הוא לחם במלחמות ישראל, פעל רבות למען השבויים והנעדרים ועבור הלומי קרב * עם תחילת המלחמה בעזה שם לעצמו מטרה – להקים גוף אזרחי שיקים 12 חוות טיפוליות ללוחמים וללוחמות שחוו זוועות: "אנו יודעים שאלמנט הזמן הוא קריטי בטיפול בלוחמים ובאנשים שעברו משבר קשה," הוא אומר * במקביל הוא פועל ביחד עם האלוף (במיל') יום טוב סמיה לשיפור מוכנות כיתות הכוננות * ריאיון עם האלוף (במיל') אייל בן ראובן
*תמונה ראשית: האלוף (במיל') אייל בן ראובן. אלבום פרטי
אייל בן ראובן (69), השתחרר מהצבא בדרגת אלוף. את דרכו הצבאית החל בחיל השריון. בן ראובן בחר בקריירה צבאית ו-41 שנה שירת בצה"ל. הוא היה לוחם ומפקד במלחמת יום כפור, במבצע ליטני, מג"ד במלחמת שלום הגליל (של"ג), באינתיפאדה הראשונה, באינתיפאדה השנייה וכמפקד כוחות הקרקעיים וכסגן אלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון השנייה. חיים שלמים כאיש צבא. גם בהמשך, עם שחרורו מהצבא ועד היום, הקו המנחה את בן ראובן הוא עשייה ותרומה למען הציבור הישראלי ולמען מדינת ישראל.
הפגישה וסיבת הריאיון עם האלוף (במיל') בן ראובן הן בשל העשייה והיוזמה שלקח על עצמו, ימים כלילות, בימים האלו.
כאשר השתחרר מהצבא יכול היה בן ראובן לפנות לקריירה ולעשות לביתו, אולם ממש כפי שהיה נער והתגייס לצבא – הוא ממשיך להיות מחויב ומגויס בעבור תרומה ועשייה יוצאת דופן. אחד המוטיבים המרכזים המניעים אותו הוא שינוי ויצירת מציאות מיטיבה עם למידה יסודית – מה ואיך לעשות על מנת שהמציאות תשתנה.
מלחמת יום הכיפורים
הוא בן 69 אך נראה עדיין כנער. אין באיל גינונים של אגו, אין בו סממנים של כבוד, יוהרה או גאוותנות. כל עניינו של אייל הוא עשייה ותרומה.
הוא בא מולי אחרי יום ארוך של עשיה ועל כתפו רובה קלצ'ניקוב. הליכתו נערית, לבושו ספורטיבי. השאלה הראשונה שאני שואלת אותו היא: למה בחרת בקריירה צבאית?
"במלחמת יום כפור הייתי חייל בן 19. הייתי חניך בקורס מט"קים ונלחמנו בסיני," מספר בן ראובן. "בעיצומו של קורס המט"קים פרצה מלחמת יום הכיפורים ובן ראובן לחם בגדוד 198 של חטיבה 460 בסיני. כבר בשעות הראשונות של המלחמה הטנק שלי נדלק. היו הרבה הרוגים סביבי, הטנק נדלק, היתה אש תופת. כל הגדוד שלנו ממש נגמר, רוב החיילים נהרגו. לידי היו הרבה פצועים וחברים קרובים שנהרגו. מיד לאחר מכן, העלו את הגדוד שלי לרמת הגולן – להמשך לחימה ושיקום הגדוד. לימים הייתי מפקד הגדוד הזה.
"לאחר מכן הלכתי לקורס קצינים וכשהגיע מועד השחרור שלי, מצפוני הציק לי והחלטתי לחתום קבע לשנה. כך במשך כל שלושים וחמש שנות שירותי, תמיד חתמתי משנה לשנה. אותה חתימה שנבעה מהמצפון שלא איפשר לי להשתחרר ממשיכה לבעבע בי גם היום וכנראה לעד."
