דני נקש עלה מארגנטינה עם חלום להקים משפחה בקיבוץ ולהיות חקלאי, ומאז הוא לא עוזב את המטע. בשיחה גלויה הוא מספר על המעבר המרגש מתרבות היידיש לעברית, על הקשיים בגידול הפרי היוקרתי בקרקע החולית של מישור החוף, ועל המתנדבים שהגיעו בהמוניהם כדי להציל את היבול כשהפועלים עזבו עם פרוץ המלחמה
*תמונה ראשית: דני נקש: "החלטנו להתמקד באבוקדו
דני נקש, חבר קיבוץ זיקים, מרכז את ענף האבוקדו בשטח של למעלה מ-600 דונם. הוא הגיע ארצה בהיותו בן 21 בשנת 1987. דני נולד בארגנטינה והתגורר עם משפחתו בבואנוס איירס. הוא התחנך במוסדות חינוך יהודיים. בגן הילדים ובבית הספר היסודי הוא למד במוסד חינוכי על שם "חיים ויצמן". בתקופת התיכון למד שנתיים ב"אורט", שהיה בית ספר יהודי טכני. "למדנו שם בשפה הספרדית, אבל הוסיפו לנו שני מקצועות בתוכנית הלימודים: עברית והיסטוריה יהודית". אחר כך השלים דני את לימודיו בתיכון ממלכתי.
כידוע, רוב היהודים הגיעו לארגנטינה ממזרח אירופה בתחילת המאה העשרים, ושפת היידיש הייתה נפוצה בקרב הקהילות היהודיות. דני מספר שבתקופת ילדותו היה מעבר מתרבות היידיש לתרבות העברית. להוכחה: "כשהייתי בגן הילדים בגיל ארבע, נקראה הקבוצה שלנו 'פישעלעך' [דגיגים ביידיש], ובאותו גן, כשהייתי בן חמש, נקראה הקבוצה שלנו בשם עברי – 'סַפָּנִים'".
"הקהילה היהודית בארגנטינה היתה מאוד מאוד ציונית". הוא מציין. "תמיד התעניינו בישראל, גם במשפחה שלי, שהייתה מסורתית במידה מסוימת. אני הייתי כל השנים חניך תנועת 'השומר הצעיר' וחלמתי לעלות ארצה".
מבואנוס איירס לעין החורש: הדרך אל הקיבוץ
הפעם הראשונה בה הגיע דני לישראל הייתה בשנת 1985, זאת בתוכנית מיוחדת של חודשיים. "היינו בקיבוץ עין החורש ואני התאהבתי בקיבוץ. זה דיבר אליי מאוד". אומר דני. "אני החלטתי כבר אז שכך אני ארצה לגדל את המשפחה שלי בעתיד, לא בעיר גדולה אלא בקהילה, וכך אוכל להיות יותר עם הילדים".
בשנת 1987, כשהיה דני בן 21 הוא שב ארצה, הפעם כדי להשתקע בה לתמיד. הוא הגיע עם הגרעין שלו לקיבוץ כרם שלום, קרוב מאוד לגבול מצרים. שם הוא עבד בעיקר בגידולי שדה. אבל הקיבוץ התפרק בשנת 1995. ואז הוא הצטרף עם משפחתו לקיבוץ זיקים. עתה דני הוא אב לשתי בנות ונשוי למרים, במקור מקיבוץ נירים והיום חברת זיקים.
30 שנה של פרי ירוק: התפתחות הענף בזיקים
בעבר הייתה בקיבוץ חלקה של מנגו וכן פרדס קטן של אשכוליות אדומות. אבל לא היו רווחים מפירות אלו, לכן במקום מנגו שתלו בחלקה הזו סברס, ובפרדס נעשו הרכבות של לימונים על עצי האשכוליות. "זאת אומרת, תמיד חיפשנו איך אפשר להתפרנס מהמטעים ולכן החלטנו בהמשך להתמקד באבוקדו". אומר דני.
מיד עם בואו לקיבוץ הוא נכנס לענף האבוקדו. "כבר 30 שנה אני באבוקדו". הוא אומר. "עבדתי במטע בכל מיני עבודות, אבל בעיקר עבדתי בהשקיה. בינואר 2023 התחלתי לרכז את הענף".
הוא מפרט: "בזיקים יש לנו מטע בוגר על שטח של כ-250 דונם, שנטעו אותו בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. בשנות התשעים, כשאני הגעתי, שתלנו עוד כ-50 דונם וכעבור עשור הוספנו עוד 50 דונם. כאשר התחלתי לרכז את הענף בשנת 2023 , לקחתי על עצמי לנטוע עוד חלקה חדשה בת 300 דונם".
