שתי חברות גניגר טענו שהופלו בתהליך שיוך הדירות. מה פסק בית המשפט?
קיבוץ גניגר בחר, עוד בשנת 2003, להצטרף להסדר שיוך הדירות, והחליט ליצור "זיקה קניינית בין החברים ודירות המגורים, לרבות רישום הדירות על שם החברים". עוד נקבע כי "בהסדר המפורט יינתן משקל משמעותי לוותק החבר בקיבוץ", והזכות לשיוך תהיה כנגד התחייבות כספית שלו כלפי הקיבוץ, כך ש"ככל שהוותק גדל כך יקטן סכום ההתחייבות״.
ייחוד חוזי
לנוכח עיכובים בתהליכי "השיוך הקנייני" באותן שנים, החליט הקיבוץ על "ייחוד חוזי" (מעין שיוך דירות פנימי, שחלק מהקיבוצים פעלו לפיו אותה עת, שאינו כולל פנייה לקבלת אישור רשות מקרקעי ישראל). האסיפה הנחתה את צוות השיוך ליישם את מהלך הייחוד החוזי, ובכלל זה לקבוע אמות מידה למגרש תקן וליחידת תקן, לבצע פרצלציה, לערוך שמאות לחלקות השונות, ולבנות מנגנון איזון על הפערים שבין הערכים השונים של יחידות הדיור. בהמשך, "צוות השיוך" הכין את תוכנית הפרצלציה של חלקת המגורים, כל חבר קיבל מפה המציגה את המגרש המיועד לשיוך אליו, והוחלט על "מנגנון איזונים" בין ערכי הדירות השונים, הכולל שלושה עקרונות:
התחייבות כספית: נקבע "מודל שווי נקודות ותק" שהוענקו לכל חבר (בהתאם למפתח שוויוני של 2/3 לפי הוותק ו-1/3 באופן שווה לכל חברי הקיבוץ). לאחר מכן הופחת משווי נקודות הוותק שווי הדירה שיוחדה לכל חבר (לפי שמאות עם כללים אחידים). התוצאה מהווה את סכום ההתחייבות הכספית שעל החבר לשלם או את הסכום הכספי שעליו לקבל. נקבע כי סכום זה ישולם לחבר או ייגבה ממנו בפריסה למשך 20 שנה.
זכויות הבנייה: הקצאת המגרשים לחברים וגודל המגרש יהיו באופן שזכויות הבנייה בכל יחידות הדיור תהיינה שוות. כדי לנצל את מלוא זכויות הבנייה הוחלט כי שטח המגרש עליו ממוקמת יחידת הדיור המשויכת לחבר צריך להיות לפחות 175 מ"ר.
הקצאת דירות לחברים: כל בית אב יקבל בהליך השיוך את הדירה שבה הוא התגורר, למעט מקרים בודדים וחריגים בהם הדבר לא היה אפשרי.
בהתאם לכל אלה, החל הקיבוץ בהקצאת דירות לשיוך לחבריו.
בדצמבר 2018 הגישו שתי חברות ותיקות בקיבוץ, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, תביעה לבית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת וטענו שהקיבוץ שייך להן דירות בהפליה ובחוסר שוויון ביחס לשאר חברי הקיבוץ. במהלך ניהול התביעה נפטרו החברות-התובעות ו"ויורשיהן נכנסו בנעליהן״.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד יערה פרוינד-אברהם (ליפא מאיר ושות'), טען מנגד ש"החלטותיו בנוגע לשיוך הדירות התקבלו תוך איזון ראוי, סביר ומידתי בין האינטרסים השונים ובלא שהתובעות הופלו לרעה בהשוואה לשאר חברי הקיבוץ".
שוויון אינו מחייב זהות
השופטת אילונה לינדנשטראוס אמרה שלפי "החלטת הייחוד החוזי" היה על הקיבוץ לקבוע "הסדרי איזון בין החברים כנובע מהפערים בשווי החלקות". "אין חולק", ציינה השופטת, ש"דירות המגורים בקיבוץ אינן זהות, ולא ניתן היה לשייך בדיוק אותו 'דגם' דירה לכל חברי הקיבוץ. בנסיבות אלה, היה על הקיבוץ לקבוע מנגנון ולְאַיֵּן את הפערים שבין הדירות בדרך שתיצור שוויון מהותי בין החברים״.
״שוויון אינו מחייב זהות", הסבירה השופטת. "לעיתים כדי להשיג שוויון נדרש לפעול מתוך שׁוֹנוּת. לא כל טיפול שונה הוא טיפול מפלה. עקרון השוויון מבוסס על תפיסת הרלוונטיות. הפליה היא הבחנה בין אנשים או בין עניינים מטעמים בלתי ענייניים״.
לנוכח כלל זה, בחנה השופטת אם בית המשפט מוסמך כלל ועיקר להתערב בהליך השיוך, ואמרה כי "בהתחשב בייחודו של הרעיון הקיבוצי ובשים לב לכך שהחלטות השיוך של האסיפה הכללית שלו הן בגדר תוספת לתקנון הקיבוץ, שהוא בבחינת חוזה בין האגודה לחבריה, וכן בין החברים לבין עצמם, התערבות בית המשפט בהליך השיוך תהא מרוסנת ושמורה למקרים קיצוניים בלבד. ספק גדול אם בתי המשפט מוסמכים להכתיב לקיבוצים כיצד לשייך בתים ודירות לחברים וליורשיהם", ציטטה השופטת מפסיקת בית המשפט העליון (בעניין "נאות מרדכי"). "התערבות כאמור מוגבלת למקרים של קיפוח קשה, של הפרת דין ושל פגיעה בתקנת הציבור״.
גם להותיר מגרשים לקליטת משפחות חדשות
השופטת קבעה כי הקיבוץ הוכיח ש"נקט מנגנון שיוך היוצר שוויון מהותי בין חבריו", והדגים זאת בעקרונות השיוך שקבע, הן באמצעות "נוסחה אחידה לכלל חברי הקיבוץ אשר שיקללה את שווי הדירה המשויכת לחבר אל מול הוותק שלו, הן בשוויון בזכויות הבנייה בכל יחידות הדיור, והן בכך שהקיבוץ הקצה לחבריו את הדירות בהן הם התגוררו.
השופטת בחנה את שני המקרים הפרטניים של התובעות. לגבי מקרה אחד, הוסבר שקיימים בקיבוץ סוגים שונים של מבנים והמבנה שהוקצה לאחת התובעות הוא מבנה ייחודי לשימור, יוצא דופן בקיבוץ, שמאפייניו שונים משל מבנים אחרים ואין דירה אחרת שניתן להשוות אליו. השופטת השתכנעה שלא נפל פגם בהתנהלות הקיבוץ.
במקרה השני, הלינה התובעת כי בעוד שרוב חברי הקיבוץ זכו לשיוך מגרש בשטח של 300 מ"ר עליו קיימת דירת מגורים אחת, המגרש המשויך לה משותף לה ולבית אב נוסף ושטחו הכולל הוא 448 מ"ר, כלומר בפועל שטח המגרש המיועד לה הוא 224 מ"ר. השופטת קיבלה את עמדת הקיבוץ כי שיוך חלק מהמגרשים בקיבוץ כמגרשים משותפים, נעשה משיקולים ענייניים ואין מדובר בהפליה ובקיפוח. התובעות לא הוכיחו כי מהלך שיוך שתי יחידות דיור על מגרש משותף עומד בסתירה להחלטות הקיבוץ או להחלטות רמ"י, שקובעות את הזכויות ל"שיוך דירות בחלקת המגורים". אין בהן לשלול אפשרות שהקיבוץ ישייך שתי דירות על מגרש אחד משותף. הקיבוץ הסביר כי ביצע שיוך במגרש משותף כדי להגדיל את מספר המגרשים האפשרי, תוך שמירת השוויון בהיקף אחוזי הבנייה הניתנים לכל בית אב. כך ניתן יהיה להותיר מגרשים פנויים לצורך קליטת משפחות חדשות לצורך המשך קיום הקיבוץ.
סוף דבר, פסקה השופטת ש"התובעות לא הוכיחו כי הקיבוץ הפלה או קיפח אותן במסגרת הליך שיוך הדירות". היא דחתה את התביעות וחייבה את היורשות, בכל אחת מהתביעות, לשלם לקיבוץ 15,000 שקלים הוצאות משפט.
בין "שיוויון פורמלי" ל"שיוויון מהותי"
דיני האגודות השיתופיות מגבילים את סמכות בתי המשפט בניהולו הפנימי-אוטונומי של קיבוץ ובהטבות שהוא בוחר להעניק או שלא להעניק לחבריו וליורשיהם
עו"ד ליעד סידר (נשיץ, ברנדס, אמיר ושות') אומר כי פסק הדין בעניין גניגר, הולך בתלם של פסקי דין שניתנו על ידי בתי המשפט ומיישם את העיקרון אותו הדגיש בית המשפט העליון בעניין נאות מרדכי, כפי שתואר כאן, לפיו "דיני האגודות השיתופיות מגבילים עד מאוד את סמכות ההתערבות של בתי המשפט בניהולו הפנימי-אוטונומי של קיבוץ ובהטבות שהקיבוץ בוחר להעניק או שלא להעניק לחבריו וליורשיהם. יותר מפעם אחת עמד בית המשפט על כך ש"הליך שיוך הדירות הוא סבוך ומורכב". בית המשפט הסביר ש"הליך כרוך בהקצאה שוויונית של הדירות לכל חברי הקיבוץ, משימה שאינה קלה, במיוחד בשים לב, מחד גיסא, לשאיפה הטבעית וההגיונית כי לחברים תשוייך הדירה בה הם מתגוררים, ומאידך גיסא, הקשיים הכרוכים במימוש שאיפה זו כמו השוני בין הדירות, שוויון, גודל המשפחות, ותק, ועוד שיקולים לגיטימיים בקביעת שיוך הדירות". "מדובר בתהליך הטומן בחובו קשיים שונים, חברתיים וכלכליים, ומציב בפני התנועה הקיבוצית, בעידן בו ניצב במרכז הפרט, את ההתמודדות עם התמורות, לרבות בתחומים האידיאולוגי והכלכלי".
ואכן, רואים אנו איך בית המשפט נזהר בבואו ליישם את עיקרון השיוויון ומדגיש את ההבחנה בין "שיוויון פורמלי" ל"שיוויון מהותי" ואומר כי לעיתים לשם השגת השוויון "נדרש לפעול מתוך שׁוֹנוּת". מעניין שבית המשפט דווקא רואה בכלל לפיו חברי הקיבוץ קיבלו בהליך השיוך את הדירה בה הם התגוררו כיישום של עיקרון השיוויון המהותי אף שברור שיש פערים בין הדירות. חשוב לזכור כי בסופו של תהליך השיוך, כל זכאי השיוך מקבלים הרבה יותר ממה שהיה להם לפני מימוש המהלך.
מניסיון מקצועי, יש קיבוצים שהתעכבו למעלה מעשור עם השיוך רק בגלל אי הסכמות על מודל איזונים ובינתיים נפגעו יותר מהעלייה הדרמטית במחירי הקרקע. לכן, במקום שעמידה על שיוויון מלא עלולה לסכל את השיוך – ראוי ונכון להעדיף את מימוש השיוך. כמובן, בכפוף לכך שיש להימנע מקיפוח קשה וקיצוני של מיעוט, הפרת דין ופגיעה בתקנת הציבור.
