שחייה נגד הזרם… באירן 

נאווה כגן משמיר, עדי פרג מעין חרוד מאוחד, מיכאל (מייק) גרינשפן מגבעת חיים איחוד ושחיינים נוספים השתתפו במשחקי אסיה שהתקיימו בטהרן ב-1974 וגילו ש"להיות יהודי זה קשה, אבל ספורטאי יהודי – קשה שבעתיים" 

*תמונה ראשית: מדליית השתתפות וסמל משחקי אסיה (מימין). "תמיד קדימה" 

שמֵי טהרן בוערים. נופי המדבר והחופים אינם מחייכים בימי קיץ טרופים אלה. אך לפני חמישה עשורים גן העדן הפרסי קרץ למדינת ישראל, שבאותם ימים ראתה את עצמה אומה אסייתית. עד שהגיעה המשלחת מישראל למשחקי אסיה, ה"אסיידה" השביעית, שנערכה בטהראן בשנת 1974. מאז אותו אירוע מכונן התנתקה המדינה מהשתתפותה במשחקים עם עמי אסיה שעימם ביקשה להתיידד – בעסקי חקלאות, וגם בספורט. המשלחת כללה כ-60 ספורטאים, ובטקס הפתיחה השתתף השאה הפרסי מוחמד רזא שאה פהלווי יחד עם בני משפחתו. "קשה להיות ספורטאי יהודי…" הוכתרה שיחה שסיכמה את חוויותיהם של שני חברי שמיר, שחזרו מאיראן, מיכה שטראוס מאמן נבחרת השחייה ונאווה כגן שחיינית חזה, אותה הביא כתב "על המשמר", יוסף גלילי, אף הוא חבר שמיר: 

"בלחץ הסינים והערבים הפכו משחקי אסיה בטהרן למפגנים פוליטיים, שכוונתם היא ברורה: לסלק את ישראל ממסגרת ספורטיבית בינלאומית זו", אמר אז מיכה, המאמן, שהוסיף: "עלינו להקדים ולפרוש מזירת אסיה; יש להתרכז באירופה ובשאר הארצות, שם אנו רצויים". "חרף הקשיים ואי-הנעימויות שנערמו בפני הישראלים הם לא הצטערו על חוויית השתתפותם בתחרויות. בעיני נאווה (18), שהתחרתה בשחיית חזה 100 מטר ו-200 מטר, השיגה את המקום הרביעי והחמישי בהתאמה, 'להיות יהודי זה קשה, אבל ספורטאי יהודי – קשה שבעתיים'. היא מוסיפה: 'נוכחתי לדעת, שרצון ואימון מקנים יתרון אפילו לספורטאי של מדינה קטנה – מול מעצמה אדירה כסין, הבוחרת את מועמדיה מקרב 800 מיליון נפש', אומרת נאווה בשמץ גאווה".  

בנוסף לאנשי שמיר, נבחרת השחייה כללה את עדי פרג מעין חרוד מאוחד, שהתאמן אצל נח רם בגניגר, סיים שישי במשחה ב-100 מטר חופשי ובמשחה הגמר ל-200 מטר מעורב סיים במקום החמישי, שיא נוער חדש. שחיין נוסף, מיכאל (מייק) גרינשפן מגבעת חיים איחוד, התאמן אצל גרשון שפע מאותו קיבוץ, ותמר מייסנר מקריית טבעון שהתאמנה בגניגר אצל נח רם. סגר את הנבחרת הגדול מכולם דני ברנר ממכבי חיפה, שזכה במדליית זהב ב-100 מ' חתירה, ומדליית ארד ב-200 מ' חתירה.  

"שום ספורטאי ערבי לא יתייצב" 

החרם הערבי באותם ימים לא הירפה. שליחי מעריב בטהרן, ישעיהו פורת ומשה לרר, דיווחו אז על החלטה שהתקבלה בפגישה של שלושה ראשי משלחות המדינות הערביות שהגיעו לטהרן: עירק, כוויית ובחריין, וזו לשונה: "שום ספורטאי ערבי לא יתייצב להתמודדות עם נציגי משלחת ישראל גם אם הדבר יהיה כרוך בהרחקה בהמשך המשחקים". עובדה זאת נודעה לכתבים מעיתונאי איראני. תגובת ראש המשלחת הישראלית לא איחרה לבוא: "לא נערבב פוליטיקה בספורט". 

