יכולתי לכתוב מאמר סקטוריאלי – דברים לקיבוצניקים, נושאים של חקלאות, שיוך, תעשיה קיבוצית, מיסוי קיבוצים ועוד. בחרתי לכתוב אחרת, לחזור למקורות, לחשוב שינוי ברמה הלאומית, וממקום של הובלה. אלה הדברים
השמאל הציוני דוגל בשלום ובשוויון. שלום כביטחון מיטבי, שוויון כבסיס לקיומה של חברה בריאה. אין שלום ללא ביטחון, ולכן אין זה פלא שאנשי השמאל הציוני מצאו את עצמם בחזית ההגנה על ישראל מימי המחתרות ועד ימינו אנו. שוויון משמעו חתירה מתמדת לסגירת פערים וביטול אפליה. במרכז ובפריפריה צריכים להיות שירותים חברתיים ברמה גבוהה – חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה, איכות חיים והגנת סביבה. שמאל ציוני בונה חוסן לאומי, כושר עמידה, ולכידות חברתית. שמאל ציוני בונה על מצע של תרבות והיסטוריה משותפים, הווה של בנייה, ועתיד של תקווה. שמאל ציוני מכיר ומכבד שונות, אבל סבור שלכל צעיר וצעירה מגיע שוויון הזדמנויות – ההזדמנויות להיות לאזרח תורם ומועיל. השמאל הציוני הוא תנועה אופטימית. האדם במרכז, והאמונה באדם היא בסיס ומקור לאופטימיות אין-קץ. כתנועה אופטימית, השמאל הציוני שולל את הפסימיזם העמוק של הימין המקטין את האדם, וצופה לישראל רק עתיד של לחימה חסרת תוחלת ללא שום אפשרות של הסדר מדיני. שמאל ציוני הוא המענה לכישלון המתמשך של הימין שהביא עלינו השחתה של המרחב הציבורי, פילוג לאומי, הרחבת הפערים החברתיים-כלכליים, ייאוש מדיני ותקיעות בכל תחום אפשרי – תקיעות, שהמצב בכבישים הוא בבחינת אילוסטרציה מתאימה לה.
התנועה הקיבוצית כקטר לאומי
לשמאל הציוני ולהתיישבות יש היסטוריה ארוכה ומפוארת. ההתיישבות הייתה עבור השמאל הציוני מרחב הגשמה מרכזי ומוביל, יציאה אל הספר, התמודדות עם הקשיים הגדולים ביותר במקומות הקשים ביותר, והזמנות להוות חיל חלוץ עבור החברה הישראלית כולה. ההתיישבות יצרה נס בפריפריה. למרות הריחוק והקשיים, נוצרו בפריפריה יכולות כלכליות, חינוכיות ותרבותיות ברמה גבוהה ביותר – אנטיתזה למה שאנו נוטים לייחס לפריפריה בימינו אנו. אני מאמין גדול שגם כיום ההתיישבות יכולה וצריכה להוות מנוף לשינוי. ההתיישבות יכולה להוביל בהיי-טק בפריפריה, בפתרון בעיות מחזור והגנת הסביבה, בהובלת מיזמים לאומיים בנגב, בגליל ובגולן, בבניית תשתית לחקלאות מתקדמת ולייצור מתקדם, ביצירת מודלים לשותפות יהודית-ערבית, וביצירת מוקדי מצוינות בנושאים מגוונים כלכליים, חינוכיים, סביבתיים ותרבותיים.
פוליטיקת הזהויות חייבת להיפסק מכיוון שהיא פוליטיקה הרסנית, תקועה בעבר, ללא עתיד וללא תקווה. במקומה עלינו לבנות פוליטיקה של שותפות: האדם במרכז, שוויון הזדמנויות, רווחת האדם לפני רווח, ופרויקטים לאומיים מלכדים אליהם ניתן וצריך לחבר נוער ואנשים צעירים. ההתיישבות ובתוכה התנועה הקיבוצית המפוארת יכולה וצריכה להוות קטר לאומי ממין זה. ההתיישבות בגליל ובגולן חייבת להתעצם כמנוף לפיזור אוכלוסייה, וכמענה לאזרחים צעירים המחפשים איכות חיים עם משמעות לאומית-חברתית כוללת. הנגב הוא המרחב בו צריכים להתממש המפעלים הלאומיים הבאים – שדה תעופה בינלאומי, תעלת הימים, רכבת לאילת ועוד. ההתיישבות תספק את התשתית הפיזית והאנושית לפרויקטים אלה, וההתיישבות תהא הבסיס ליצירת קהילות חדשות ובריאות.
הובלת משימות לאומיות, מיצוי היכולות האנושיות
התנועה הקיבוצית הייתה בראשיתה מיזם פורץ דרך, ששילב יחדיו שותפות חברתית, כלכלית ופוליטית. תהליך ארוך, ולעיתים מיוסר, הוביל את התנועה הקיבוצית למציאות בה מתקיימים מודלים שונים של שותפות, ועדיין הרמה הגבוהה של השותפות החברתית, עם רמה משתנה של שותפות כלכלית, מקיים קהילות בריאות שיכולות להוות מודל לשאוף אליו לחברה הישראלית כולה. המבחן הוא מבחן ההובלה והמיצוי – הובלת משימות לאומיות, ומיצוי היכולות האנושיות המעולות. אני מאמין גדול בכושר ההובלה של התנועה הקיבוצית, וביכולת שלה להוות גורם מושך ומוביל בכל מיזם לאומי או אזורי.
לתנועה הקיבוצית היו מפלגות פוליטיות מייצגות מראשיתה, וללא ספק מרצ היא אחת מהן, אם לא המייצגת הפוליטית המובהקת ביותר כיום. היחסים האלה ידעו עליות ומורדות, אבל מבחינתי אין להותיר את היחסים העתידיים ליד המקרה. התנועה הקיבוצית חייבת להיות דומיננטית בפוליטיקה ובמרחב הציבורי, ומרצ חייבת לספק את הכלים הפוליטיים והציבוריים למשימה חשובה זו. אנשים מחויבים, כושר ארגון מעולה, גב כלכלי וחזון לאומי – כל אלה קיימים בתנועה הקיבוצית כפוטנציאל מרשים. התפקיד של כולנו יחדיו הוא לתרגם את הפוטנציאל לכדי מעשה פוליטי עוצמתי המחולל שינוי. חובה להחזיר את השמאל הציוני לימי פארו אך בלבוש חדש ודרכי פעולה שונות. זה אפשרי, זה הכרחי, ויחדיו אנחנו יכולים לעשות זאת. האחד בנובמבר הוא יום תחילת שינוי, ואת עיקר העבודה עושים אחרי בחירות.
