אבי לולו שמריז מכפר עזה מנהל מטה חיפושים במטרה לקבל מידע על בנו אלון שנחטף לעזה, במקביל הוא חלק מצוות שלקח על עצמו את ניהול חיי הקהילה בתקופת הפינוי
הטלפון של אבי לולו שמריז מכפר עזה לא מפסיק לצלצל. קבענו ריאיון לשעה 16:00 במלון בשפיים שבו מתאכסנים רבים מחברי הקיבוץ, והוא שולח לי הודעת טקסט שהוא צריך לתפעל כמה דברים ואז הוא יתפנה אליי. בינתיים אני פוגש בלובי את שרת החקלאות לשעבר, אורית נוקד, חברת שפיים, שהגיעה לתורנות שמקיימים חברי הקיבוץ במלון כדי לסייע באירוח המפונים מהקיבוץ הדרומי שנחרב. גם לאחר שאבי מגיע ואנחנו תופסים פינה שקטה, הטלפון שלו לא נח לרגע. ככה זה כשהוא גם מנהל מטה חיפושים לקבלת מידע על בנו אלון שנחטף לעזה, וגם נמנה עם צוות שהחליט לקחת על עצמו את ניהול חיי הקהילה בתקופת הפינוי.
כבשו את כפר עזה בלי לירות כדור אחד
מתוך כאלף נפשות שהיו בכפר עזה, 57 נרצחו,17 נחטפו, שישה נפצעו ואחד נעדר.
אבי (61), רואה חשבון במקצועו, היה מנהל הכספים של קיבוץ עין גדי במשך 15 שנים, ולפני כשלושה חודשים עבר לעבוד כמנהל הכספים של המפעלים האזוריים של חבל אילות, ערדום, ועד שגמר את החפיפה נחתה עליו השבת השחורה. אשתו, דקלה, הייתה במשך שנים הגננת של כפר עזה ועכשיו היא הגננת של דורות. ארבעת ילדיהם נשארו לגור בקיבוץ: יונתן (33), עידו (31), אלון (26) ורוני (20).
בבוקר יום שבת, 7 באוקטובר, שהו אבי ודקלה עם רוני בתם החיילת בביתם בכפר עזה, יונתן עם משפחתו בביתו, עידו, חבר כיתת הכוננות, עם משפחתו בביתו, ואלון, שהתקבל ללימודי הנדסת מחשבים במכללת ספיר, בחדרו שבשכונת הדור הצעיר.
"שכונת הדור הצעיר", מתאר לולו שמריז, "זה מרחב של למעלה מ-16 חדרים, כשבכל בית יש ארבע דירות לצעירים. בכל דירה יש חדר אחד, ממ"ד, מטבח ושירותים. בשבת ב-6:30 בבוקר התחילו שיגורי רקטות ופצצות מרגמה לקיבוץ. הונחינו להיכנס למרחבים המוגנים וגם אלון נכנס לממ"ד שלו. כשהיינו במרחבים המוגנים חמאס שלח לכפר עזה למעלה מ-150 מחבלים, שלמעשה נכנסו מארבע נקודות בקיבוץ כשעיקר הכוח נכנס מהמקום שבו ממוקמת שכונת הדור הצעיר שבה הבן שלי גר. הם כבשו את כפר עזה בלי לירות כדור אחד. פשוט נכנסו והשתלטו על הקיבוץ. בשלב הזה הזעיקו את כיתת הכוננות שבה חבר הבן השני שלי, עידו. הם רצו לנשקייה לקחת נשק, והמחבלים חיכו להם שם והרגו שלושה חברי כיתת כוננות. הבן שלי הקדים והגיע לנשקייה חמוש, אז הוא יצא והגיב. הוא הצליח לפגוע במחבל, אבל אז היה לו מעצור והוא חזר לתוך הנשקייה. אחרי שהוא תפעל את המעצור הוא יצא ליד הפיאצה בקיבוץ, שגם שם היה אירוע שבו נהרגו שלושה לוחמים מכיתת הכוננות. כשהוא והחברים שלו ראו שיש שם עשרות מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, ומוכנים לקראתם עם מטולי אר.פי.ג'י, מקלעים על גבי טנדרים של טויוטה, מטולי רימונים ומיטב הנשק והתחמושת, הם הבינו שאין להם סיכוי מולם. אחד מהם שנפגע ברגלו חיפה על הבן שלי ועל חבר נוסף, והם חילצו לאחור ופשוט ניתקו מגע. הבחור שחיפה עליהם, אביב ברעם, נהרג שם".
