שער בארי 

השער של בארי עמוס שלטי זיכרון ושלטי ברכה לחטופים שכן זכו לשוב. בצעדת השלום הלכתי עם שלט באנגלית "חמלה לעזה". מתי תהיה חמלה לכולנו? 

*תמונה ראשית: מתפרץ על העוברים והשבים באמירות נחרצות 

ערב, ואני בשער, מחכה שיאספו אותי. כבר בדרך ראיתי ששתלו דשא מתחת לעץ ליד השער. בעפר התחוח שעמד זמן ארוך נשתלו בחורף, מתרומה, צבעונים בצורת לב שלא הצליחו, והלב היה פגום משהו. עכשיו, כיאה לבארי, הסתדרנו, שלא לומר התברגנו.  

השער עצמו הוא מנגנון דיפוזי משוכלל שנועד לפקח על הנכנסים בשערי קיבוץ שנפרץ בצורה הברוטלית ביותר. בימים כתיקונם יש רבים הבאים לחזות בפלא, אולי כדי לתהות בינם לבין עצמם איך יכול להיפרץ ככה בית, איך ירגישו. אבל בערב מוצ״ש תחילת קיץ הוא שקט במפתיע, ללא מתחנני כניסה שעברו במקרה, או שלא, לעיתים לחלקם קשר דם איתנו מהיום ההוא, אבל לא ידעו שצריך מישהו מבפנים שיאפשר להם להיכנס.  

קשקשן גדול 

עצי הזית והאשלים מרשרשים. פעילות היומיום העמלני הרגילה שבתה. נחים הספקים, הבונים ומי לא, הנכנסים לכאן בדרך קבע. ניתן לכתוב סיפור מרתק כשלעצמו, על שער בארי ביומיום, על החול המהול, שלא מרצונו, בסמליות כבדה, אולי גם ייכתב פה.  

אבל הפעם ריק, כמעט שלווה נגבית. אין אדם חוץ ממני ושני מילואימניקים, שאחד מהם שוטף את רצפת הבוטק׳ה. וככה נותרתי עם השער נטו, שהתגלה כקשקשן גדול, טיפוס הנוטה בקושי לעצור בתוכו את מה שיש לו להגיד, מתפרץ על העוברים והשבים באמירות נחרצות. "הופקרנו" ו"עד החטוף האחרון", נוסעים הלוך ושוב יחד עם "אלי ואוהד כמה טוב שבאתם הביתה" על השער החשמלי הצהוב. ממש ליד תלויים על קראוון שלטי "לזכר אלימות השוטרים" ו"לזכר נרצחי הנובה" ותמונות בהן אין סוף פנים. הקרוואן עומד בשקט, נח ממטרותיו שלו בצל עצי הזית. עומד בשיווי משקל קראווני התלוי בתמיכת הגורר שאיננו, או אבן גדולה שמעגנת אותו. ‏ 

על מתקן עץ משוכלל לטרמפיסטים, עם שלטי הכוונה לתל אביב ולבאר שבע מונח נר זיכרון. לא משנה ההקשר, כל מקום בבארי מתאים לנר זיכרון.  

מי שרוצה יכול לצאת 

שלט הפוך ולא ברור (חטופים משהו) תלוי ליד שער הולכי הרגל, בקרבת קיר קטן ותמונה בה מצדיע במדים מחאסן דקאסה ז״ל (אולי לחם פה), מתחתיה מצהיבה מדבקה קטנה של חרבו דרבו, ומגב (חסר ראשי תיבות) מושען לצידם. והדגלים הצהובים לצידי הדרך המוצלת בחלקה, והשלטים עם התמונות הגדולות של חטופינו החללים שלא שבו, וגם "ברוך הבא לאבא טל שוהם".  

זה השער צדיקים יבואו בו, וכל מי שרוצה יכול לצאת ממנו, שפונה רק פעם אחת לבאים, במודעה גדולה עם פרחי התנצלות: הכניסה רק בתאום… אנא התחשבו…  

הגיעו לאסוף אותי. עזבתי את זרם התודעה הצעקני משהו לטובת רחם של מכונית. השביל הזה מתחיל כאן, למי שנכנסת, למי שיוצא. 

השמלה שתמיד חולמים למצוא 

השיר הכי עצוב, על איש שנסע לכאן את כל הדרך מלונדון כדי לשמוע סיפור מצחיק. לא שהסיפורים פה מצחיקים כל כך אבל הוא יכול לצחוק רק מסיפורים על עצמו. קמתי משינה עם הדבר הזה, וסידרתי אותו בשורות קצרות. אולי זה שיר, ובזכותו אספר לכם סיפור רומנטי ומצחיק.  

כיאה לפליטים קמנו אני והילדים בבוקר 8 באוקטובר בבית בהרצליה עם גרדרובה דלה במיוחד. חשבתי שכדאי להצטייד בבגדים לפני שנגיע לאי שם בים המלח. (בדיעבד, לא הפסיקו לתרום לנו שם בגדים) להפתעתנו, החנויות היו סגורות. מלחמה, אמרו לנו.  