כאשר דן ברנר, מחיפה, היה לישראלי הראשון שזכה במדליית זהב בתחרויות שחייה במשחקי אסיה, מדווח חגי קרן-צבי: "הוא ניצב גאה על דוכן המנצחים. כשהמדליה תלויה על צווארו ומבטו מופנה לעבר הדגל הישראלי שהתנופף מעל אלו של סין ויפן, ברקע נשמעה נגינת התקווה ומחה דמעה מעינו. וכמו מגנט, ביציע ממול, האדימו עיניו של המאמן מיכה שטראוס. זה היה רגע השיא בהופעת הישראלים בשבוע הראשון. חמשת אלפים איראנים וספורטאים מעיראק, פקיסטן ומאלזיה, כיבדו את הישגו של ברנר בן ה-21 שכונה 'דני דג זהב'". אבל עם תחילת הטקס עזבו העירקים את שטח הבריכה. 

"הפגישות עם האיראניות," סיפרה אז נאווה ביומון הנפוץ בקיבוץ הארצי, "היו לבביות. בקולג' בו הן לומדות ישנם גם צעירים מישראל, בני משפחות של שליחים. הם סיפרו לאיראניות כי הם מצפים לסיום הלימודים כדי להתגייס לצה"ל, והוסיפו כי רצון זה מוזר מאוד בעיניהן". בתארו אחת מחוויותיו בפגישה עם בני אסיה, סיפר מיכה, ש"הציע לקבוצת ספורטאים מבחריין להחליף עימו סמלים. הללו נענו ברצון, בהיותו לבוש חולצה לבנה עם ראשי תיבות של אוניברסיטה אמריקנית. אך משהבחינו בסמלי ישראל – ממש קפאו על עומדם, והסתלקו במהירות". עם זאת, הוסיף: "זכו הישראלים ליחס ידידותי מצד ספורטאים מארצות אסיה אחרות. הפקיסטנים, למשל, אף ביקשו כי יזמינו אותם לכינוס 'הפועל', שייערך בשנה הבאה בישראל". מנהל המשלחת שלהם הזדרז להזמין את הישראלים למשחקי אסיה שייערכו כעבור ארבע שנים בארצם, בהדגישו כי אין לערב ספורט עם פוליטיקה, אך כעבור מספר ימים לא הופיעו הפקיסטנים למשחק כדורסל נגד ישראל… "הסתבר כי הסינים עמדו בראש המסיתים כשהם מאיימים שיצביעו נגד הפקיסטנים בקונגרסים בינלאומיים אם יתמודדו עם ישראל". 

לנוכח המתח הצפוי, הוסיף מיכה: "השאה האירני הורה כי בארצו לא יאונה כל רע לישראלים. לוּ הגרמנים היו ערים כמוהם, לא היה מתרגש אסון מינכן. אנשי ביטחון איראניים ליוו אותנו בבואנו ובצאתנו מן הכפר האולימפי. האיראנים עשו כמיטב יכולתם להעניק לנו ולכל הספורטאים מתקנים משוכללים ביותר ותנאים טובים. מיליונים חזו בהישגי עם קטן נחוש רצון להגן על מקומו בקרב ספורטאי אסיה. 14 פעם הופיעו השחיינים במִשחה הגמר, עת שמותיהם נצנצו תדיר על לוח אלקטרוני. זה היה פיצוי-מה על הניסיון לדחוק אותנו לקרן זווית".  

"נאווה סיפרה בהתרגשות על פגישות עם אנשי הקהילה היהודית בטהרן. הם ערכו קבלת פנים 'ממלכתית' לחברי המשלחת. הקבילו את פנינו בתשואות והעריפו עלינו שפע חיבוקים ונשיקות. שלובי זרוע עם אנשי הקהילה רקדו הורה. הם שמחו על כל הישג שלנו". הכתבה מלפני יובל שנים מאזכרת ש"בטיול שערכו חברי המשלחת לים הכספי, מהלך חמש שעות נסיעה מן הבירה, הם הופתעו מן העוני המנוֶון בכפרים שבצידי הדרך, לעומת הפאר והעושר הנוצץ בטהרן". בסכמה את רשמיה, אמרה אז נאווה, כי "היא מקווה שיבוא יום שבני ארצות אסיה השונאים אותנו יתפקחו משנאתם, יגלו גישה ספורטיבית בתחרויות בינלאומיות, חרף עמדות פוליטיות ומדיניות עוינות".  