אות חיים אחרון
מה קרה עם אלון בזמן הזה?
אלון נתן לנו אות חיים בסביבות 9:58. קיבלנו התכתבות בווטסאפ בינו לבין הבן הבכור יונתן, שבה הוא מודיע שנכנסים אליו הביתה. ב-10:02 קיבלנו ממנו אות חיים אחרון. הוא שלח לנו לב אוהב, ומאותו רגע איבדנו קשר איתו. אחרי שבוע הצלחתי לקבל תכתובת ווטסאפים של השכן שלו, אביעד, עם אחותו, שבה הוא מודיע לה שחוטפים את אלון. אביעד עצמו נהרג. את ההודעה של אביעד על חטיפת אלון העברנו לצבא, ואחרי יומיים של בדיקה הם חזרו אלינו ואמרו שהסטאטוס שלו עובר מנעדר לחטוף. עדיין אין לנו אות חיים ממנו בשום צורה. אנחנו לא יודעים אם הוא חי, מת או פצוע. כל הפניות שלנו לצבא או לאחראי על הנעדרים, גל הירש, נענו בתשובה שהם לא יכולים לתת לנו שום מידע".
איזה תהליך עברתם בניסיון לקבל מידע על אלון?
"בהתחלה לא ידענו שאלון חטוף. הוא הוגדר נעדר במשך עשרה ימים, ובתקופה הזו עשינו מאמצים כבירים לקבל מידע על גורלו. פנינו ללהב 433 של המשטרה, הגשנו תלונה על נעדר, נתנו דגימות דנ"א שלנו, וצירפנו תמונות שלו ושל הקעקועים שלו. רצינו שלמשטרה יהיה כל המידע שנחוץ לזהות אותו אם ימצאו את הגופה שלו. עד היום אין לנו שום אינדיקציה שהוא חי, אבל גם אין גופה. מבחינתנו יש סיכוי גדול שהוא חטוף. המידע מהשכן שכתב שהוא חטוף הגיע אלינו אחרי שמונה ימים, והעברנו את זה לצבא. יומיים אחרי זה חזרו אלינו מהצבא, ואמרו לנו שככל הנראה אלון חטוף".
זה מבוסס רק על המידע שהעברתם להם?
"הם טוענים שיש להם עוד אינדיקציה, אבל זו לא אינדיקציה סופית ומוחלטת. הם לא מוכנים להגיד לנו מהי האינדיקציה הזו".
למה?
"אני לא יודע למה. במשך עשרה ימים ניסיתי להתקשר לגל הירש, ובכל פעם הוא לא ענה או ניתק. התחלתי להפעיל עליו לחץ דרך כל מיני גורמים, ובסופו של דבר הוא נעתר. הוא התקשר אליי בשבת האחרונה לפני מפגש שקיימתי עם בני משפחות של חטופים, הוא אמר שהוא שמע עליי ושהוא יודע שאני בוגר פנימייה צבאית כמוהו, ושהוא מבין את המצוקה שלי אבל אין לו מידע לתת לנו. הוא הבטיח לשמור על קשר וזהו. במפגש עצמו לא קיבלנו שום מידע, שיכול לקדם אותנו לגבי מצבו של הבן שלנו".
מה אתה עושה במצב הזה?