מצאו לנו מה שאפשר במשפחה, ותיאמו לנו הגעה למרכז לחלוקת בגדים משומשים. האנשים במרכז היו כמובן מקסימים, התרגשו שהגיעו אליהם פליטים מהסוג הכי אותנטי, ופתחו בשבילנו כל ארגז שהיה להם.  

אני לא סולדת מבגדים משומשים, קיימות זה טוב, אבל ממצב של נצרכות אמיתית בן לילה, היה צריך לגייס תעצומות נפש כדי להיתרם. הקו האדום מבחינתי היה כשרצו לקנות לנו גרביים ולבנים. הרגשתי שנפגעת השליטה שלי על זהותי ועל חיי. לא יכולתי להסכים. פשפשתי בארגזים באמביוולנטיות, ואז מצאתי אותה, שמלת לייקרה כחולה עם נקודות לבנות. הכי פשוטה בעולם. אבל כשמדדתי אותה (כמובן שגם למצוא מראה היה סיפור) התברר שמי שתפר/ה אותה חשב בדיוק עלי, ותכנן אותה לפי המידות שלי. השמלה שתמיד חולמים למצוא, היא ישבה עלי בול שאין דברים כאלה, רק חבל, מבחינת הגיל, שלא הראתה את עצמה 20 שנה קודם. כשראיתי אותה עלי לא יכולתי שלא לצחוק, אפילו לקחתי אותה.  

לבשתי אותה פעם אחת, בים המלח, כשירדתי לחוף. עדיין היו תיירים בסביבה, וחשבתי שתשתלב בחוסר הטעם הנהוג בעולמם. ואכן, בסככה ליד הים, בשקיעה מול הים וההרים הכחולים סגולים פגשתי תייר.  

הוא היה בגילי, מבולגריה. קראו לו מיטקו. הוא אמר לי שהוא עובד בערד, אוהב את ישראל והישראלים, רוצה להתחתן עם מישהי מקומית ולהשתקע. אמרתי לו שמיטקו הוא שם דומה לשם של אבא שלי (מוט׳קה), ושאני באה מכפר שנרצחו בו ונחטפו ממנו יותר ממאה אנשים.  

מיטקו לא כל כך רצה שיקלקלו לו את חלום החיים הטובים בישראל, והלכנו לדרכנו.  

עד כאן בנושא הקומי, אם כי אני מרגישה צורך לדווח שיש דברים בעולם שמצחיקים אותי (והם באמת מצחיקים) וקורה אפילו שהם לא בנוגע לשבעה באוקטובר. 

אין קונסנזוס 

הדרך מכאן תלויה בהולכת בה, ואותי היא בדרך כלל מביאה במוצ״ש להפגנה כלשהי. אז נסענו לתל אביב. פגשתי חברות שהיו פעם רק בנות כיתה ועכשיו הן בנות משפחות שכל הארץ מכירה. אחרי זה עמדתי עם תמונה של ילדה פלסטינית.  

הלכתי שמאלה, או ליתר דיוק יצאתי מהארון, או ליתר עוד יותר דיוק, כשקורה מה שקורה ואחרי הבומים (העלתם על דעתכם שהם לא יגיעו לטור?) נודע היקף ההרג כל כך קרוב, אני מרגישה שזה הדבר שחייבים לדבר עליו עכשיו, ויהיה הקונצנזוס מה שלא יהיה. ובאמת הוא איננו.  

עמדנו בקפלן, על פנינו עברו אלפי מפגינים, בדרך כלל בפנים חתומים, לפעמים סיננו הערות. להזכירכם, אלה אנשים ונשים שיצאו מהבית למען דמוקרטיה וערכים ליברלים, שבראשם ערך החיים!  

רצתי אחרי שלושה מסננים כאלה, כשמארגני מיצג התמונות אמרו לי שבמיצג עומדים בשקט, בלי להגיב. נו, טוב, לא ניחנתי באצילות הראויה, החזרתי למארגנים את התמונות והנר וניסיתי להבין מהמסננים איך יש אנשים שמצדיקים הרג ילדים. לא היה עם מי לדבר. אנחנו בהישרדות וחסל סדר ערכים מוסריים, ותחזיקו גם שלטים של ילדים ישראלים.  

חזרתי לשורה, אבל בקושי לכמה דקות, עד שמסננת נוספת הקפיצה אותי. הלכתי איתה כמעט עד שער בגין. היא טענה שאסטרטגית לא נכון למחות ככה, ולא על הנושא הזה צריך להוציא את הכוחות, והרג ילדים פלסטינים זה לא חשוב. איך הגענו לאמירה המזעזעת הזו, שכמעט כל ישראלי אומר אותה בהיסח הדעת?  

אחרי זה בבית, ניסינו להבין בסיעור מוחות  איך מגיעים לפחות למצב שיבינו שחמלה על ילדים מעם אחר היא לא על חשבון הילדים מהעם שלך, אפילו להפך.  

יום קודם, בשישי, בצעדת השלום הלכתי עם שלט באנגלית (שנתנו לי): "חמלה לעזה".  

זה היה שלט מצוין, אבל מצוין ממנו יהיה שלט שידבר על חמלה לכולנו, והכי מצוין יהיה כשלא יהיה צורך להניף אותה על שלט.