכן חשוב להעביר את המסר לכל השכבות  בחברה, וזאת על מנת שנוכל לקבל את האחר והשונה ובכך לצמצם את הפערים.

במסגרת המפגשים שאני מקיימת עם הקהלים השונים, אני מעבירה מסר על נושאים שהחברה לא תמיד יודעת ומכירה אודות אסירות.

אני עומדת על הצורך של החברה להירתם ולטפל במצוקות שלהן, טרם כניסתן לכלא, במקרים כגון, אישה שרצחה את בן זוגה בגלל שסבלה מאוד מהתעללות, נוער בסיכון, ועוד…"

בסוף פגישתנו מציינת שרה פרידמן , כי הדברים שנאמרו בכתבה פותחים צוהר לנעשה בין כתלי הכלא, והנם רק חלק מהפרויקטים והעשייה הרבה המתקיימת בכלא נווה תרצה.

שרה פרידמן | תמונות: אלבום פרטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עד יומו האחרון חש אריק מחויבות ואחריות אישית לפיתוח וקידום החקלאות, ההתיישבות, ומושב העובדים: מודל חיים מקורי ייחודי בעולם,  המשלב יוזמה פרטית בעבודת האדמה, עם שותפות  בחיי הקהילה ובמערכות התמך של משקי החברים  אריק
2 דק' קריאה
גינת רוגל, ממושב ניר-בנים, חוותה מסע ארוך של טיפולי פוריות מאתגרים, בדרך להגשמת חלומה להיות אמא, אבל דווקא ברגע של שפל היא מצאה כוח בעצמה להתרומם ולראות את חצי הכוס המלאה בחייה. גינת רוגל
6 דק' קריאה
את הקריירה התחילה עינב אליעז כמנהלת מותג אבל לאחר שבנה אלון נולד עם שיתוק מוחין החליטה לעשות שינוי. אלון צמח והיום הוא לומד בבית הספר "אדם ואדמה". היום עינב מלווה בני זוג המעוניינים להביא
7 דק' קריאה
המגזר הכפרי בעולם המערבי נתפס ככזה שעוסק בחקלאות ובעיקר בתוצרת טרייה ואיכותית, בתיירות ובתעשייה. האם יש איטלקי שלא אוהב וגאה בחבל טוסקנה? האם יש צרפתי שלא אוהב וגאה בחבל פרובנס? ברוב מדינות אירופה ובארה"ב
3 דק' קריאה
כנס החק"פים (חברי קיבוץ פשוטים) הראשון יתקיים בחצר כנרת ויארח את מיעוט החברים שאינם מזכ"לים, משנים, סמנכ"לים, מנהלים, יושבי ראש, יועצים ועו"ד. כנס בלי מפורסתמים. דמוקרטיה קיבוצית במיטבה (או מיטבית בקיבוציותה)  כנס חברי הקיבוץ הפשוטים כנס חברי הקיבוץ הפשוטים הראשון, שיתקיים השנה לראשונה בחצר כינרת, יעסוק בשגרת יומם של החברים, במצב הפנימי
2 דק' קריאה
בתי החולים הם מקום פופולרי במיוחד, מזל שיש מי שמוכן לכתוב עליהם מדור מיוחד. הדי בן עמר תורם את גופו למדע  לאחרונה אושפזתי בבית החולים מאיר בכפר סבא.  בעת שאושפזתי שם עלה בדעתי להציע לעדי, עורכת "זמן קיבוץ", לפתוח בשבועון
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן