ביום השואה וביום הזיכרון שאחרי 7 באוקטובר ממשיכים לנהל את חיינו חדלי אישים שמסרבים לנהל דיון על מהות המלחמה
אנחנו עוברים ימים שיזכרו לדיראון עולם. כאב נוראי על אובדן של חיילים, אזרחים ואזרחיות חטופים ונמקים בעזה. לוחמים שלוחמים בעוז, אך לא יודעים למען איזו מטרה. ועשרות אלפים חסרי בית.
אומרים לנו אל תשוו בין המציאות הכואבת שהחלה ב-7 באוקטובר לבין השואה הנוראית שהכחידה שליש מהעם היהודי. המשותף לשני האירועים הוא שהמונח "לזכור ולא לשכוח" חייב ללוות את שני האסונות שעברנו.
אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שהשואה הנוראה התחוללה על אדמת אירופה, בטרם הקמנו מדינה. אסון
7 באוקטובר התרחש בתחומי מדינת ישראל הריבונית, עם אותם סממנים. אנשים נשרפו בתוך ביתם, גופן של נשים הושחת. משפחות שלמות נכחדו. הזיכרון הזה לא יעזוב אותנו, ככל שנרבה לדבר עליו, נצליח להרפות מהר יותר. נפנים ביחד כולנו את הצורך הדחוף לסלק מהשלטון את כל אלה שקראו לעצמם מנהיגי האומה.
מטרה לא ברורה
אנחנו מחויבים לעשות חשבון נפש על מהות האבל ביום הזיכרון העומד בפתח. עד כה במשך 75 שנים התייצבנו כאומה אחת לכבד ולהספיד את הנופלים במערכות ישראל. זה היה יום של אחדות (אמת, היו גם קולות אחרים, אך הם היו זניחים).
היום, בפעם הראשונה בתולדות המדינה, היום הזה מכיל בתוכו את השסע הנוראי בעם. בראש ובראשונה הוא נובע מהעובדה ששבעה חודשים אחרי האסון הכבד, מנהלים את חיינו אנשים חדלי אישים שאחראים אחריות מלאה למחדל הכי נורא בתולדות מדינת ישראל. ולא זו בלבד שהם מחליטים עבור בנינו לאיזה זירת קרב להיכנס ולסכן את חייהם, הם מסרבים לקיים דיון על מהות המלחמה. זו מלחמה שאין לה מטרות ברורות ומוסכמות ובנינו ממשיכים לשלם את המחיר. ביום הזיכרון כשנעמוד דום לדקה דומיה לזכר הנופלים במערכות ישראל, יהיו אלפי לוחמים בתוך עזה, גיבורים ונועזים ככל שיהיו, שמטרת לחימתם לא ברורה.
כל בר-דעת, בלי שיהיה פרשן נפוח או אסטרטג בשם עצמו, יודע שבלי שילוב הדוק בין הדרג הצבאי לדרג מקבלי ההחלטות, שום מטרה לא תושג. שום מסיבת עיתונאים עם סיסמאות נבובות לא יחזירו לנו את האמון והביטחון
שאנחנו מונהגים.
ביום הזיכרון, כשניכנס לבתי הקברות, נתאבל על לוחמנו שנפלו במערכות ישראל ומאות הלוחמים שנפלו במלחמה הזו. נדבר בגאווה על הלוחמים עזי הרוח אך בלב כבד ודואב נבכה מרה בשל מחדליהם של המנהיגים שמעלו בתפקידם והפקירו לנפשם את תושבי ניר עוז, כפר עזה, בארי, נתיב העשרה, אופקים, שדרות ועוד עשרות רבות של תושבים בעוטף עזה. וגם את יישובי הצפון: מנרה, יראון, משגב עם, מטולה, דובב, מרגליות, קריית שמונה ועוד. עשרות אלפי אנשים שלא יכולים לשוב לביתם, הם כמו כולנו מייחלים ביום הזיכרון הזה שתקום במהרה מנהיגות ראויה לעם הנפלא הזה. מנהיגות שניתן יהיו לבטוח בה, שתוציא אותנו מחושך לאור. אמן כן יהי רצון. עכשיו.