אהבת המוסיקה
איל בן ראובן נולד נולד להורים אידיאליסטים מבוני הארץ וגדל בקבוץ נצר סירני שם היה עד גיל 8. היום הוא אב לשישה ילדים. שני ילדים מבת זוגו הראשונה וארבעה ילדים נולדו לו מנישואיו ליעל.
איל ויעל בנו את ביתם בישוב יודפת שבגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. יעל, האישה שאיתו, היא אחת הילדות הראשונות שנולדו וגדלו ביודפת, מושב שיתופי יפהפה בעל אופי מיוחד במינו.
על מה ויתרת בבחירה בקריירה הצבאית?
"משאת חיי מילדותי היה להיות מוסיקאי. ניגנתי בילדותי, המוסיקה היא אהבה גדולה שלי. אחד הדברים שהם באמת שבי, שעל חלומות לא מוותרים. אני שר בחבורת הזמר של יודפת, מנגן וחלום חיי היה להיות מנצח על תזמורת.
"לפני חמש שנים הייתי חבר כנסת וביום הולדתי, אשתי האהובה הביאה אותי לבית ספר רימון, בית ספר למוסיקה. יעל הביאה אותי לכיתת ניצוח של מני פורת, שהוא מנצח של התזמורת הקאמרית בירושלים. התחלתי ללמוד ניצוח, בכיתה בה מלמדים אנשים כמוני שאוהבים מוסיקה.
"למדתי שם במשך שנה ובסיומה ניצחתי על התזמורת הקיבוצית של נתניה בסימפוניה השביעית של בטהובן. לפני שנה ניצחתי על תזמורת הסינפונט של רעננה, בסימפוניה השלישית של ברהמס. במשך שלושה חודשים למדתי את היצירה, שמעתי וריאציות שונות והבאתי לתזמורת את ההנכחה שרציתי שתנוגן. להיות מנצח על תזמורת זהו סוג של מנהיגות."
כחבר כנסת
איל השתחרר מהצבא ומונה למנכ"ל עמותת "לחופש נולד" וכמובן, כדרכו, בהתנדבות מוחלטת. עמותת "לחופש נולד" פעלה עד שנת 2012 לקידום וזירוז שחרורם של שבויי צה"ל ובעיקר עוסקת בחקר ומציאת חיילים נעדרים. זוהי עבודת קודש וברבים מהמקרים זה כמו לחפש מחט בערמת שחת.
"בעמותת 'לחופש נולד' עבדו כארבעים איש," מסביר אייל, "עבדנו והגענו לכל מקום בעולם בו היה שביב של מידע. עסקנו במודיעין בעבור המוסד והשב"כ. היו אלו שנים מאד מעניינות.
"ב-2015, לאחר תקופה בה הייתי ראש מטה היבשה בתעשייה האווירית, קיבלתי פניה מציפי לבני להצטרף ל'מחנה הציוני'. הצטרפתי שבועות ספורים לפני הבחירות והייתי לחבר כנסת.
"ההחלטה שלי להצטרף הייתה מתוך אידיאליזם כמובן ועניין להיות ולעשות במוקד בו אוכל לתרום ולהשפיע. הייתה זו תקופה מעניינת. הייתי חבר ועדת חוץ ובטחון וחבר ועדת האתיקה. בתקופה זו הובלתי והעברתי תשעה חוקים.
"בהיותי חבר כנסת החלטתי לקחת על עצמי את נושא בטיחות פועלי הבניין. זה נושא שהיה מוזנח. הרבה תאונות קרו לפועלי הבניין, הרבה מאד פועלי בנין נהרגו בשל סידורי בטיחות לקויים. הסיבה שלא ממש טיפלו בנושא זה היא בשל היותם של מרבית פועלי הבניין ערבים או עובדים זרים.
