ים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם ואחד מפלאיו, בסכנה. הים מאבד יותר ממטר גובה בשנה, למעלה מ-6,000 בולענים נפערים בחופיו, והמקום נראה מוכה אסון. יואב קליינמן מרגבים ועידו גלס מפלמחים
שומרי ים המוות
כבר חודשים שקשה להתעלם מהקמפיין המופלא שמקבל הסרט התיעודי החדש והמצוין של יואב קליינמן (רגבים) ועידו גלס (פלמחים) על ים המלח, שומרי ים המוות.
זה התחיל ברשתות החברתיות בגיוס המונים מוצלח מאין כמוהו, המשיך בפסטיבל חיפה לסרטים, ונכון לעכשיו הסרט הוקרן ומוקרן בסנימטקים ברחבי הארץ ויוצריו מסתובבים אתו בפני קהלים שונים, במתכונת של הקרנה ושיחה עם אחד מהיוצרים.
וכן, הם לגמרי זמינים להגיע אל כל אחד מאולמות/מועדוני התנועה הקיבוצית. רק תגידו.
"שומרי ים המוות" הוא סרט שקשה להתעלם ממנו, עצוב ונוגע בעדינות וברגישות, בכל התמהיל הזה של החיים כאן, במדינה הזו.
ולמרות שבין השורות נמצא את הקונפליקטים הכי בסיסיים והכי קשים באזור – היחסים והסכסוך ההוא שבין הישראלים לרשות הפלסטינית ולירדנים, הון ושלטון, בירוקרטיה, פוליטיקה – הסרט בשורה התחתונה שלו זועק את זעקת הים שהורגים אותו. ים המוות. ים המלח.
שומרי ים המוות עוקב אחרי עודד, יזם ואקטיביסט ישראלי, מונקאט, פעיל סביבה ירדני, ויוסוף הפלסטיני, מציל ותיק בים המלח – המאחדים כוחות סביב שתי התשוקות המשותפות שלהם: שחייה והצלת ים המלח.
מטרתם המשותפת, מרגע פגישתם, היא לקיים אירוע בולט כדי להסב את תשומת הלב הציבורית לאסון הסביבתי המתחולל אצלנו ממש מתחת לאף.
הם יאספו סביבם קבוצה של שחייני מים פתוחים מכל רחבי הגלובוס כדי לעשות דבר שלא נעשה קודם מעולם: לחצות את ים המלח מירדן לישראל, משימה מורכבת ומסוכנת בכל קנה מידה – החל מהתיאום הביטחוני בין המדינות, וכלה בסיכון הפיזי הטמון בשהייה ממושכת במי ים המלח.
הים המתייבש הוא רק סימפטום
ים מתייבש, גווע, בורות ענק נפערים בחופיו, בולעים לתוכם כבישים, אתרי תיירות ושדות חקלאות, ואין מושיע.
פתרונות כבר נערמו על השולחן, כמו למשל תעלת הימים המיתולוגית שתחפר מים אחד לים שני ותזרים את המים החסרים.
אבל הממשלות קפואות בתככים פוליטיים וביטחוניים ולא מסוגלות להניע תהליך. הים המתייבש הוא רק סימפטום לאזור כולו שהולך ומתייבש, מכלה את עצמו.
הסרט נפתח עם עודד רהב, איש הייטק פעיל סביבה ושחיין במים פתוחים שלא מוכן לעמוד מנגד. הוא חושב לארגן שחייה במי ים המלח, מחוף אל חוף.
אולי המעשה הקיצוני יעורר את דעת הקהל ואת הממשלות למעשה. שותפיו הטבעיים למהלך הם קבוצת השחייה שלו שכבר חצתה אוקיינוסים ושברה שיאים.
הם מתחילים להתאמן ולהסתגל למי הים המיוחדים. אבל הזמן עובר, המצלמה מלווה אותו, ועודד מבין שלמבצע כזה הוא חייב שותפים. הוא מגיע לארגון אקופיס המתמחה בפתרון לבעיות אקולוגיות באזור.
זה הארגון היחידי שעובד בשת״פ אזורי – ירדני, פלסטיני, ישראלי. עודד רותם למשחה הצליחה את מונקאט מאהיר, המנכ״ל הירדני של הארגון ומיד אחריו יצטרף יוסוף המציל הוותיק, פלסטיני מהכפר בית ענאן שכבר 30 שנה שהוא בחוף הזה והוא מסכים להיות נציג פלסטין.
עודד כורע תחת נטל הארגון. תיאום בין שלוש ממשלות, שני צבאות וים אחד מתברר כאירוע מורכב ביותר עד בלתי אפשרי.