"אני לא ממתין שמישהו יעזור לי. אני עושה את הדברים בעצמי עם משפחתי. פנינו לכמה עמותות של חטופים, והעברנו להן את המידע על אלון. הם באמצעים שלהם מנסים להתחקות אחר תמונות, סרטונים, מידע, תכתובות, כל מה שעובר דרך הסייבר שבאמצעותו ניתן לקבל איזה שהוא מידע לגבי אלון. הם הצמידו לנו איש סייבר, שנמצא בקשר תמידי איתנו. אנחנו נותנים לו מה שהוא מבקש, לינקים, לפטופ של אלון, כתובת פייסבוק שלו, והוא עושה את הפעולות שלו. בינתיים הוא לא חזר אלינו עם איזה שהוא מידע".
עשיתם איכון לטלפון של אלון?
"הטלפון שלו נמצא אצלנו. מצאנו אותו בחדר שלו. מהשב"כ אמרו לנו שאסור לפתוח אותו כי זה עלול להיות ממולכד, אז העברנו את הטלפון לשב"כ ואנחנו מחכים שהם יחזירו לנו אותו אחרי בדיקה".
מה הדרישה שלך מממשלת ישראל?
"הממשלה טוענת שהחטופים נמצאים אצלה בעדיפות עליונה, ובאותה נשימה היא מדברת על מיטוט החמאס, ולא מפסיקה להפציץ את עזה. יש כאן סתירה. הפצצות האלה עלולות ליפול גם על הראש של החטופים, ואז ייצא שכרנו בהפסדנו. אני חושב שזה צריך להיות הפוך. העדיפות העליונה צריכה להיות החזרת החטופים הביתה, ואחרי זה שהממשלה תעשה מה שהיא רוצה. אם הם רוצים אני מוכן להתגייס לעזור להם ככל יכולתי, אבל קודם כל שידאגו להחזיר את הילדים שלנו הביתה ואת שאר החטופים שנמצאים איתם בעזה".
מה אתה מרגיש כשאומרים לך ולמשפחות החטופים שאתם מפריעים לצבא לעשות את העבודה?
"אני לא מאחל לאלו שאומרים את זה להיות בנעליים שלי אפילו לרגע אחד. אני מניח שאם הם היו במקומי, הם היו מדברים בדיוק כמוני. אני לא אומר שלא צריך למוטט את החמאס. אני אומר שצריך לשטח את עזה, אבל יש זמן לכל דבר. צריך להפעיל את הראש ואת הרגש, ולהבין שיש סדר עדיפויות וסדר פעולות. קודם כל, מחלצים את החטופים. אחרי זה מנקים את השטח, וכפי שאמרתי אני מוכן להתנדב ראשון לכל תפקיד שיטילו עליי. אני לא חושב שיש סתירה בין הדברים, אבל צריך להפעיל את הראש. אם לא יחזירו בזמן את החטופים, הילדים שלנו והקשישים שבשבי ישמשו כמגן חי. אז איפה החוכמה כאן? אני רוצה לקוות שגם אלו שמבקרים אותנו לא מתנגדים שייחלצו את הבן שלי, אבל הם חושבים בטעות שאני לא רוצה שישטחו את עזה. כשהם יבינו את מה שאני אומר, אולי האסימון ירד להם".
"הגורל שלנו בידינו"
כאמור, אבי, אשתו דקלה והבת רוני, היו בביתם כשהחלה המתקפה הרצחנית על כפר עזה. רוני, חיילת ביחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, באה עם נשקה האישי לחופשת החג. כשהחלו הקסאמים הם נכנסו לממ"ד, וכשנודע להם שיש מחבלים בקיבוץ אבי ביקש מאשתו ומבתו להישאר בממ"ד, והוא עצמו נשאר בסלון עם הנשק של רוני במטרה להגיב בירי על כניסת מחבלים. "בסביבות 12:30 ניסו להיכנס אלינו מחבלים", הוא מתאר, "הם דפקו בדלת ולא פתחתי. הם הלכו סביב הבית, ירו פנימה לתוך הסלון, ולמזלי לא פגעו בי. התכוננתי כבר לכניסתם לבית, אבל למזלם או למזלי הם לא נכנסו, ודילגו הלאה לבתים אחרים. עד חצות הלילה היינו במצב הזה. אני בסלון עם הנשק עם כדור בקנה מוכן לכל ניסיון כניסה של המחבלים, ואשתי ובתי בממ"ד. בחצות הלילה הצבא דפק לנו על הדלת, אבל מכיוון שאמרו לנו שהצבא יזדהה בקוד מסוים לא פתחנו את הדלת. גם המחבלים אמרו לחברי הקיבוץ שהם מהצבא. סימן הקוד היה '13 13' ובפועל החיילים שדפקו אצלי על הדלת לא אמרו את זה. ניגשתי לדלת עם הנשק ביד, כדור בקנה, נצרה פתוחה, ואמרתי להם שלוש פעמים שאני חמוש, ושאפתח את הדלת, אבל אם יהיה צורך אני אירה. הם אמרו לי שזה בסדר ושאפתח, וכשפתחתי את הדלת אמרו לי להניח את הנשק בצד והם נכנסו לבדוק שהבית מטוהר ושאין מחבלים על הגג. כשהם ראו שהכול בסדר פינו אותנו מהבית, והוציאו אותנו מהקיבוץ עם שאר המשפחות".