"הקמנו צוות עבודה בכנסת בתחום בטיחות פועלי הבניין. בשנת 2019 סיימתי את כהונתי כחבר כנסת, אך לא סיימתי את העשייה שלי בתחום הזה. פניתי לנשיא התאחדות הקבלנים והבאתי בפניו את הבעייתיות של נושא הבטיחות בענף הבניין.
"החלטנו להקים מטה בטיחות, מטה בו עמדתי בראשו, מטה קטן. במטה הזה היינו רק שלושה אנשים: עוזר אישי, מהנדס ואני. הקמנו אופרציה אדירה שכל מטרתה היא מניעת תאונות ויצירת תנאים נאותים שימנעו תאונות. מטה זה נקרא 'צומת'. זהו גוף ביצועיסט שעשה מהפכה בתחום זה."
לפני כשלוש שנים נכנס בן ראובן לתחום חדש. האלוף אודי אדם פנה לאיל וביקש ממנו לבדוק את הנושא הטעון שנקרא אגף השקום: "נכנסתי לתחום וככל שבדקתי נוכחתי בתמונה עגומה ביותר. בדקתי ולמדתי את הנושא והוצאתי דו"ח שהציג את הבעיות ועימו המלצות לתיקון ושינוי. לאחר תקופה היה האירוע של איציק סעידיאן. ראש אגף הנכים, עידן קליימן, שהוא עצמו נכה על כיסא גלגלים, דחף למימוש הדו"ח. בהמשך לימור לוריא התמנתה לראש אגף השיקום החדשה והחל טיפול אחר בכל נושא נכי צה"ל."
חוות טיפוליות
ב-7 באוקטובר נפל דבר במדינת ישראל, עכשיו אנחנו נמצאים במלחמה בעזה. איל בן ראובן משוחרר כבר שנים רבות. אין לו כל הסבר או האשמה על מה שקרה. ברור שהכל עוד ייחקר. מייד עם תחילת המלחמה הוא מתגייס ולוקח על עצמו לקחת חלק בשיקום העוטף והמדינה, מבטו קדימה.
"הניסיון הראה שבכל מלחמה ישנם הרבה אנשים הם הלומי קרב. אנו יודעים שאלמנט הזמן הוא קריטי בטיפול בלוחמים ובאנשים שעברו משבר קשה. במצב שנוצר היום, מלחמה כל כך קשה ואכזרית מחייבת התגייסות והתארגנות במהירות המקסימלית, על מנת שנוכל לעזור ולטפל בכל אותם לוחמים ולוחמות, כדי שיטופלו ויוכלו להשתקם.
"לקחתי על עצמי לחבר ולהקים שתים עשרה חוות טיפוליות. אני קורא לזמן הזה שעת הזהב. ל-12 מתחמים אלו יגיעו חיילים שזקוקים לעזרה, כאשר המטרה היא למנוע התדרדרות נפשית רגשית ובכך למנוע נכות רגשית של הלם קרב.
"יש לנו כבר 150 מטפלים, אנשי פסיכולוגיה. זהו גוף אזרחי ואני לא לבד. ביחד איתי עובדים אייל פרוכטר מנהל בית חולים פסיכיאטרי, יורם בן יהודה, מפקד היחידה הצה"לית שמגיע מהשייטת – אנחנו צוות ניהולי שעובד בהתנדבות.
"אנחנו עובדים עכשיו ונמצאים בשלבי הקמה. יו"ר ארגון הנכים עידן קליימן, דוחף ועומד אף הוא מאחורי התוכנית הזו. המלחמה הזו נוראית באכזריותה וברור שיהיו לנו הרבה מאד אנשים שנפגעים נפשית. אנחנו חייבים לדאוג להם ולעשות הכל כדי שיטופלו בהקדם האפשרי," הוא אומר בדאגה.
כיתות הכוננות
"מיד אחרי ה-7.10 זיהיתי את סוגיית הבעייתיות של כיתות הכוננות, זהו נושא קריטי. משך שנים רבות נושא כיתות הכוננות הוזנח עד כדי מצב של חוסר כשירות. ברור לי שכיתות הכוננות אינן מוכנות גם היום במלוא המשימות שנכונו להן.
