שנה בלי בית

רבים עוברים מבית אחד לאחר, אז למה אני לא מסוגלת להחלים מאובדן הבית ומהניתוק מקהילת נירים למרות שלא נפגענו פיזית?

אני כותבת את הטור הזה באיחור. כבר לפני חודש פנו אלי מ"זמן הקיבוץ" ושאלו אם אהיה מוכנה לכתוב טור, סיכום לשנה הראשונה. אמרתי שבשמחה ורציתי, באמת באמת רציתי, אבל בפועל, לא הצלחתי לכתוב. בכל פעם שהתיישבתי מול המסך המהבהב, גלי כאב עצומים שטפו אותי ולא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי להגיד את מה שאני רוצה. בסופו של דבר הגעתי ללילה האחרון, לשעה האחרונה, ואני כותבת בכל זאת, לא ערוך ולא מנומק, ואולי לא כל כך טוב, אני כותבת להסביר לי אותי ואולי דרך החלומות המנופצים שלי לשפוך אור עלינו.
שנה חלפה מהיום שבו נחרב עולמנו, ואני חושבת שאם היו סופרים את המילים שאמרתי, כמו שעושים בנאומים של ראש הממשלה, היו מגלים שאמרתי הרבה פעמים את המילה חורבן, יותר פעמים את המילה כאב, והכי הרבה פעמים את המילה בית. (לפחות במה שנוגע לענייננו כי אני סבורה שלמרות הכל, אמרתי יותר פעמים את המשפט: "ילדים! אני מבקשת להפסיק לריב!!! אתה תפסיק להציק לה ואת תפסיקי לצרוח עליו", אגב באותה מידה אני מניחה שראש הממשלה שלנו אומר "כן שרה", בתדירות גבוהה יותר משהוא אומר את המילים "ניצחון מוחלט", אבל את זה אף אחד לא סופר בינתיים).
ובכל זאת אם הייתם סופרים את המילים שאמרתי, הייתם מבינים שמאז 7 באוקטובר התמה המרכזית שמטרידה אותי ומעסיקה אותי היא הבית ואובדנו.
האוהל הקטן היה בית
שנה שלמה אני מנסה להבין למה זה כל כך כואב מה שקרה לנו. בסך הכול גלינו מביתנו. אין אדם בוגר היום שלא עזב לפחות פעם אחת מקום מגורים, לעיתים קרובות לא רק דירה אלא עיר, סביבת חיים, חברים, מדינה אפילו. אנחנו עוזבים בתים ממגוון סיבות: כי בעל הבית מעלה את המחיר החודשי או כי מצאנו עבודה בעיר אחרת, אנחנו עוזבים כי מצאנו בית גדול יותר במחיר זול יותר בפריפריה, או כי יש לנו חלום להגשים והזדמנות לעשות את זה.
אנחנו עוזבים את סביבת המגורים, השכנים והחברים, אנחנו צועדים לעבר משהו חדש או נמלטים מהישן, פעמים מבחירה ופעמים מכורח, זה קרה, זה קורה לכולנו, אז למה, למה אני לא מסוגלת להחלים מאובדן הבית, למה הניתוק מהבית בקיבוץ נירים פרק את עולמי והחליש אותי כל כך? מה כל כך נורא בכך שהבית שגרנו בו חרב ושגלינו ממנו, במיוחד לאור העובדה שלמרבה הברכה, לא נפגענו פיזית? למה שוטפים אותי גלי כאב בלתי נסבלים כל פעם שאני ניגשת לנושא, ומה זה בית בכלל?
