איראן התכתבה אצלי עם חושך, בושה ופחד, עד שהסרתי את הכל מעליי. הייתי צריכה לעבור תהליך מאוד עמוק כדי שאוכל להוציא הכל החוצה בלי בושה. אומרת עינת סיני פסטרנק משער העמקים, אומנית, אוצרת ומורה לאומנות, בת להורים ילידי איראן עם "אובססיה איראנית" קצת אחרת
*תמונה ראשית: אישה איראנית, דיוקן עצמי, 2020. "הרכבתי לעצמי תלבושת עשויה מבגדים שחורים וחיג'אב שחור, כל הגוף מכוסה, רק הפנים גלויות, וככה הסתובבתי בלילה ברחבי הקיבוץ". צילום: סיון סיני
בימים אלה, כשכל המדינה שטופה באובססיה מיליטנטית כלפי איראן הדתית, החשוכה, איראן של מתקני גרעין, אורניום מועשר, ושלטון אכזר, נעים לפגוש גם "אובססיה איראנית" אחרת. כזו שעוסקת בתרבות האיראנית, באמנות, בהיסטוריה, במורשת, בנופים, בבני אדם. באיראן הדיכוטומית והמורכבת. אובססיה כזאת היא מנת חלקה של עינת סיני פסטרנק (50) משער העמקים. אומנית, אוצרת ומורה לאמנות, עם "אובססיה איראנית" בקטע טוב כהגדרתה, שהתפתחה אצלה בעקבות השורשים שלה, כבת להורים ילידי איראן. נחשפתי לעינת באינסטגרם, בעמוד שלה שנקרא einatloveiran. שם, וגם בפייסבוק, ניתן לראות עבודות שלה ולקרוא קצת על מה שמכתיב את מכלול היצירה שלה. על זהותה החצויה וההיברידית. הכל מתערבב יחד באובססיה האיראנית שלה.
איראן – רמת ישי – שער העמקים
"ההורים שלי נולדו שניהם באיראן, באיספהאן" היא מספרת. "שניהם עלו לארץ ב-1963, כל אחד בנפרד. אימא הגיעה ארצה עם אחותה כשהייתה בת 13 ושתיהן גדלו בכברי אצל הדוד שלהן שחי בקיבוץ. אבא הגיע לבד, בגיל 21 וישר התגייס לצבא. בהמשך היה קצין ושרת בקבע עוד שנים רבות. אני נולדתי ב-1974 בראשל"צ, בת שניה מתוך ארבעה ילדים, וכשהייתי בת חמש המשפחה עברה לרמת ישי בעקבות תפקיד שאבא קיבל בצפון. שם גדלתי ושם המשפחה שלי חיה עד היום.
"כל חיי עסקתי באמנות. למדתי בת"א תואר ראשון בעיצוב המוצר ואחר כך נכנסתי לתחום התפאורות. זה יותר התאים לי, אני מאד אוהבת תיאטרון ותפאורה זה משהו שאתה מייצר ויכול אחר כך לרוץ שנים. במשך כמעט עשור עבדתי במחלקת התפאורות בתיאטרון הבימה, וגם בטלוויזיה ובקולנוע עד שהחלטתי לחזור לעמק. הרגשתי שהאהבה שלי מחכה לי שם. חזרתי לרמת ישי ואכן בעמק הכרתי את בן זוגי נדב משער העמקים, וככה הצטרפתי גם אני לקהילת שער העמקים ב-2009. פה קבענו את ביתנו ויש לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת, בגילאים 15, 13 ו-10.
"ב-2016 הקמתי יחד עם קבוצת חברים את הגלריה לאמנות בקיבוץ (גלריה העמקים). לאורך השנים אירחנו פה הרבה אמנים ואוצרים וככה למדתי את תחום האוצרות, תוך כדי תנועה. היום אני האוצרת של הגלריה (השבוע יורדת בגלריה תערוכה של האמן הנפלא משה סעידי מכפר מנחם, אף הוא יליד איראן. א.ר)".
עבודת שורשים
"ב-2018 התחלתי ללמוד באורנים לתואר שני" היא ממשיכה. "תואר של מחקר מבוסס יצירה. זו נישה מאד מעניינת שמכניסה את היצירה שלך לשדה המדעי והמחקרי. אתה כאמן גם החוקר וגם הנחקר ומבצע מחקר פעולה. מפתח תאוריה ובמקביל מפתח גוף עבודות אמנות. התאוריה מזינה את האמנות והאמנות מזינה את התאוריה. זה בעצם המחקר שלך".
