את ספר השירים "הותר לפרסום" החל לכתוב אברהם שרון מרשפים ביום שהודיעו שגדי חגי מניר עוז נעדר. את המילים הכואבות הוא מקדיש לגדי ולאלפי קורבנות הטבח והמלחמה
*תמונה ראשית: ג'ודי וגדי חגי מניר עוז. נרצחו כשיצאו להליכה סביב קיבוצם. גופותיהם מוחזקות בעזה. צילום: לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות יוצרים
״ב-7 באוקטובר הגיעה אחרית הימים. בסערת דם ואש. באבחת סכין משספת. בהינף חרב עורפת. העולם חרב. גם אני, רחוק כל כך מהמקום שבו נפרצה הגדר, נפתח שער הגיהינום והתחולל הטבח, חשתי ניצול. ימים רבים נטרפה נפשי כאוניה שקברניטה סובב את הגאיה, שנעקרו ממקום, והיא מתנודדת, כשיכורה, על מים סוערים, אדומים מדם הנטבחים, תועה אנה ואנה. שמועות על גדי חגי ז"ל מניר עוז, אנחנו שנינו מאותו הכפר, שנולד, כמוני, בקיבוץ עין השופט, עשו להן כנפיים ועפו מפה לאוזן. גדי נרצח בבוקר ה-7 באוקטובר, כשהלך עם אשתו, ג'ודי ז"ל, סביב הקיבוץ, בשעת בוקר ארורה, קצת אחרי הזריחה. גדי היה נגן חלילית עילאי ונגן חליל צד אלוהי. ו/או ההיפך. הוא לימד אותי לנגן בו זמנית בשתי חליליות דבקה בשני קולות. זה בא לו טבעי ובקלות. זה בה לי במאמץ ובקושי. כשהצלחתי, הוא הסתכל עליי במבט הממזרי שלו, לקח ממני את שתי החליליות וניגן את שיר הריקוד הזה באמצעות נחירי אפו. הבטתי בו בפליאה, בהשתאות, בהערצה. קינאתי בו. כשסיים, הביט בי בחיוך, כאומר- נו, עכשיו נראה אותך. ניסיתי לחקות אותו, אבל לא היה לי שמץ סיכוי. התחלתי לכתוב את שירי המלחמה המופיעים בספרון הדק הזה, ביום שבו הודיעו שגדי נעדר אבל ידעתי מה שרבים ידעו. גדי נרצח. ביום שבו הותר לפרסום שמו, שבתי בעיני רוחי אל רגע ההיקסמות הפלאי, שבו הוא לא רק חולל קסם אלא חילל אותו. אני מייחד ומקדיש את המלים העצובות והכאובות לגדי ולאלפי הקורבנות שהטבח והמלחמה שפרצה כתוצאה ממנו גרמו את מותם הטראגי. יהי זכרם ברוך״.
את הדברים האלה כתב אברהם שרון מרשפים על גב כריכת ספר השירים "הותר לפרסום" (גם וגם- הוצאה לאור) שיצא לאור חמישה חודשים בדיוק מאז התחולל הטבח הנורא באוקטובר. ספר קטן, צנום ודק, ובו 40 וקצת שירים. כולם, למעט האחרון, שירי מלחמה. "בחרתי לחתום את השירים בשיר אהבה, אולי כדי שייוותר בסיום הקריאה בו טעם של נחמת-מעט. אולי, קצת, קט, רגע אחד שלא יהיה בו שהמועקה תהיה מעט קלה יותר להכלה" אומר אברהם.
עולם מלא שחרב עלינו ועדיין לא הקים את עצמו מעפר
הסופרת והמשוררת מיכל סנונית על ספר השירים "הותר לפרסום"
שירתו של אברהם שרון היא מעט המחזיק בתוכו עולם ומלואו. עולם מלא שחרב עלינו ב- 7.10.23 ועדיין לא הקים את עצמו מעפר, ועדיין לא זכה בגאולה.
ברגישות ובעדינות מתארים השירים את הרוע שאיים לבלוע חלקי אדם ואדמה, ובא על סיפוקו כשקרע לגזרים כל בן אנוש שנקרה בדרכו לבלי רחם.
שירתו של אברהם שרון שואפת אל מעבר למילים, לכן הוא נוהג בהן בחיסכון, כמעט בקמצנות, אך מתחת להן פרושה אותה טרגדיה שלא ידענו כמותה מאז קום המדינה.
כל שיר עומד בפני עצמו, אך כולם ביחד, שיר אחרי שיר, מהווים מעין נובלה הזורמת כנהר הנשפך אל הים.
שיר 1
אני לא מפונה
אבל אני עקור.
אני לא פצוע
אבל אני דקור.
יש מלחמה עכשיו
אבל אני לא הסיפור.
שיר 2
אל תגידו
הוא לא נפל לשווא.
הוא נפל
והוא לא שב.
כך תגידו –
עכשיו.
שיר 3
מהחוטים הפרומים של חיינו
אולי כבר לא נצליח לארוג
את מרבד הקסמים.
די יהיה אם נצליח לרקום
שטיח דק
כדי שהרצפה לא תדקור
ולא תקפיאנו מקור.
ואולי אף נשב ונשיח
או
לפחות
נקשיב ללבנו,
מסדיר את פעימותיו.
שיר 4
בתוך הרעש
שתיקה דקה
חומקת כְּנִימיהַּ
מותירה הד של שקט
ותחושה של דומיה.