ברקע עוד הדהד רצח 11 הספורטאים במינכן 

כיום, כשתושבי ישראל בעימות חזיתי מול אירן, דברים אלה נכתבים כשבכלי התקשורת ובטלפונים הניידים נשמעות התראות מפני מטחי טילים מאיראן, ופגיעות ישירות גם ביישובי הצפון. בהביטה לאחור, מתייחסת נאווה כגן מביתה בשמיר לחוויותיה מאותם ימים בטהרן: "הייתה זאת הזדמנות יפה שנקרתה בדרכי כנערה שגרה בגליל הרחוק, שהגעתי בזכותו של המאמן מקיבוצי להישגים כאלה שאפשרו את השתתפותי במעין מיני-אולימפיאדה, להגיע למדינה שהיו לנו יחסים טובים איתה. המסע הזה בא הודות לעיסוק בספורט, להתמדה ולוויתור על הנאות אחרות. יש לזכור שכחודשיים קודם, ביוני 1974, הייתה התקפת מחבלים בשמיר, שבה נהרגו שלוש נשים, בנוסף לאירועים ביטחוניים חמורים ביישובי הגליל. היציאה למשחקי אסיה הייתה כשברקע מהדהד עדיין הרצח של 11 הספורטאים הישראלים במשחקים האולימפיים במינכן, ב-1972. האווירה השפיעה על חרדה מצד הוריי שברכת הדרך מצידם הייתה מסויגת". נאווה מוסיפה, כי למרות הכול, ההתמודדות בתחרויות השחייה העניקה לה ולעמיתיה הזדמנות יפה לבלוט כמצטיינים בכלל וכישראלים בפרט, מה שמצא ביטוי הן בעיתונות המודפסת של אותם ימים, ובשמיר גם – בהקרנה בטלוויזיה שבחדר האוכל". מזכרת שנותרה ברשותה וזוכה להערכה מצידה, היא מטבע זהב שקיבלה, כמו שאר הספורטאים הישראלים, מטעם הקהילה היהודית החמה והאוהדת.  

פלסים משקים את מרחבי איראן 

חברת "פלסים" ממרחביה, מפעלי פלסטיקה טכנית לחקלאות תעשייה ובניין, הייתה בשנות ה-70 בעשור השני לפעילותה ונחשבה אז לגדולה מסוגה בארץ. היא פיתחה מערכות צנרת להשקיה קבועה וחצי-קבועה, ובין השנים 1979-1977, עד עלייתו של חומייני לשלטון באיראן, ביקשה להשתלב בשוק האיראני עם המערכות שלה. באותו הזמן משרד החקלאות האירני נתן לבעלי חלקות חקלאיות מימון להגדלת הפוטנציאל החקלאי של השטחים. על בסיס זה נוצר קשר עם נציג של חברת "אֶתבָן" של "מנורה", שפעלה באיראן, למכור ולהתקין באמצעותה מערכות שיסייעו בפיתוח ההשקיה בחקלאות ובהנדסה האזרחית על פני שטחים נרחבים. 

אנשי הנדסה ושיווק יחד עם אנשי צוות טכני טסו לאירן כדי לתכנן מעבר של שטחים חקלאיים קיימים שעד אז הושקו בהצפה, להשקיה מודרנית. ההתחלה הייתה בשטחי קראג' שממערב לטהרן, שם שיטת ההשקיה המסורתית בהצפה הוחלפה להשקיה בלחץ. "התחלנו להרכיב שם פרויקטים יותר ויותר גדולים", מספר אחד המהנדסים שעבד בפרויקט, "הפעילות הביאה את אנשי פלסים לסיורים בשטחים חקלאיים בכל איראן ובאזור הים הכספי. היות שמדובר בצנרת פלסטיק רבה יחסית בשטח, היה צורך להסב גם את שיטת חפירת התעלות לצנרת מכזט של עבודת ידיים יגעה לעבודה מכנית.  
בהמשך גם נוצר שיתוף פעולה עם איש העסקים יעקב נמרודי, שפרש בתחילת העשור מתפקידו כנספח צה"ל באיראן והיה מקושר למנגנון השאה הפרסי. כשנמרודי הקים מתקן התפלה למי ים עם החברה הישראלית 'התפלה', באי קיש שבמרכז המפרץ הפרסי, אי הבילויים של השאה, התבקשנו לספק ולהתקין צנרת פלסטית לפרויקט שם". 

כשעמדו אנשי פלסים להקים פרויקט גדול לצד נהר דז ליד העיר דזפול, שהזין עד אז מים לתעלות, הכינו אנשי פלסים פרוטוטייפ לדוגמה שעבד עם ממטרות תותח גדולות. בינתיים המצב הפוליטי-דתי המתערער באיראן הורע וכל העסקים הישראלים הרבים נאלצו לעזוב את המדינה שבה החלה המהפכה.