"נקודת המוצא שלי הייתה עבודת שורשים. החלטתי לחקור את השורשים שלי. בביה"ס ברמת ישי לא התבקשנו לעשות עבודת שורשים ובאותם זמנים זה הציל אותי. כל העניין של המוצא העדתי היה מאד בעייתי אצלי. לא רציתי להתעסק איתו. היה אז קטע חזק של עדות ברמת ישי ומסביב היה כל העמק האליטיסטי, זה היה טראומתי והעדפתי להדחיק את זה. כשהתחלתי את התואר באורנים אמרתי אוקיי, עכשיו אני אישה בוגרת, אני נשואה ואם לילדים, הגיע הזמן לפתוח את זה. בשלב ראשון התחלתי לחקור את כל השורשים המשפחתיים שלי באיראן. ליקטתי המון סיפורים משפחתיים ותמונות משפחתיות. עשיתי מחקר שלם, והמחקר הזה היה השראה ליצירה שלי".
מה למדת במהלך המחקר?
"למדתי שמי שנולד באיראן משמר אצלו תמיד תשוקה מאד חזקה למדינה הזאת. יש בה משהו שרב הנסתר על הגלוי, בקטע טוב. אנרגיות מאוד חזקות. אני שומעת איך אנשים מדברים עליה. לא סתם יצרו שם את אלף לילה ולילה, יש שם משהו מיסטי מאד עוצמתי. הדבר השני שקרה לי, שפתאום גיליתי את איראן של היום. התחלתי לחקור אותה ואני עדיין חוקרת אותה. כל האובססיה האיראנית שלי זה לא פייק. יש שם משהו שמייצר אובססיה, ואני נכנסתי אליה. אובססיה שלא קשורה לטילים, קשורה לתרבות, למשהו אחר שהמדינה הזאת מייצרת. היא מאד דיכוטומית. התחלתי להתעניין בתרבות שלה, בנופים, באמנים ואמניות שחיים באיראן, וגיליתי שם דברים מופלאים".
איך את עושה את זה?
"ברשתות. בעיקר באינסטגרם. אני לא יוצרת קשר עם האומנים שם כדי לא לסכן אותם אבל אני כן עוקבת אחריהם. האומנים האיראנים מאד משקיעים באמנות שלהם כי זה בעצם החלון שלהם לנורמליות. אני מתמקדת באמנות פלסטית אבל יש גם קולנוע, מוזיקה, זה בלתי נגמר. איראן היא מדינה ענקית ויש בה המון מקומות וחבלי ארץ, ויש שם מורשת אדירה, רבת שנים".
את דוברת את השפה?
"לצערי לא. מבינה קצת כי שמעתי אותה בבית. אבל שוב, זה היה מודחק אצלי. התרחקתי מזה, העדפתי לא לשמוע".
בין שער העמקים לאיראן
טוב לך בקיבוץ?
"כן, מאוד. הדבר הראשון שלקחתי על עצמי במחקר שעשיתי היה לפתח את הזהות שלי. אישה ממוצא מזרחי, משפחה מסורתית, שמתחתנת עם גבר אשכנזי מקיבוץ של השומר הצעיר, ואני צריכה להוליד בתוכי איזו דמות חדשה, היברידית, שמכילה את כל העולמות בתוכה. כל גוף העבודות שאני מפתחת עם השנים עוסק בהשפעה של תרבות איראן על החיים העכשוויים שלי בקיבוץ. אני קוראת לזה המפגש בין שער העמקים לאיראן. אני יוצרת כל הזמן, והכל סביב זה. למשל סדרה של מקומות בקיבוץ באדום וירוק, צבעי הדגל האיראני. הכל משתלב אצלי".
איך הדמות שלך מתבטאת ביצירה?
"במסגרת הלימודים יצרתי דמות אלטר אגו שלי. אני קוראת לה 'האישה האיראנית'. הרכבתי לעצמי תלבושת עשויה מבגדים שחורים וחיג'אב שחור, כל הגוף מכוסה, רק הפנים גלויות, וככה הסתובבתי בלילה ברחבי הקיבוץ ואחותי סיוון צילמה אותי. הסאבטקסט היה להוציא את הזהות שלי החוצה. הזהות האמיתית, הכנה, החלק האיראני שלי. בהמשך, לסיום התזה עשיתי וידיאו ארט שבו האישה האיראנית שבי יוצאת לאור. יחד עם המשפחה שלי, בעלי והילדים, ההורים שלי וההורים שלו, כולם השתתפו בזה יחד איתי".
סיפרת בקיבוץ על מה שעובר עליך?
