קטנות: מתוך הודעה שקיבלנו: "הפסקת החשמל תהיה גם בשכונה של הרומנים ובחלק המערבי של שכונת הארגנטינאים". מה יותר קיבוץ גלויות מזה?
אסור – קטנות
אסור להיכנס לחדר האוכל יחפים ואסור להיכנס לבריכה ללא מציל. אסור לדרוך על דשא רטוב. אסור לקטוף פרחים מוגנים ואסור להלבין פני חברים. ואסור (או לפחות לא יפה), להלשין ולאכל בפה פתוח. אסור להעתיק ואסור לשקר. אסור ללכת בלי הגיד ואסור לאחר. ובכל זאת היו כ כך הרבה דברים מותרים. עובדה – אף לא אחד מאתנו הרגיש עצמו בבית האסורים.
הצבעה גלויה – חשבונות סמויים
כשההצבעה היתה גלויה – עיני המצביעים, אלא שידן היתה מורמת – בעד – ואלה שלא הרימו אותה – נגד, היו סורקות במהירות את האנשים, מנסות ללכוד, בשבריר השנייה, מי לנו ומי לצרינו, אומדים בתוך כך את סיכוי ההצעה להתקבל או חוששים מדחייתה. היה במבטים הכול: נגלו בהן, באחת, כל קפליה של מניפת הרגשות האנושיים: ניהול חשבונות וחיסול חשבונות ופתיחת חשבון ומקדמה על החשבון. טינה קנאה. סלידה. ציפייה. תקווה. ברגעי ההצבעה זיקקו המבטים בבהירות חדה את הרגשות האמתיים. הם עשו זאת באופן שמלים לא יכולות לעשות ההצבעה הגלויה פתחה פצעים, זרתה עליהן מלח. עיני המשתתפים בה אצו רצו אנה ואנה, לראות מי יאכזב אותם בתמיכת ואו בהתנגדותו, מי יפתיע. רגעי ההצבעה הציפו משקעי עבר, לפעמים קבעו מסלול עתידי.
(מעניין לעשות ניסוי: לקיים בזו אחר זו אותה הצבעה – אחת גלויה ואחת חשאית ולבדוק האם התוצאות זהות. ניחוש? אין סיכוי)
ערב הרקדה
כשקראתי על לוח המודעות ידיעה, שבה היה כתוב כי הערב יהיה "ערב הרקדה", ידעתי. זה לא הערב שלי. לא לי הוא נועד. זה הערב של קלי הרגליים והתנועה. של הפתוחים והמוחצנים ולא של הסגורים והמופנמים. ערב הרקדה היה ערב צורב. כמה רציתי לרקוד, כמה לא ידעתי. בזה אחר זה השחילו ריקודים על חוט קנאתי בהם. ערב הרקדה היה תמיד הערב של אחרים. הערב של מי שמשהו מנע ממני להיות אחד מהם.
שאבתם מים בששון ממעייני הישועה. ועיניי – מקור דמעה.
קבלת האחר
קבלת האחר הוא מושג מאוחר. מאוחר מאוד. מה זה אחר? כל אחד הוא אחר כי "כל איש ואיש הוא אפיפיור קטן בוותיקן חייו" (אברהם חלפי). כל אדם הוא יחיד ומיוחד וככאלה הם צרכיו: אנושיים. כל כך פשוט (לכאורה). בשנים האחרונות, שבהן החלה גם תופעת ההדרה, ואף יוחד לה מושג מיוחד, מלה אחת כוללת בתוכה את החרמות והנידויים, ההוקעות, הסלידה והזולת והמיאוס בו, לא אחת – תיעובו.
אבל יש גם הדרות רכות יותר, לא אלימות, לא גסות, ובכל זאת יש בהן משהו מכאיב. מאוד. היו בקיבוץ לא מעט ילדים שחשו על בשר- נפשם את צריבתה. יש מי מהם שהיא קועקעה בהם ונותרה שם עד היום, כי יש קעקועים שלא יורדים.
אני יודע וזוכר: תמיד הייתי אחר, כלומר אני, ותמיד קיבלו אותי. לא נידו, לא החרימו, לא הדירו. אני זה שיצרתי לעצמי את תחושת האחרות (ו' בשורוק).
קבלת האחר אמורה להיות קבלה טבעית, מתבקשת, מעצם היותה אנושית.. כאשר היא מובעת, בין השאר, בנאומי סוף שנה בבתי ספר, כהבעת משאלה, כאיחול, כתקווה – אני שואל את עצמי, איך זה שהמובן מאליו, לכאורה, אינו מובן כלל וכלל, ולכן מצדיק, אולי אף מחייב, אזכור.
בדידותם – קטנות
פעמים רבות רואים בבתי הקפה אנשים מבוגרים יושבים לבדם. אספרסו קצר. מר. מבט עצוב. קר ובדידותם זועקת, נואשת, אין לה קול אין לה מיתרים לפרוט עליהם. אין להם ניגון. והם יושבים לבדם, בודדים, סביבם המולת אנשים שמדברים, אוכלים, שותים, מסמסים. חיים. והם יושבים, לבדם, כמו פסלים, אם לדייק יותר – כמו דחלילים, אשר במקום להבריח ציפורים קוראים להן בשפה אישית, חרישית, נואשת. אם רק תיגע בהם עוד פעם אחת ציפור נפשו של אדם, אולי נפשם.
פינת הילדים (המבוגרים…)
מלפנים הציץ לה ציץ,
מאחור בצבץ חריץ,
איך אין לה שום בושה,
היא כמעט לא לבושה.
שורה תחתונה
לפני הבחירות רווחת המלה "חיבורים". מרבים להשמיע אותה מי שנחשבים לחוליות היותר חלשות בשרשרת המזון הפוליטי. הם "לא פוסלים על הסף" חיבורים כאלה. מה זה אומר? מה הוא הסף הזה – לפני הבחירות או אחריהן?
