שידוכים

להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה.

סוף החורף. אני השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי להדחיק אותה ממחשבותיי בחורף. אין עבודה בשדה בחורף. ההולכים בשדות בתקופה זו של השנה הם רק נושאי הארונות ללוויות. החורף זו תקופה קשה תמיד. משתדלים לא להפריז באכילה, משתדלים לא להפריז בשתייה חריפה. כל פעולה כזו בחורף דורשת יותר. כולם צריכים לעזור לכולם. לכל אחד יש תפקיד, רק ככה אנחנו מצליחים לשרוד עוד חורף. 

באביב מלאו לי 16. אבות לנערות בגילי כבר מתחילים לסגור קצוות פרומים. דואגים לשידוכים ולאירוסין לקראת טקס חתונה שבדרך כלל מתרחש בקרב צעירים הגדולים ממני בשנה- שנתיים לכל היותר. אירוסין של שנה זה טוב. לא פחות מדי ולא יותר מדי. אירוסין ממושכים מנבאים מזל ביש לנישואין כי אם האבות מתמהמהים, סימן שאין כימיה בין המשפחות והאיחוד לא יהיה מאושר באמת. לא שזה השיקול אבל המחשבה כן חולפת בין האבות. בכל זאת, נכדים משותפים וחלוקת רכוש לזוג וכו'. אף אב לא רוצה שבתו תהיה האחרונה שמתחתנת, ואף חמור מכך, האחרונה שמביאה ילדים. להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. רווקה מזדקנת גם פוגעת בשידוך של כל אחד מאחיה ואחיותיה הצעירים. אף משפחה לא תרצה להתקשר עם משפחה אחרת בידיעה שיש עוד פה להאכיל.  

מצד שני, האימהות של הבחורים הצעירים גאוותניות וחסרות רחמים. וגם אם האבות הם אלה שמנהלים את המשא ומתן ואת כל התהליך, צריך לשמור על שלום בית ועל המסורת. צריך לשמור על מעמד ועל מוניטין. האימהות ונטיית ליבן הן בהחלט לא השיקול המרכזי בשידוכים ובכל התהליכים העדינים שקורים לפני, תוך כדי ואחרי ההחלטה הסופית. עם זאת, כל בעל שיעיד בפומבי: "לא מעניינת אותי אשתי ולא מעניין אותי מה הכי חושבת", ייחשב כבעל לא מוצלח. אבל בעל שמסכים עם כל מה שאשתו אומרת, לפחות בפומבי יחשב כנמושה וכ"לובש חצאיות". ובעל לא מוצלח או נמושה הוא ככל הנראה גם אבא לא מוצלח או אבא נמושה (שגם לא יודע לחנך את הילדים שלו). ולאב לא מוצלח יש בת לא מוצלחת. ובת לא מוצלחת או בת לא מחונכת לא תתחתן בכזאת קלות. וזה הכי גרוע. זה מצב מאוד עדין- גם משפחתית, גם מעמדית וגם קהילתית.  

כמה שאני פחדתי באותו אביב. חששתי מהצל של עצמי. פחדתי ללכת ברחובות, שמה אחת האימהות של הנערות הפוטנציאליות תלכוד את עיני ותדאג לשדך אותה עם בתה. לא יצאתי מהבית. וכמה שאבא כעס. וזה עוד יותר הפחיד אותי. פחדתי שהוא יגלה את סודי. פחדתי שאחד החברים שלי יפתח את הפה וברגע של פזיזות הלב יספר למשפחה שלו מה עשיתי וזה יגיע לאוזניהם של הורי. ידעתי, שאם זה יקרה, הם ישלחו אותי לעיר. ידעתי את זה, כמו שידעתי אני אוהב את שינדל. ידעתי שאם אשלח לעיר, לא אראה אותה יותר.  

וזה היה הפחד הכי גדול שלי. פחדתי מהרגשות של עצמי. פחדתי מהמשמעות של הדבר. פחדתי להשתדך לבחורה "משלנו", פחדתי ללכת לעבוד, פחדתי ללכת לעיר, פחדתי להישאר קרוב. פחדתי להישאר לבד. לא הצלחתי להימנע מהפחד הזה. לא הצלחתי להתנתק ממנו. גם לא יכולתי לשתף אף אחד. לא את הורי, לא את חברי, בוודאי לא את הרב או את המורה. נשארתי עם עצמי. ייחלתי לשדה ולשוב לעבודת האדמה ולשוב לחפש אותה בין אלומות החיטה. היתה בי תקווה לראות אותה. רק להציץ בה. לקוות שזה יספיק כדי להרגיע את הפחד. המחשבה שמראה עיני יחזיר לי את צלילות דעתי ויאפשר לי לקבל החלטה, היא שהחזיקה אותי שפוי. היא שאפשרה לי לתפקד בתוך הקהילה שלי ולמלא את כל החובות והציפיות ממני. ואז אולי אבי יהיה מרוצה ממני, יעזור לי למצוא שידוך טוב וירחיק אותי מהמחשבות האלה. ניסיתי להגיד לעצמי כל הזמן שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. שזה הדבר הנכון לעשותו. שככה לא אפגע באף אחד. לא העזתי לחשוב מה יקרה שבאמת אראה אותה. לא העזתי לחשוב על עתיד כלשהו. משותף. זה בלתי אפשרי. זה אסור. זה יהרוס הכל. ברמה הפרקטית, זה יהרוס את השידוכים העתידיים במשפחה שלי. זה ישבור לאמי המסכנה את הלב.  

ברמה האישית, נגיד ונצליח לברוח ולחיות ביחד. ממה נחיה? אהבה לא מאכילה פרות ולא קוצרת חיטים. ההבדלים גם גדולים מדי: מי יודע מה הם אוכלים ומה הם מגדלים ואיך הם חוגגים את החגים ומה הם אומרים בתפילות. ואולי היא לא אוהבת אותי בצורה כזו. אולי אני סתם יצור אקזוטי בשבילה? שנתן לה ספר ומזכרת ונעלם? ואולי היא משתדכת למישהו מאצלם? בטח מחזרים אחריה לא מעט. איך אני יכול לעמוד בחיזורים כאלה? רק המחשבה הזאת היא חטא. כמה הגיונית המחשבה שהיא גם מהרהרת בי? אולי היא גם שואלת את עצמה את אותן השאלות שאני שואל את עצמי: מה אנחנו אוכלים ומה אנחנו מגדלים, ואלו חגים אנחנו חוגגים ומה אנחנו אומרים בתפילות? רגליי רועדות רק מהמחשבה. רק מהחלום בהקיץ: האם אני יכול לגשת אליה? האם אעז לקחת את התפקיד של אבי ולבקש את ידה? האם היא תסכים? האם אביה יסכים? אולי כדי לי לבוא עם נדוניה מראש? אבל מה להביא? ואם יסרב? כמה כאב יגרם לי? ואם יסכים, כמה כאב יגרם להם? מה זה יהרוס? והשאלה הכי גדולה: כמה זה באמת משנה?  

הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור והנפשות הפועלות בו כולם דמיוניים ואין להם קשר למציאות.