"התחלתי את הפעילות לגבי כיתות הכוננות בגוש משגב. עברתי מישוב לישוב, כינסתי את כיתות הכוננות, לימדתי אותם מהי הגנה על הישוב. אני בודק מה יש להם מבחינת הציוד, מה חסר להם ואז אנחנו משלימים ציוד. ראש המועצה דני עברי קונה נשקים. אני עובד עם כיתות הכוננות ורואה תוצאות בשטח – מוביל את כיתות הכוננות שיהיו ברמה הגבוהה ביותר.
"שבוע לאחר שהתחלתי בפעילות למעם כיתות הכוננות, כחמישים אנשיי צבא בדרגות הגבוהות ביותר הצטרפו אלינו. אחד האנשים שהצטרף הוא האלוף (במיל') יום טוב סמיה. חילקנו את אזור הצפון בינינו. אני לקחתי על עצמי את המועצות האזוריות מעלה יוסף ומטה אשר. את התהליך שעשיתי עם כיתות הכוננות במשגב, אני עושה כעת בישובים של מועצות אלו.
"אנחנו עוברים מישוב לישוב. יש ישובים שהם צמודי גדר ויש יישובים שרחוקים קצת מהגבול. כל ישוב חייב את ההתייחסות הכי רצינית בתחומי הבטחון וההגנה היישובית."
מנהיגות כושלת
"אני נפגש עם אנשי הישובים, רואה חשיבות עליונה בתרגול ובחיזוק האנשים. אני נוכח בכך שיש לנו עם מופלא עם מנהיגות כושלת. הצבא פועל מצוין, בעוז רוח, נחישות מקצוענות, גבורה ויש שבר מאד גדול בין אזרחי המדינה למערכת הציבורית ממשלתית. הפער עצום."
אייל בן ראובן מדבר בכאב גדול על המצב והמשבר הפנימי העמוק: "ראש הממשלה ותפקוד הממשלה במלחמה, בעיקר בימים הראשונים, הראה כמה הקרע והמשבר גדול. רבים מאד מהציבור אינו מאמין לו ונוכחו בחוסר התפקוד שלהם.
"יש לנו מנהיגות אזרחית והתנהגות אזרחית מופלאה, ולצערי זה בולט מאד לאור המצב במיוחד ולנוכח רמת התפקוד של הממשלה. קרה לנו אסון ברמה לאומית. במשך שבועות ארוכים ראינו כמה המנהיגות הציבורית כושלת כמעט בכל המישורים. המרחק הוא כמו יום ולילה. נצטרך להיות מאד נוקבים. הצבא יחקור ויבדוק וכבר הודה ולקח אחריות בכשל הנוראי – המנהיגות לא לקחה אחריות. לי ברור שלא נוותר וראש הממשלה יהיה חייב לקחת אחריות על מה שקרה.
"יש לנו היום שתי משימות. המשימה הראשונה היא החזרת כל האנשים שנחטפו ונמצאים בעזה – משימה בעדיפות עליונה. המשימה השניה להרוג ולחסל את ארגון החמאס. האנשים שנמצאים בעזה ונחטפו נמצאים זמן על זמן שאול. החברה הישראלית לא צריכה להתמודד עם המצב הזה, בו נכון להיום יש עדיין 137 חטופים. אנשים אלו נמצאים במצבים בלתי נסבלים, פוגעים בהם מידי יום והזמן הולך ואוזל."
דילמה נוספת שקיימת היום – דילמת גבול הצפון: "במצב הנוכחי," מסביר בן ראובן, "המאמץ מתרכז בגבול הדרום. תושבי הצפון עזבו את בתיהם ונמצאים כיום מחוץ לטווח הסכנה. אנשים אלו עומדים על כך שלא יחזרו לבתיהם בתנאים הקיימים. התנאים חייבים להשתנות.
