ביוני 1974 חדרו מחבלים לקיבוץ שמיר. הם רצחו שתי חברות קיבוץ ומתנדבת. עוזי צור ויעקב מור ניהלו מולם קרב עליו קיבלו צל"ש
הקיבוץ הראשון מאז מלחמת השחרור שנלחם במחבלים שחדרו לתוכו היה שמיר. זה קרה ב-13 ביוני 1974. ארבעת המחבלים, חברי ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין, המפקדה הכללית", הגיעו לקיבוץ דרך המורדות המערביים של החרמון. כדי להטעות הם התחזו להיפים. גידלו את שערם פרא, כרכו סרטים על מצחם, ולבשו מעילים ארוכים, שתחתם הסתירו את רובי הסער שלהם מסוג קלצ'ניקוב. מטרתם הייתה לקחת בני ערובה ולדרוש תמורתם מאה מחבלים, בהם גם הטרוריסט היפני קוזו אוקמוטו, שהשתתף ברצח הנורא בנמל התעופה בן-גוריון במאי 1972.
לקחנו את האפשרות הזאת בחשבון
המחבלים הגיעו לשמיר באשמורת אחרונה, ונכנסו לקיבוץ בשעה 8:30 לערך. תחילה למכוורת ולמחסן האריזה שלה, שנמצאים בשיפוליו המערביים של הקיבוץ, כ-300 מטר מבתי המגורים שלו. לאחר שרצחו ביריות את שתי חברות הקיבוץ שעבדו במחסן, עדנה מור בת ה-28, שהייתה בהיריון, ושושנה גלילי בת ה-58, המשיכו ללב הקיבוץ, במטרה להגיע לבתי הילדים ולחדר האוכל. בדרך הם נתקלו בשני חברים (רמי בן-זאב ונחמי סגל), ופתחו עליהם באש. רמי נפצע בכתפו והתפנה בכוחות עצמו לאחד מבתי הילדים, ונחמי ניתק מגע ורץ להזעיק עזרה. המפגש איתם שיבש כנראה למחבלים את תוכניתם. הם החליטו לחזור למכוורת. בדרכם חזרה נתקלו במתנדבת מניו-זילנד, ג'ודי סינטון בת ה-19, ורצחו גם אותה.
האירוע תפס את עוזי צור (בתמונה) ויעקב מור בחדר האוכל. הם טסו מיד לחדרי המגורים שלהם, הם במקרה גרו אז בשכנות, לקחו את הנשקים שלהם ורצו לעבר המכוורת. "עשינו איגוף ימני, באנו מאזור הבריכה, והפתענו אותם" מספר עוזי, "ירינו בהם מטווח של 20 מ' בערך. ראיתי את הכדורים שלי נכנסים בהם והייתי מאוד מרוצה מעצמי… וואלה, עוד לא שכחת לירות, אמרתי לעצמי… אחר כך ניהלנו קרב יריות מול המחבלים שנשארו במכוורת. בסוף גם הם נהרגו. אחרי שהכול נגמר יענק'לה הלך הביתה. הוא ידע שעדנה בפנים. הוא לא רצה להיכנס ולראות מה קרה שם".
הייתם מודעים אז לאפשרות כזאת, של חדירה?
"מאז האסון במעלות (אפריל 74') ובקריית-שמונה (מאי 74'), זה היה באוויר. לקחנו את האפשרות הזאת בחשבון. עם זאת, לא חשבתי שהם יגיעו דווקא לשמיר. אפילו אמרתי את זה לכמה חברים ששאלו אותי אם יש סכנה. אמרתי להם שאין סכנה, ולא צדקתי. הערכתי שאם הם יצליחו לחדור – הם יבחרו מטרה קרובה יותר לגבול. אנחנו יותר רחוקים מהרבה יישובים אחרים. ובכל זאת, הם בחרו בשמיר".
טוב שלא לקחו לכם אז את הנשקים, כמו שעשו לאחרונה בכל היישובים, גם בסמוכי גדר.
"אני לא מבין את השכל שעמד מאחורי ההחלטה הזאת. זאת הייתה טעות איומה. המחיר שלה היה איום".
שמיר ערוכים היום?
"איזו שאלה! הפקנו לקחים. בנינו גדר. יש כיתת כוננות מסודרת. הכול בסדר".
לימים נשאל עוזי באיזו מידה האירוע הזה המשיך ללוות אותו. תשובתו: "אני לא חוזר לזה הרבה. צריך לראות את זה בהקשר הכללי של חיי, שהיו רצופים באירועים כאלה. מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמות לבנון, ולא מעט אירועים בין המלחמות".
עוזי שירת בצנחנים, סיים את הסדיר כמ"מ, ובמילואים עלה שלב אחרי שלב בסולם התפקידים והדרגות: סמ"פ, מ"פ, סמג"ד, מג"ד. התפקיד האחרון שלו היה סמח"ט. הוא סיים את השירות בדרגת סא"ל. "צריך קצת מזל ופז"מ כדי להתקדם ולהגיע בשלום", הוא אומר בצניעות ובחיוך.
על התחושות בשמיר לאחר האירוע הטראגי ההוא אמר עוזי כך: "זה היה אירוע קשה ביותר. איבדנו שתי חברות יקרות ומתנדבת שהייתה אצלנו כמה חודשים וכולנו היכרנו אותה. אבל אין ברירה. חיים עם האסון. אנחנו עם למוד טרגדיות".
קיבלתם כבר פקודה להתפנות?
"לא שאני יודע, אבל לא אכפת לי. אני לא מתפנה, עם פקודה ובלי פקודה. אבל יש לא מעט חברים ותושבים שכבר התפנו".
אני מבין שסגרתם את חדר האוכל.
"ההגשה העצמית עובדת. יש מה לאכול. אבל לא יושבים בחדר האוכל. זאת ההוראה. לוקחים את האוכל הביתה".
מה אומר איש הצבא שבך, לאן אנחנו הולכים?
"אני לא מבסוט כרגע ממה שקורה בדרום (שיחתנו מתקיימת ביום שישי, 27.10.23). צריך להיכנס ולהרוג אותם עם כמה שפחות חשיפה וסיכון של החיילים שלנו".
אנחנו ננצח?
"את מי ננצח? את החבורה העלובה הזאת? בטח שננצח!".
גם את חמאס וגם את חיזבאללה?
"גם וגם. בטח. מה קורה לך? ואם לא ננצח – לא מגיע לנו".
תגיד, לא מגרד לך לעלות על מדים ולהיות קצת בתוך העניינים?
"ממש לא. אני כבר בן 83. מספיק".
תושייה, אומץ לב וקור רוח
עוזי ויענק'לה מור קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודם באירוע
הצל"ש של עוזי: ביום ה-13 ביוני 1974, חדרה חוליית מחבלים לקיבוץ שמיר. עוזי צור גילה אומץ לב וקור רוח כשנלחם יחד עם חבר משק נוסף במחבלים. במעשה זה גילה תושייה, אומץ לב ומסירות הראויים לציון. על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, אייר תשל"ה מאי 1975. על החתום: מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי.
הצל"ש של יעקב: ביום ה-13 ביוני 1974, חדרה חוליית מחבלים לקיבוץ שמיר. יעקב מור גילה אומץ לב וקור רוח כשנלחם יחד עם חבר משק נוסף במחבלים, למרות שידע שאשתו נמצאת במבנה שבו היו המחבלים והסיכויים להצילה קטנים. על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, אייר תשל"ה מאי 1975. על החתום: מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי.