אלף תושבי כפר עזה מפוזרים כיום במספר מקומות בארץ. 360 איש נמצאים במלון בשפיים, 50 איש בתל אביב, כ-60 איש באילת, וכל השאר נמצאים בכל חלקי הארץ אצל קרובי משפחה וחברים. "לקחנו את הגורל שלנו בידינו", אומר לולו שמריז כשאני שואל אותו איך הם מתמודדים במלון בשפיים עם ניהול החיים בצל הכאב, "אנחנו לא מחכים שמישהו יבוא לעזור לנו. אנחנו כאן ארבעה מתנדבים שלקחנו החלטה שאנחנו מפעילים את המקום הזה, גייסנו מתנדבים נוספים וחילקנו תפקידים. התחלנו לארגן את המקום מבחינת בריאות, חינוך, תרבות, רפואת שיניים, תרופות, משקפיים ועוד. סיפקנו לאנשים בגדים, אוכל, וציוד, כשלצד זה פועל צוות שמטפל עכשיו בלוויות וצוות שמטפל במשפחות האבלות. אחרי שהחיים במקום הזה הסתדרו פחות או יותר, אנחנו מתחילים לגייס תרומות כדי לתת לאנשים לקנות את מה שחסר להם, כי יצאנו מהקיבוץ מחוסרי כל. גייסנו מחשבים ניידים ומחשבי לוח, כדי שאנשים יוכלו לעבוד מרחוק. המתנדבים שלנו עושים את העבודה הפנימית בקהילה, ואנשי שפיים משמשים כ'שרי החוץ' שלנו בהצלחה רבה".
מה עם טיפולים נפשיים?
"המועצה שלנו, שער הנגב, והמועצה של שפיים, חוף השרון, העמידו לרשותנו עובדות סוציאליות ומטפלים, שפועלים במתחם סמוך לבית המלון. במקביל לטיפול הנפשי, התחלנו לדאוג שמשרדי הממשלה יגיעו לפה, למשל משרד הפנים ומשרד הביאות, והם עוזרים לנו להנפיק תעודות זהות ודרכונים וכל מה שצריך. הבאנו לכאן גם את הביטוח הלאומי ומס רכוש, כדי שיתחילו כבר לטפל באנשים. ככה אנחנו מארגנים לעצמנו את החיים".
בשבוע שעבר התקיימו מספר לוויות של חברי כפר עזה בבתי עלמין שונים ברחבי הארץ. אני שואל את אבי אם העובדה שהנרצחים אינם נקברים בבית הקברות הקיבוצי-קהילתי של כפר עזה מוסיפה לכאבם של חברי הקיבוץ ובני משפחות הנרצחים.