"איך עושים זאת? צריכים להיזהר מהכרזות פופוליסטיות שאינן עומדות במבחן המציאות והמציאות אינה פשוטה. הצבא שלנו חזק ומופלא אבל הוא אינו רמבו.
"אנו עומדים במצב בו החורף נכנס, מדובר בתנאים המקשים על מלחמה. חייבים לעשות כל מה שאפשר מבחינת הרתעה והפעלת לחץ מדיני, שיביא לכך שנסראללה יבין שהחיזבאללה ישב מצפון לליטני, כפי שנחתם בהסכם 1701. הסבירות לכך אינה גבוהה אך חייבים לעשות כל מאמץ שכך יהיה.
"אנחנו יודעים היום שתפיסת הבטחון השתנתה בשביעי לאוקטובר. עלינו להרחיק את חיזבאללה מהגדר וליצור מערכת שלטונית שונה בעזה, כשהאחריות הביטחונית על זה היא באחריות שלנו.
"מדינת ישראל צריכה להיבנות מחדש. מדינת ישראל וכל אנשי הארץ הזו ראויים שתהיה לנו מנהיגות ראויה, בעלת שיעור קומה. נצטרך לקיים מערכת ביטחונית שלוקחת בחשבון את כל האיומים על בסיס היכולות של האויב.
"חייבים להפיק לקחים בצורה ממוקדת ונוקבת, עלינו להכין מענה למצב בו הקונספציה מוטעית. עלינו לחזור לבסיס הערכי מבצעי. לא עוד צבא קטן וחכם – צבא גדול חכם וחזק. חייבים להחזיר את האמון של העם במערכות שלו, במערכת הביטחונית, במערכת הכלכלית ובמערכת החברתית."
בן ראובן הוא אב לשישה ילדים וסב לארבעה נכדים. הבן הבכור גן, נשוי לצליל ולהם שני ילדים. הבת שיר נשואה לאמיר ולה שני ילדים. אייל נשוי היום ליעל והשניים הורים לארבעה ילדים. הגדול, רועי (24) חזר מחו"ל ישר למלחמה. בנו יותם (21) מטפס קירות מקצועי בנבחרת ישראל. מיה (15) היא מוסיקאית: מנגנת בפסנתר, שרה מופלא ומופיעה בשירה. הלל (10) הוא בן הזקונים שאבא אייל משכיב ומספר לו סיפור לפני השינה.
אייל מדבר על יעל, האישה איתה בחר להקים את ביתו ועיניו נוצצות. מייד עם פרוץ המלחמה יעל הקימה חמ"ל בביתם ולקחה על עצמה ארגון, ניהול ועשייה הכל בהתנדבות.
35 שנה שירת בן ראובן בצה"ל, רובם כלוחם ומפקד לוחם בשריון: מט"ק, מ"פ, מג"ד, מח"ט ומפקד אוגדה (אוגדת הפלדה). הוא שירת כמפקד גייס 479, מפקד המכללות הצבאיות ובמילואים גם כסגן אלוף פיקוד צפון, במהלך מלחמת לבנון השניה. בן ראובן כיהן כחבר כנסת באופן יוצא דופן, ועסק בנושאים הקריטיים לאנשים מן השורה, לאותם אנשים חלשים שקולם כמעט ולא נשמע בחברה הישראלית, פועלי הבניין. הוא בן אדם צנוע, איש שאינו מנסה להתבלט, דמות ראויה להערצה שממשיך לתת, להתנדב, אדם שהאמין וממשיך להאמין בהידברות, איש שממשיך לתרום למען החיילים והאזרחים, ליזום ולהיות מגויס ב-100% בעבור ביטחון מדינת ישראל.
תודה לך אייל על היותך, על עשייתך, על צניעותך, על מי שאתה בעבורנו.