"באותו זמן עבדו איתנו במטעים ערבים מעזה". הוא נזכר. "באפריל 2023 היינו לפני סוף הנטיעה, וצה"ל תקף ברצועה בדרום בתגובה לירי רקטות. הפועלים נבהלו ואמרו לי שהם צריכים לחזור הביתה, כי מאוחר יותר לא יתנו להם להיכנס לעזה. ואני אמרתי להם: 'חבר'ה בואו נגמור את הנטיעה ואחר כך תחזרו הביתה' וכך היה. היו לנו יחסים טובים עם העזתים. מובן שבשבעה באוקטובר הכול השתנה".
לשאלה אילו זנים של אבוקדו יש להם, עונה דני: "במטע הבוגר הזן העיקרי זה האס, ויש לנו פינקרטון, ריז, אטינגר, ארד וארדיט. בחלקה הצעירה יש לנו אותם הזנים אבל במקום ארדיט שתלנו זן שנקרא BL והוא הזן שממנו שתלנו הכי הרבה עצים כדי שנקבל יותר פרי".
בריזה מהים ואתגרים בקרקע: סודות הגידול
לגבי הקטיף אומר דני: "הבשלת הפרי באזור שלנו היא מאוחרת יחסית לשאר חלקי הארץ. גם בגלל קרבה לים הכול יותר מתון. לכן אנחנו נכנסים לקטיף רק בחודש אוקטובר-נובמבר. זאת לעומת אזורים אחרים בארץ, בהם מתחילים לקטוף כבר בספטמבר. כיוון שהפרי שלנו מבשיל יותר מאוחר, אנחנו נכנסים לשוק מאוחר יחסית ולכן אנחנו מקבלים מחירים נמוכים יותר מאלו שהגיעו לשוק לפנינו. אבל אנחנו משתדלים להאריך את עונת השיווק וזה יתרון עבורנו".
מה שעוד מצמצם את הרווחים מן האבוקדו הוא מחיר המים. מסביר דני: "בגלל שאנחנו מתחת לכביש 4, קרובים יותר לחוף, אנחנו חייבים להשתמש להשקיה במים שפירים ולא במים מושבים וגם לא במֵי השפד"ן. כך שהמים שלנו יקרים יותר, אבל הם באיכות יותר טובה. נוסף לכך באזור שלנו יש חול וכורכר. ואלו עניים מבחינת החומרים המזינים שבקרקע. לכן יש צורך לדשן, ודשנים הם הוצאה לא קטנה, כידוע. כמו כן בגלל הכורכר חייבים להוסיף ברזל".
בכל זאת יש יתרון גם לאזור זה: "בזכות הקרבה לים יש כאן בריזה, ואנחנו פחות נפגעים מחמסין או מקָרָה. יחד עם זה" הוא מוסיף "יש בכל זאת סיכון לקרה, כי חלקת האבוקדו נמוכה יחסית, היא כשלושים וחמישה מטר מעל פני הים".
מתנדבים בצל המלחמה: "ארץ ישראל היפה"
לפני השבעה באוקטובר עבדו במטעים בזיקים פועלים עזתים, כאמור. אולם מסתבר שהיו לקיבוץ עוד עובדים קבועים, והם בדואים מרהט. "אנחנו קשורים הרבה שנים למשפחה מרהט, מאז שהסבא רבא שלהם התחיל לעבוד אצלנו. אבל אחרי השבעה באוקטובר הם הפסיקו להגיע, כי חששו משני הצדדים: מצד אחד ממחבלים, ומצד שני מכוחות צה"ל שעלולים, לדעתם, לזהות אותם בטעות כפלסטינאים ולפגוע בהם". גם תאילנדים שעבדו בקיבוץ עזבו וחזרו לארצם, אחרי ששמעו מה קרה בדרום עם חבריהם".
אז מי עובד במטעי האבוקדו מאז השבעה באוקטובר?