למרות זאת, 18 חדשים לאחר שהגה את רעיון המשחה, מתקבצים 28 שחיינים מהעולם לחציית הים ובהם פלסטיני אחד וירדני, מונקאט, שעדיין לא הגיע וכמוהו גם האישורים לחציית הגבול.
שעות לפני המשחה עודד מקבל ממנו טלפון, מונקאט חש בלבו ולא יגיע אבל השיג את האישור המיוחל. לפנות בוקר חוצות מספר סירות מהירות את הים ומגיעות לחוף הירדני משם מתחיל המשחה ההיסטורי.
אהבתם העזה לים עוזרת להם לגבור על הפערים
בצהרי אותו יום מול קהל נרגש של אוהדים, משפחות ו-70 כלי תקשורת מגיעים השחיינים המותשים אל חוף עין גדי. נאומים מרגשים נישאים באוויר.
שר בממשלה שופע הבטחות, ב-300 מהדורות חדשות בעולם כולו מספרים את סיפורו של הים המתייבש ושלושה אנשים שלא ויתרו. אבל במזה״ת כרגיל כותרת מתחלפת באחרת.
הסכם שלום ושיתופי פעולה עומדים למבחן יומיומי ותוכניות להצלת ים ושת״פ אזורי נראים כחלום רחוק.
בצעד מחאתי ופרקטי כאחד מחליטים השלושה להיפגש בגשר מעל נהר הירדן, נקודת גבול ישנה בת 2,000 שנה. עודד ויוסוף חוצים את הגשר מהצד הישראלי.
מונקאט מגיע מהצד הירדני. הם נפגשים במרכזו של הגשר העתיק. הם חותמים על אמנה המחייבת אותם להמשך שיתוף פעולה ופעילות אקטיבית להצלת הים.
החברות בין השלושה לא מובנת מאליה, כל אחד מביא אתו מטען תרבותי ואישי, וניכר כי המציאות הפוליטית לא מקלה עליהם אבל אהבתם העזה לים עוזרת להם לגבור על הפערים.
הסיכוי היחיד להציל את ים המלח הוא באמצעות חיבור בין אנשים וגישור על הפערים למען המטרה הנעלה.
עודד, יוסוף ומונקאט מוכנים לקחת את הסיכונים, מתוך הבנה שצעדי האמון שלהם הם הדרך היחידה ליצור שינוי מִקָּצֶה לְקָצֶה, מִקְצֶה אחר מִקְצֶה.
מקום מלא השראה
את הסרט יצרו שניים: עידו גלס (59), בוגר בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה (1994), יוצר, עורך, תסריטאי ובמאי עצמאי מקיבוץ פלמחים, ויואב קליינמן (50) מרגבים, במאי וצלם עצמאי, בוגר החוג לקולנוע במכללת ספיר ומרצה במשך 14 שנים במגמת התקשורת במכללת עמק יזרעאל.
שני היוצרים כבר עבדו ביחד על מספר סרטים ונדמה שגם החברות שלהם נוכחת בסרט המיוחד שקרוב כל כך לליבם.
בנייר עמדה שפרסמו, כותבים היוצרים: "עבורנו, יוצרי הסרט, ים המלח היה מאז ומתמיד מקום מלא השראה, כמעין פלנטה אחרת אליה אפשר להימלט מטרדות היום יום ולהיטען מהטבע המפעים ובזכרוננו חקוקים אין ספור אירועים שקשורים למקום הזה.
היום, אל מול עינינו המשתאות, אנו רואים איך שדות בולענים תופסים את מקום חופי ילדותנו (6,600 בולענים נכון לכתיבת שורות אלו ומתוך כל החופים נשארו רק שניים פעילים).
מול הכוחות העצומים שיוצרים את המציאות הזאת – מפעלי ענק, כלכלה דורסנית, שיקולים פוליטיים ושינוי האקלים, אנו חשים חסרי אונים. עכשיו אולי זה הזמן האחרון שאפשר לעשות משהו להצלת המצב.
ברור לנו שכדי להציל את הים נדרשת פעולת חירום אזורית, שת״פ ירדני, ישראלי, פלסטיני, אירוע שבסביבתנו המסוכסכת נראה כמו פנטזיה בלתי אפשרית.
בתוך המציאות הזו גילינו שלושה גיבורים שחושבים אחרת. למרות שבאו מלאומים שונים הם משתפים פעולה ומתגבשים סביב האהבה והדאגה שלהם לים המוות".
והם חותמים: מִכֶּם ובזכותכם, יֵצא המסר לממשלות האזור ולעולם כולו לקום ולפעול.