בית הוא לא החומרים שמהם הוא עשוי. כשגרתי בהודו ישנתי במלוא העליזות באוהל על ראש הר והתכסיתי בשמיכות עיזים (השמיכות הדיפו ניחוח עז כל כך של עיזים שאני חושבת שאו שהיו עשויות מעיזים או שכיסו את העדר בשמיכות כשהן לא שימשו את התיירים), ולמרות שבכל פעם שהיה לי פיפי בלילה הייתי צריכה לחמוק יחפה בין ערמות של שלג לבין פרות מזדמנות, ולמרות שלא הייתי נשארת שם כל החיים, באותה תקופה, האוהל הקטן שלי היה בית, ואנשי ההרים הפשוטים שהקיפו אותי היו למשפחה, אז זו לא הפגיעה בבטון ובאלומיניום שהחריבה את הבית עבורי.
בית הוא לא סביבת החיים. היו לי בתים גדולים ורחבי ידיים בעיר, היו לי בתים בכפר נוחים ומלאי אור, והיו לי בתים בקיבוץ. למעשה בקיבוץ עצמו עברנו שלוש דירות שונות לפני שעברנו לבית שלנו, כולם למען הסר ספק, היו בית.
המשפחה הגרעינית היא בית. חד-משמעית. הילדים שלי הם בית, ובמידה רבה ומשמעותית גם אבא שלהם, הילדים מגדירים לנו הכול, הם חבל הטבור, הם השלכה של הלב שלנו, בלעדי הילדים לא יהיה לי בית בשום מקום, לא יהיה לי שקט, לא יהיה לי מרגוע, לא תהיה לי שייכות, ואיתם ניתן להפוך כל מקום כמעט לבית.
קיבוץ חליפי
בדבריי על האנשים שמקיפים אותנו אני מתכוונת לקהילה. בקיבוץ הקהילה היא חלק מהחוסן, היא מקור עצום למשמעות ושייכות, היא סוג של משפחה מורחבת שאיתה מנהלים יחסים מורכבים, אוהבים רוב הזמן שונאים לפעמים, כועסים ונעלבים, ומצד שני שייכים באופן עמוק.
אובדן הקהילה שחוויתי בבחירה שלי להתרחק מנירים היה חלק גדול מהכאב וחלק עצום מהקושי. הרגשתי כמו אברהם שאלוהים שולח אותו ואומר לו: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך". הקהילה היא אותו בית אב שההליכה ממנו היא החלק הקשה ביותר, הקורע ביותר, כמו אובדן חלק מהזהות הפנימית, ועם זאת, אני גליתי לתוך קיבוץ חליפי, לתוך קהילה מחבקת, נדיבה ומלאת חיות. והקהילה הזאת מקיפה אותי כיום, והיא עשויה להיות ביום מן הימים בית.
עזבתי מאחור חברים ואהובים, את זקני הקיבוץ ואת המקום שהיה לי בתוך קהילה שהייתה לי למשפחה. שנה אחר כך אני מוצאת את עצמי עם חברים חדשים, בתוך קהילה חדשה, שאני מרגישה למרות טריותי שעשוי להיות לי מקום בה, שאני אהובה ורצויה בה, שיש בה עקרונות, ערכים וזקנים משלה. שנעים להשתייך אליה. שאני אוהבת את האנשים שבה, אז בית הוא אפילו לא האנשים, למרות חשיבותם.
מקום פצוע ומדמם
אז מה הוא בית? התשובה שלי משתנה מידי יום והיא חלקית, עדיין לא פענחתי את כל הסוגייה, אני יכולה להגיד שהגעתי להבנה שבית הוא לא דבר פיזי אלא רעיון, תחושה ונוכחות.
בית הוא המקום שהוא שלך בעולם. הוא מקום שאת חווה בו ביטחון ושייכות (ולכן, אגב, עבור המתגוררים בקיבוץ הבית הוא כל שטח הקיבוץ והשדות המקיפים אותו), הוא מקום שמפריד בין הבחוץ לפנים, הוא העור שלך, וכשהוא נפרץ, כשהוא חרב, כשהוא מחולל, כשאובדת לך תחושת הביטחון את מאבדת לא רק קירות, ולא רק חברים, את מאבדת את השורשים שלך, וכמו מדוזה את מתחילה להיסחף עם הזרם, נטולת יכולת להניע את עצמך, נטולת כוחות, מחכה ליבשה.