"בגלל שהכל התרחש בשער העמקים, פנו אלי שאעשה בקיבוץ הרצאה על המחקר שלי. עשיתי הרצאה בטחנה והנגשתי בה את כל התהליך שעברתי, מהילדות עד היום. זה היה כל כך עוצמתי שאחר כך עשיתי עוד שבע הרצאות כאלה, כולן בשער העמקים בפני קהלים שונים, גם מחוץ לקיבוץ, כולל המשפחה שלי. אבל גם אז, כשדיברתי על איראן אנשים לא תמיד הבינו מה אני רוצה. למה אני כל כך אובססיבית למדינה הזאת. ותמיד אמרתי זה לא רק אני, זה רלוונטי לכולם פה. במלחמה עכשיו אתה לא מאמין כמה הודעות קיבלתי מאנשים שמכירים אותי ושמעו אותי וחשבו עלי. שולחים לי חומרים על איראן, מתקשרים ואומרים תפתחי את הרדיו עכשיו, תסתכלי בטלוויזיה. כבר מכירים את האובססיה שלי, אני נציגת איראן בשכונה".
לדעתי, יש לך הרבה במה להתגאות.
"היום אני מסכימה איתך, אבל עברתי תהליך עם זה. גם הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי. זה לא היה פשוט. איראן בהתחלה מאוד התכתבה אצלי עם חושך, בושה ופחד, עד שהסרתי את הכל מעליי. הייתי צריכה לעבור תהליך טיפולי מאוד עמוק כדי שאוכל לעשות את זה, להוציא הכל החוצה בלי בושה, להיות שלמה עם הזהות שלי.
"כשסיפרתי על הילדות שלי בהרצאות זה לא היה קל. ההורים שלי לא ידעו בזמן אמת מה עובר עלי, ועברתי דברים לא פשוטים. אני חושבת שבעיקר אני מכל האחים. לא סיפרתי אז להורים שום דבר כי שמרתי עליהם. ההורים שלי זה הדבר שהכי אהבתי בעולם, ואני הכי אוהבת בעולם. רק אחרי הטיפול שהתחלתי אחרי הצבא, באתי ושיתפתי אותם במה שעבר עלי והם לקחו את זה מאד קשה. כי הם לא ידעו ולא היו שם בשבילי, וכל מה שהם רצו זה שיהיו לנו חיים טובים. הם היו בכל ההרצאות שלי ותמיד בסוף הם קמו ואמרו 'אנחנו אוהבים את עינת, אנחנו לא ידענו שום דבר ממה שעובר עליה, ואנחנו מצטערים שזה מה שקרה. אנחנו גאים בה מאוד'. זה היה מין טיפול שכל המשפחה עברה בעקבותיי".
איך נדב עם זה?
"הוא בן זוג מדהים. תומך בי לגמרי. נותן לי חופש להיות מי שאני רוצה ואיך שאני רוצה. גם הילדים שלי אגב היו ברוב ההרצאות ושמעו את כל הסיפור. הם מבחינתי התקווה שכאילו הכל מתערבב. ילדים היברידיים. אבל הדברים צריכים להיות מדוברים, מעובדים ומטופלים. אני מאמינה בטיפול. אני בעצמי עובדת כמורה לאמנות בבית ספר לחינוך מיוחד בנוף הגליל כבר 18 שנה. מלמדת ילדים עם הפרעות התנהגות קשות, בעיקר אלימות. אבל יש תקווה, וגם זאת שליחות מבחינתי".
מחכים שהחומות יפלו
מה הרגשתם עכשיו במלחמה עם איראן?
"ההורים שלי מאד מאושרים שאולי יש אלטרנטיבה. שאולי משהו ישתנה לטובה. בגדול אנחנו מאמינים במזרח תיכון חדש. מחכים שהחומות יפלו ונוכל לנסוע לשם לטייל, זו פנטזיה של כולנו. איראן היא מדינה מהממת. אני רואה נופים משם, זה מטריף. באמת מטריף. כולנו מפסידים פה, זה lose lose situation, וההשפעה של זה כל כך גדולה שהיא לא פוסחת על אף אחד. בגלל זה אני כל כך מסורה לדבר הזה. מבחינתי זו שליחות. לעורר את זה, לחקור את זה, להאיר בעיניים טובות את איראן. איראן אהובתי אני קוראת לה".
מתי התחלת לקרוא לזה אובססיה איראנית?
"במהלך הלימודים באורנים. נשאבתי לזה. זו באמת אובססיה. הייתה לי קבוצת ווטסאפ עם עצמי שקראתי לה איראן אהובתי ואספתי שם כל מידע על איראן שנתקלתי בו ברשתות. האובססיה שלי למדינה הזאת קיימת כבר שנים אבל עכשיו בגלל המלחמה זה כאילו התעצם והתגלה כי כולם עסקו באיראן. כמו שאתה גילית אותי והתקשרת אלי פתאום".
מה הלאה?
"סיימתי את התואר לפני שלוש שנים, בהצטיינות, ואני בדרך לדוקטורט. אם הכל ילך לפי התיכנון הדוקטורט שלי יתמקד בנשים אמניות איראניות עכשוויות".