"הבאנו מאפריקה חבורה של פועלים מלאוום". מספר דני. "כמו כן נוספו לנו באותה תקופה לא מעט צעירים ישראלים שהתגייסו לעבודה חקלאית, כי היו מענקים מצוינים למי שנכנס לעבוד למשך שלושה חודשים בחקלאות. בנוסף להם הגיעו הרבה מתנדבים, המון מתנדבים. וזה היה נהדר. זה מה שהציל לנו את השנה". עד היום מגיעים מתנדבים לזיקים, אמנם פחות מאשר מיד עם פרוץ המלחמה, אבל יש אצלנו עדיין מתנדבים. "אנחנו למדנו איך להתייחס ולטפל במתנדבים, כדי שירצו לבוא אלינו". מציין דני. "היחס שלנו אל המתנדבים הוא די מיוחד. לא משאירים אותם באיזו חלקה שיעבדו ויסתדרו לבד; אלא אנחנו מקדישים להם תשומת לב, משוחחים איתם, מספרים להם מה קרה לנו, מביאים להם אוכל ועובדים איתם. יש לנו לא מעט מתנדבים שכבר כמה פעמים באו אלינו. לאחרונה מגיעים יותר מבוגרים, פנסיונרים, אבל בהתחלה הגיעו גם צעירים וגם מבוגרים מכל רחבי הארץ. זה יוצר מבחינה לאומית חיבור יוצא דופן", הוא מדגיש, "במיוחד על רקע הפוליטיקה שמסכסכת בינינו. אז הפעילות הזאת מקרבת בינינו. זוהי ארץ ישראל היפה".
זה גורם לו לשפוט את הנעשה במדינה ולהיזכר בקהילה אחרת בה חי: "כאן אנחנו כמו מריונטות, 'עובדים עלינו', מצליחים לפלג בינינו. בארגנטינה, לדוגמא, אף פעם לא היו בעיות בתוך הקהילה היהודית על רקע דתי. כל אחד חי את חייו כרצונו. לא הייתה כפייה דתית. וכאן בארץ ההרגשה היא אחרת לצערי הרב, וזה עצוב, ממש עצוב".
לא רק טעים, גם מורכב: הכלכלה שמאחורי הפרי
קיבוץ זיקים משווק את האבוקדו באופן עצמאי ב"שער המטע", כלומר: הפרי נמכר לפני מיון ואריזה. בדרך כלל קונות את הפרי חברות שמשווקות בארץ ובחו"ל. "קשה להעריך כמה פרי הולך לשוק המקומי וכמה לייצוא". אומר דני. "פעם ה'בְּרָרָה' הייתה נשארת בארץ, אבל היום השוק המקומי דורש פרי מאוד איכותי".
"האבוקדו נחשב פרי די יוקרתי". הוא מציין. "שואלים אותנו לפעמים למה המחיר של הפרי גבוה, אבל אנחנו המגדלים מקבלים בממוצע בין ארבעה לחמישה שקלים לקילו. הרווח שלנו די קטן. אין מגדל אבוקדו שהוא מיליונר. לעומת זאת לרשתות הסופרמרקטים בארץ יש רווחים אסטרונומיים".
עוד הוא מוסיף: "כשישראלי נתקל בשוק במחיר נמוך במיוחד של הפרי, הוא צריך לדעת שיש איזה חקלאי ש'נדפק' מזה, שמפסיד המון כסף. כי כל ההוצאות הן עלינו, המגדלים. אם הפרי מתקלקל, אם יש קרה או חמסין, כל הסיכון הוא על החקלאי".
היתרונות התזונתיים של האבוקדו ידועים. יש בו אבץ, ברזל, מגנזיום, חומצה פולית, ויטמינים שונים ועוד ועוד. ובעיקר הוא ידוע בכך שהשומן שלו הוא "טוב", אין בו הרבה שומן רווי.
טיפ מהמומחה: כך תבטיחו אבוקדו מוכן לאכילה
הבעיה היא בשמירת האבוקדו בבית עד אכילתו. כי הוא, כמו שאומרים בהומור: "האבוקדו קשה, קשה, קשה, עד שהוא משחיר ונרקב". והנה הצעותיו של דני: "ראשית כל, אם יש לפרי עוקץ, צריך להוריד אותו. כי העוקץ הוא כמו מין פקק. בלעדיו הפרי יבשיל יותר מהר. שנית, רצוי לשמור אותו ליד פרי אחר כמו בננה או תפוח, ואז כל האטילן יעבור מהם ויבשיל את האבוקדו. אפשרות נוספת – לעטוף אותו בנייר עיתון עד התרככותו.
לסיום, דני ממש מגשים את החלום הציוני, לפיו היהודי 'החדש' עולה לארץ ועוסק בעיבוד האדמה ובשמירה. וכך דני עלה מארגנטינה ישר אל הקיבוץ ומאז הוא חקלאי פעיל. זאת ועוד, מרגע עלייתו ארצה הוא לא נרתע מלהתגורר ביישובים על הגבול, ובכך לשמור על גבול המדינה. כן ירבו כמותו.