מה שאיבדתי בנירים הוא את תחושת הביטחון בבית שלי, ובכך גם את התחושה שיש ביטחון בעולם.
המחבלים שחדרו לתוכו חיללו את המרחב הכי אינטימי שלי, וניתקו את החוט המקשר שהופך מרחב לבית, לא כי החוט הזה לא קיים יותר, אלא כי המקום שאליו הייתי מחוברת, פצוע ומדמם.
המקום הזה שהיה שלי, מקור לאין סוף חוויות אישיות ורגעים פרטיים שהריכוז שלהם והמכלול שלהם יוצרים חיים – הפסיק להיות שלי – הוא עכשיו פומבי, מזוהם ושייך גם להם – השדות שבהם נשמתי זריחה אחרי זריחה, השבילים שבהם לימדתי את הילדים שלי לרכוב על אופניים, הדשא הגדול על מכלול האירועים שנחגגו בו, הגינה ששתלתי בה אין סוף צמחים שמתו פעם אחר פעם בגלל חוסר כישרון ושכחה, הדק שאורן בנה בעצמו יחד עם הילד, המרפסת שבה ישבנו לאין ספור ארוחות ערב עם חברים, הספה ששכבתי עליה מחובקת עם אהוב ליבי ודיברנו חלומות, המטבח שהייתי מבשלת בו את האוכל שאיתו הזנתי את המשפחה שלי תוך כדי ריקודים לצלילי מוזיקה שלא הייתי רוצה שתדעו שאני שומעת, הארונות שהרכבנו ופרקנו והעברנו, החדרים שבהם הייתי פוסעת חרישית כדי לוודא שהם עדיין מכוסים, המנורות שליקטתי בשוק בעיר העתיקה ושהיו מופת של יופי וטעם טוב בעיני ורק בעיני, שולחן העבודה שעליו כתבתי את הלב במילים לא מספיק ברורות, חדר הילדים שבו הייתי מרדימה אותם לילה אחרי לילה בחיבוק, החלונות שדרכם נשמתי את העונות המתחלפות.
כל מכלול הזיכרונות שמרכיב חיים, זה מה שהופך מקום, יהיה אשר יהיה, לבית. זה מה שמקנה תחושה של ביטחון, יציבות, שייכות. וזה נלקח ממני. כל זה נלקח ממני. וברגע שזה נלקח ממני, ברגע שהביטחון הבסיסי, הפרטיות הבסיסית, נגזלו, כל מה שחפץ חיים בתוכי שאג בזעקה של חיה פצועה, לקחת את ילדיי ולהתרחק מהמקום שמסכן כל כך את חייהם ואת תפיסת העצמי שלהם.

איבדנו כל כך הרבה
אני רואה אנשים מגיבים באופנים שונים לנושא הבית – ראיתי חבר נלחם עם אשתו לשעבר עד זוב דם על הבית המשותף עד שנכנעה וויתרה ועזבה, ראיתי חברה מוותרת על בית חלומותיה בלי להניד עפעף כדי להתרחק מנירים ומהחיים על הגבול, ראיתי חברים נוטשים בית שהשקיעו בו כל שקל שהיה להם ועוד הרבה מאוד שלא היו כדי לחפש סיכוי במקום חדש, ראיתי חברים שתוך כדי מלחמה בין נפילת פצמ"ר לנפילת פצמ"ר מתקנים חורים של רסיסים בקירות, ראיתי כל תגובה אנושית אפשרית ביחס לבתים השונים בקיבוץ, וכל תגובה אנושית אפשרית היא מקובלת, כי אלו לא קירות, אלא תחושת הביטחון הבסיסית שלנו, השייכות הקדמונית.