"יש 57 גופות שצריך לקבור", הוא אומר, "הלוואי שהיינו יכולים לקבור את כולם בכפר עזה, אבל כרגע לא מאפשרים את זה. בחלק מהמקומות הקבורה תהיה קבועה, כי זה מה שהמשפחות רוצות במטרה למנוע טלטול הגופות ממקום למקום. יש כאלו שאומרים שהקבורה עכשיו היא זמנית, ושבבוא הזמן הם יקברו את יקיריהם בכפר עזה. יש רק אדם אחד שהצלחנו לקבור בכפר עזה וזה הרבש"ץ שחר אביאני. זו הייתה קבורה לילית בחוג המשפחה בלבד, והוא הנרצח היחיד שהצבא אישר לקבור בכפר עזה".
כפר עזה תקום מחדש
"הקיבוץ שלנו נשרף ונהרס, אין לאן לחזור. זה להרים קיבוץ מאפס ואנחנו נעשה את זה בבוא העת"
אתה מאמין שתחזרו לכפר עזה?
"כן. אנחנו נחזור וגם לזה אנחנו הולכים להקדיש לא מעט מחשבה. אנחנו מקימים צוות שיגבש חבר נאמנים, שיעזרו לנו להרים את המקום. בחבר הנאמנים יהיו אנשים מקצועיים כמו אדריכלים ואנשים שיודעים לבנות יישובים, וגם בעלי ממון ואנשים פוליטיים לשעבר. אנחנו רוצים לרתום למשימה את כל מי שיכול לסייע לנו. הבנתי שהמדינה מינתה את האלוף בדימוס יורם יאיר יאיא, שירכז את כל הפעילות של כפר עזה, ויהיה הנציג של המדינה לטובת הבנייה מחדש של כפר עזה. הוא כבר מגיע לפה מדי פעם ועושה את מה שצריך".
מה זה עושה לך כשאתה שומע מאנשי התנועה הקיבוצית שיש גורמי ימין כמו סמוטריץ' וגולדקנופף שאומרים שאם אתם לא תחזרו הם יישבנו בכפר עזה גרעינים תורניים?
"אני לא מכיר את האמירות האלו, ואני בכלל לא מייחס להן חשיבות. עכשיו זה לא הזמן לפוליטיקה. הפוליטיקה הזאת לא מעניינת אותי. סמוטריץ' וגולדקנופף כבודם במקומו מונח. אין לי מילה רעה להגיד עליהם, אלא דבר אחד: 'בואו ותעשו את העבודה שלכם. העבודה שלכם כרגע היא לעזור לכפר עזה לעמוד על הרגליים'. כל האמרות האלו הן מיותרות. זה סתם לזרוע שנאה וריב בינינו, ואני לא רוצה את זה. אני לא איש פוליטי. אני איש מעשי. אני רוצה שכפר עזה תקום מחדש, ולא תהיה עם 1,000 תושבים אלא עם 2,000 תושבים".
לקראת סיום אני מספר לאבי לולו שמריז שלפני מספר שנים פנה אליי חבר קיבוצו, שי חרמש, בבקשה לפרסם ידיעה על בקשת תרומות במימון המונים במטרה לשקם פינת עצי נוי בכפר עזה שנשרפה מפגיעת קסאמים. ההתרמה הצליחה והפינה שוקמה. "העלית בדעתך שיום אחד תצטרכו לשקם את כל הקיבוץ?" אני שואל. "הפעם זה שיקום לגמרי אחר", הוא עונה, "כי למעשה אין לנו לאן לחזור. הקיבוץ שלנו נשרף ונהרס. אם נהרס בית ומשקמים אותו, אפשר לעשות אותו יותר גדול ויותר יפה. כאן אין לאן לחזור. יש מקומות שבהם צריך להביא שופל, ליישר את השטח ולבנות מחדש. זו כבר עבודה אחרת לגמרי, לעומת שיקום בית, שביל או גן נוי. זה להרים קיבוץ שלם מאפס, ואנחנו נעשה את זה בבוא העת".
תרומות לכפר עזה:
ניתן לתרום באתר giveback תחת הכותרת: כפר עזה לא לבד. הקרן לשיקום כפר עזה.
או בהעברה לחשבון הבנק של הקיבוץ: קיבוץ כפר עזה, בנק מזרחי טפחות, סניף 428, חשבון מספר 626354
