ראובן (רוּבָה) פרומקין היה הבן הבכור של דגניה ב' וחבר מושב נהלל. רובה היה איש עם ראש גדול וידי זהב לעשות בברזל ככל העולה ברוחו ובמוחו. חרש ברזל של ממש לתועלת החקלאים
היינו מהצעירים בהלוויה הזו, שגיל ממוצע המשתתפים בה, כולל המנוח, היה 80 פלוס.
ראובן (רוּבָה) פרומקין נולד כבן הבכור למייסדי קיבוץ דגניה ב', ב-1923. נולדו לפניו כמה בנות, אך ההתרגשות היתה גדולה: "ראו בן"! קראו הוריו וככה נולד ראובן, בכור הבנים של הקיבוץ לפני 101 וחצי שנים. בגיל הזה, שוב סופרים גם חצאי שנים של זכות.
הסוציאליזם של דגניה היה צפוף לו והוא עבר לסוציאליזם היותר אינדיווידואלי של נהלל, שהתאים לו. רוּבָה היה "מלאכת מעשה חושב", ממש כמו במשכן. ראש גדול וידי זהב לעשות בברזל ככל העולה ברוחו ובמוחו. חרש ברזל של ממש לתועלת החקלאים. פותר פתרונות, ממציא המצאות, חוסך עלויות ותועלות. איש לעצמו במסגרייה שלו, ליד ביתו, עם ים הברזלים שמסביב.
החקלאים עולים אליו לרגל, רוּבָה חושב ומחשב זוויות, מרתך ומכה בברזל החם עם קסדת המגן מפני לבת אש הריתוך הרותחת, בליבון הברזל לברזל. תיקון, ייצור, בנייה והלחמה.
ועם כל אלה איש לעצמו. אינטלקטואל, אוטודידקט שיכול היה להכניס לכיס כמה פרופסורים מלומדים. אבל הוא רצה לעבוד בראש ובעמל כפיים בשקט. להתפרנס מהם, בלי שיפריעו לו לחשוב ולעבוד. לקרוא ספרים, בלי טיולים וחוץ לארצים. איש עם עקרונות ברזל, חביב לבריות עם מזגו הטוב ובעל דעות עצמיות ומקוריות משלו. נזהר מלהביע דעתו על טיב השלטון, אך היה יצוק בדעותיו ורך ואדיב ביחסו לחברים. מתנגד חריף למשל, להתנתקות ונמנע מעסקי ציבור, שדעתו אינה נוחה מהם.
זיכרון הילדות שלי ממנו הולך עוד משנות ה-60 שעברו. קו המים הראשי המוביל לאורך המשק, נבנה מברזל והחזיק מעמד כ-40 שנה בערך, עד שנרקב בהדרגה והוחלף בפלסטיק קשיח. בכל פיצוץ של הקו הראשי, היינו מזעיקים את רוּבָה. יחד עם אבא ואיתו חפרנו בור באדמה, מתחת לצינור, לחשוף את הנזילה. רתמנו את מכונת הריתוך הניידת של רובה לגלגל ההנעה של הטרקטור (הדריישפט של הפרגוסון 35). לחצנו חזק על ידית הגאז של הטרקטור, כדי שייתן יותר כוח למכונת הריתוך. רוּבָה הדביק טלאי ברזל בהלחמה חמה במקום החור הנפער והמים המשיכו לזרום בתוך הצינור ללא נזילות. כיסינו את הצינור שוב עמוק באדמה, כדי לא לפוצץ אותו בטעות עם המחרשה.
רוּבָה היה סוג של פסיכולוג לחקלאים. נהלל כידוע היה מושב של עקרונות, וויכוחים על עקרונות – ולא דיברו בו על רגשות. כך שרדו את החיים הקשים וכך גם עקפו אותם. האיכרים שזמנם היה בידם, או נתנו לזמן לנזול בידם, היו מגיעים למסגרייה של רוּבָה, משיחים את ליבם בענייני היום, שאינם רגשיים או אישיים ומבלים לעתים שעות במחיצתו. רוּבָה לא שבת ממלאכתו. היה מקשיב ומשיב, תוך כדי העבודה, לאיכרים צמאי הדיבור איתו.
איש מקורי מאד כבר אמרנו. כשהייתי ילד, גידל אבי מטע אגסים גדול. בשנים טובות הגיע היבול לכדי עשרות טונות בשנה. אבל איך קוטפים כל כך הרבה אגסים עם סולם שלא מגיע לגובה העץ – ועם סל קטיף שמתמלא מיד וחייבים לעלות בו ולרדת כל רגע?
רוּבָה המציא לבקשת אבי פתרון מיוחד: עגלת ברזל בצורת חרוט עם גלגל אחד, הנכנס לתוך ענפי האגסים או פירות ההדר והתפוחים ועליו משטח עץ גבוה לעמידה. כך אפשר היה להגיע ולקטוף את העץ עד הצמרת, היישר לארגז המתמלא. "הרמפה" של רוּבָה הצילה את קטיף האגסים שלנו.
* * *
יחד עם הדסה שנפטרה לפני כ-8 שנים, חי רוּבָה את כל עולמו, במסגרייה הצמודה לביתו, בין הספרים והמאמרים והמחקרים הרבים שקרא והברזלים שעיצב ביד אומן. איש מקצוע לעילא, בין חברי הכפר שביקשו את עצתו ותיקונו.
רוּבָה גר בשכונה שלי, שכונה ב' בעיגול. לאחרונה הלכו לעולמם חוזקה ירדנאי בן ה-100 ויוסל'ה רגב בן ה-98, מהבתים הסמוכים של שכונה א', הפותחת את המעגל. בשכונה שלנו נפטרו לפני שנים אחדות ביניה זרחי בן ה-99 ופרופ' דוד גולן בן ה-92. מאחרוני הדור השני בכפר.
רוּבָה השאיר אחריו שלושה ילדים: ורד, זיוה ז"ל ואביטל, בן כיתתי עוד מכיתה א'. לא התראינו שנים, בני הכיתה מלפני 65 שנים. הגענו לזכרו הטוב לברכה ולכבוד החברות ההיא שלנו מאז. העלינו זיכרונות על הקבר מימים רחוקים. נזכרתי איך לפני 20 שנה, כשאמי ז"ל נפטרה ונקברה כאן, באו "כל ילדי הכיתה", שבינתיים נעשו סבאים וסבתות לנחם אותי. אני זוכר אותם ולהם לטובה.
כשיצאנו משם, אמר אחד החברים, המלווה שנים בעבודת קודש את קבורת הנפטרים: "בית הקברות הוא המקום הכי חי בנהלל".
* הכותב הינו סופר, עיתונאי ומחבר ביוגרפיות, לאחרונה הוציא לאור את ספרו השלישי: "רוחות הכפר" המתאר מאורעות מרגשים ודרמטיים בעמק יזרעאל והגליל.