שנה מאז שחרב עלינו עולמנו אני עדיין שואלת את עצמי האם אוכל להחזיר לעצמי תחושה של בעלות וביטחון במרחב שזוהם במוות ובשנאה. האם אוכל לשכב בשלווה בזרועותיו של אהוב על הספה? האם אוכל להותיר את ילדיי ישנים בשלווה ולצאת להליכה, האם אוכל להתבונן על הריצפה בלי לראות את המקומות שבהם נופצה? האם אוכל לטייל בשדות בלי לזכור בכל רגע שדרכם נגררו אנשים למותם? מאחר שלא הרגשתי שאוכל לחזור לבית שהותרתי מאחור, ומאחר שהצורך הזה למצוא מדרך רגל בטוח, מקום שלא יחולל שוב, הצורך לאחוז שוב בשליטה ולמצוא לנו בית, היה כל כך עז, החלטתי להתרחק מהקהילה של נירים, וליצור לנו בית חדש במקום בטוח.
אדם לא יכול לחיות ללא תחושת שייכות וביטחון בעולם. אבל איך יוצרים בית? במשך שנה אני שואלת את עצמי איך מייצרים תחושת שייכות. איך מקימים בית. גיליתי שגם בהינתן התנאים הטובים ביותר, זו קריעת ים סוף ליצור בית חדש. קודם כל, כי עוד לא ברור איפה נוכל להשתקע. שנית, כי איבדנו כל כך הרבה, ושלישית, כי בית הוא לא רק הקירות, הסביבה והאנשים, אלא צריך עכשיו מהתחלה לצבור את כל מה שכתבתי עליו, צריך לצבור אלפי רגעים אלפי חוויות, פצועים ורוטטים אנחנו צריכים לחזור ללכת. אנחנו צריכים שיהיה לנו טוב, שנהיה שמחים, שנרקוד במטבח, שנרגיש בטוחים, ואנחנו עדיין לא.
לטעת שורשים
אין לי תשובות. רק שאלות ותחושה עמוקה של תלישות ואובדן, ושל כאב שלא נגמר. אבל אם יש משהו אחר שאני בטוחה לגביו הרי הוא שמה שיוצר מחדש תחושת שייכות, אלו זמן והשקעה.
צריך למצוא מקום בטוח שאפשר לטעת בו שורשים, ולאט ובהדרגה במתינות ובנועם מתוך אהבה ועם המון סבלנות, להתחיל לטפח אותם על ידי עשייה. לטעת עוד צמחים, לבשל עוד ארוחות, לנשום עוד נשימות, לרקוד עוד ריקודים, לאהוב עוד אנשים, לארח עוד שכנים, להסתובב על קצות האצבעות ולכסות אותם שוב בלילות.
ובעוד שאני צריכה לעשות את זה בחיים האישיים שלי, בבית הפרטי שלי, למצוא מקום בטוח ולהתחיל לאט לאט לגדול בתוכו, נדמה לי שכולנו צריכים לעשות את זה לגבי המדינה שלנו, כי כולנו באותו יום לפני שנה איבדנו את תחושת הביטחון והשייכות, נפרצנו, חוללנו, מה שהיה כל כך ברור נשבר, מה שהיה שלנו הופקע.
זהו שבר עמוק כל כך שרוב האנשים במדינה שלנו מסתובבים אבלים ותלושים כבר שנה שלמה, כנראה שאין לנו ברירה אלא להחליט מחדש שהמדינה הזאת היא הבית שלנו מחדש ובחזרה. אנחנו צריכים קודם כול להרגיש בטוחים. קודם כול. ואז לאט לאט לטעת בה, כל אחד בפני עצמו, מחדש שורשים. לצבור חוויות חדשות, שתהיינה טובות, לרכז רגעים, לנכס מחדש את המרחב הציבורי לשמחה ולחיים. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, אני לא יודעת אם נצליח, אני מודה ומתוודה ששנה לתוך המלחמה, שנה לתוך העקירה, אני תוהה עדיין אם תהיה לנו תקומה, אבל אני גם יודעת שיש בי משהו שמסרב לוותר על התקווה. אני יודעת שיש בי משהו שיודע שאחרי כל מוות יש לידה.